בזמן שהסרטון שאפרת אלמליח העלתה לטיקטוק הגיע ל־60 מיליון צפיות, היא עדיין עבדה כמלקטת מוצרים בסופר בנתיבות, ולא ממש ידעה איך למנף את החשיפה. בסרטון, שלו נתנה את הכותרת I hate my job (אני שונאת את העבודה שלי), היא צילמה את עצמה בוכה בשירותים של הסופר על רקע תמונות שלה מהעבודה. תוך דקות התחילו להגיע התגובות, רובן בסגנון: "מה את עושה שם? לכי לדגמן". רק שאפרת, אז בת 19, לא חשבה שדוגמנות היא אפשרות. היא הייתה צריכה את המשכורת, ובעיקר הייתה משוכנעת שההורים שלה, הדתיים, לא יאפשרו לה להפוך את הדבר שהיא אוהבת לעשות בטיקטוק למקצוע. "התגובות זרו לי מלח על הפצעים", היא אומרת.
אפרת אלמליח מספרת איך הגיבה המשפחה
(צילום: אביב וינברגר)
היום, בגיל 20, אחרי שסיימה שירות לאומי בגן לחינוך מיוחד, אלמליח היא כוכבת רשת עם כמיליון עוקבים ברשתות החברתיות, שמגדירה את עצמה "דתייה בכל דבר, מלבד הלבוש".
היא גדלה בבית דתי מאוד בנתיבות, בשכונה חרדית. אמה מורה באולפנה, אביה מורה בישיבה. היא השביעית מבין תשעה אחים ואחיות. בבית שלה הייתה מערכת של גבולות ברורים מאוד, ועם זאת העולם החיצוני התחיל להכיר אותה הרבה לפני שהמשפחה שלה הייתה מוכנה לזה. במשך תקופה ארוכה ניהלה חיים כפולים: בבית ניסתה לכבד את החוקים, וברשת הייתה מישהי אחרת, שמבחינה חיצונית קשה לנחש שהגיעה מבית דתי.
"תמיד הייתי ילדה מרדנית", היא אומרת. "זה לא התחיל בלבוש אלא בגבולות שהרגישו לי חונקים". כילדה, המרד התחיל הכי קטן שאפשר. "בשבתות היו אומרים לי לחזור מקריאת פרקי תהלים בארבע, והייתי חוזרת בחמש".
שיקרתי כדי ללכת לבני עקיבא
בכיתה ז', בבית ספר דתי בעיר, התחיל הקושי הגדול. "הרב היה עומד בכל בוקר בשער של בית הספר ומסתכל על האורך של החצאית. אם זה לא היה נראה לו, הוא היה שולח אותי הביתה להחליף. לפעמים הייתי הולכת ולא חוזרת לבית הספר. לא הייתי תלמידה טובה, והוא היה משפיל אותי לפני כולם. מורה אחת אמרה לי: 'את מצפה שיצא ממך משהו אם תמשיכי ככה?'. זה גרם לי לשנוא את הדת. מה אתם אומרים? שאני אפס אם אני לא מתלבשת צנוע?".
ההורים לא הרשו לה ללכת לבני עקיבא, משום שיש שם בנים, והסכימו שתלך רק לתנועת נוער שהיו בה בנות בלבד. "הייתי משקרת והולכת לבני עקיבא", היא אומרת. באותה תקופה כמעט שלא הייתה לה אינטראקציה עם בנים, ולכן גם מפגש פשוט איתם עורר בה פחד. "כשהיו מדברים איתי, הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. חיכיתי לעונש. אמרתי – מה הולך לקרות עכשיו? אני עומדת ליפול? עד היום יש לי את רגשות האשם האלה. האשמה יושבת עליי חזק מאוד".
גם בספורט, שהיה יכול להיות המפלט שלה, לא הרגישה שרואים אותה. "הייתי טובה מאוד בהתעמלות קרקע", היא מספרת ומראה סרטונים בטיקטוק שבהם היא מבצעת במיומנות מרשימה תרגילים מסובכים. "כשרציתי להתקדם לתחרויות, ההורים לא אישרו לי כי בתחרויות ובאולמות היו גם גברים. השאיפה שלי בחיים הייתה להגיע לאולימפיאדה, הרגשתי שהם הרסו לי את החלומות".
רק כשעברה בגיל 15 לאולפנה שבה אמא שלה מלמדת, הרגישה אחרת. אמנם גם שם הסתכלו עליה דרך הלימודים והלבוש, אבל לפחות לא השפילו אותה מול כל הכיתה והיו שיחות על ערכים. "כשמסתכלים עלייך כעל בן אדם, זו תחושה אחרת", היא אומרת, "זה גרם לי להתחיל מחדש עם הדת, לחזור להגיד ברכות השחר אחרי שהתחמקתי מזה". היא סיימה 12 שנות לימוד, אבל הבגרות שלה אינה מלאה. "בלימודים לא הרגשתי בשיא. הייתי לוקחת ריטלין כדי להצליח, וזה פשוט לא עבד".
בזמן האולפנה עשתה מעשה אחד שחלמה עליו במשך שנים: ללבוש מכנסיים. "הייתי רואה חילוניות עם מכנסיים ואומרת שבא לי להיות כמוהן ומרגישה אשמה על המחשבה הזו. הן נראו לי חופשיות, בלי בעיות. כשחברה הביאה לי זוג מכנסיים ויצאתי להסתובב איתם בפעם הראשונה, הרגשתי מאושרת".
עשו מהחולצה שלי סמרטוט
באותה תקופה ניצת בה חלום חדש, לדגמן. "ההורים לא הסכימו לשמוע על זה", היא אומרת. "זה היה סיפור גדול בבית, הרבה קושי".
איך נערה דתייה מתחילה לחלום על דוגמנות? מאיפה זה מגיע?
"קיבלתי סלולרי מההורים, והתנאי שלהם היה שיהיה בו סינון תכנים שמותאם לעולם הדתי. זו חסימה לרשתות החברתיות ויש בו גם חסימה לתכנים מסוימים באינטרנט משש בבוקר ועד 12 בלילה. אז הייתי נשארת ערה ורואה תכנים, ומשם בא לי הרצון לדגמן. נכנסתי לטיקטוק ולאינסטגרם מטלפון של חברה. הייתי גוללת ומגלה עולם. פתחתי חשבון אינסטגרם אצלה והתחלתי להעלות תמונות וסרטונים. חסמתי את כל האנשים שאני מכירה כדי שהתוכן שלי לא יגיע אליהם ויגרום לבעיות מול ההורים שלי, וכנראה זה מה שהביא את החשבון שלי לפור יו של חו"ל. ואז צילמתי סרטון שאני מראה את האאוטפיט שלי, ג'ינס ארוך וחולצה קצרה, לא משהו מיוחד. זה הגיע ל־7 מיליון צפיות וחצי מיליון לייקים. משם כל סרטון שהעליתי הביא להמון צפיות ולייקים".
איך הרגשת?
"הרגשתי שאני משהו. כילדה דתייה הערך העצמי שלך נמוך, את בכלל לא חושבת שיש לך זכות להיראות בעולם, ופתאום לקבל לייקים על חולצה וג'ינס, הרגשתי שרואים אותי".
והצלחת להסתיר את זה מכולם? בכל זאת, מיליוני צפיות.
"רק החברה הטובה שלי ידעה. לא יכולתי לדבר על זה עם ההורים שלי, הרגשתי שאין לי עמוד שדרה מולם. בהתחלה הייתי מצלמת בבית הספר, מורידה חצאית, מתלבשת ומצלמת".
למה דווקא שם? רצית שיתפסו אותך?
"אולי. זה היה המקום היחיד שהרגשתי בו נוח. בטיול שנתי בכיתה י"ב עשינו מסלול שהיו בו תלמידים מבתי ספר אחרים והם זיהו אותי וביקשו לעשות איתי סלפי. המורות שאלו מה זה, אמרתי 'זה טיקטוק' ולא פירטתי. הן לא אמרו כלום. אחר כך, כשהיה לי טלפון חדש, הצלחתי להוריד אינסטגרם וטיקטוק. ההורים היו בודקים לי את הטלפון, אז כל פעם הייתי מוחקת את החשבונות, מראה להם ואז מחזירה".
איך עשית את המעבר מחשבון אינסטגרם לקריירה?
"כשהתחילו להכיר אותי כ'זאת מהפור יו העולמי', לאון שניידרובסקי (יוצר תוכן ברשתות. ג"ה) פנה אליי ורצה לצלם איתי סרטון. אחר כך הוא הכיר לי את הסוכנת שיר יודפת. פחדתי מהפגישה. שיתפתי את אחותי הגדולה, שבגיל שלי כבר הייתה נשואה ואמא. היא אמרה לי: 'את בעולם של שקר, אבל אני אבוא איתך כי אני לא רוצה שתלכי לשם לבד'. שיר אמרה לי שאם אני רוצה להתקדם, אני צריכה לפתוח עמוד ישראלי. אז התחלתי לשתף, לדבר, להראות את האופי שלי".
איך אנשים הגיבו למורכבות שלך - צעירה דתייה שמתלבשת בצורה שלא מתאימה לחוקי הדת ומעלה סרטונים לרשתות?
"זה קשוח. החילונים שרואים סרטונים שלי מתפללת ומספרת שאני שומרת שבת חושבים שאני דוסית. אצל הדתיים אני חילונית, כי מה זה הלבוש הזה? יש בנות שפונות אליי בפרטי ואומרות לי שהן מזדהות איתי אבל מפחדות מהכעס של ההורים שלהן. בסוף יש לי את הדת שלי. היה לי את האלוהים של הדתיים ועכשיו יש לי את האלוהים שלי".
את מצלמת את הסרטונים שבהם את מראה את הלבוש היומי שלך ליד הבית. איך זה מתקבל בשכונה החרדית?
"אני סופגת מבטים והשפלות. אני יודעת מתי השכנים יוצאים בבוקר לבית הכנסת ומתזמנת את היציאה שלי כדי שלא אראה אותם. אני לא אוהבת את זה שהם רואים אותי ומורידים את הראש כאילו אני חוטאת. כדי לכבד אני יוצאת מהבית עם חולצה ארוכה שאני מאוד אוהבת, וביציאה מהשכונה אני מורידה את החולצה, שמה בצד ומצלמת את הסרטון. פעם אחת, כשסיימתי לצלם, החולצה לא הייתה שם. כשחזרתי הביתה בערב ראיתי שמישהו שם את החולצה שלי על מגב, עשה ממנה סמרטוט רצפה".
למה את עדיין נשארת בבית של ההורים, בשכונה הזו?
"זה הבית שלי. למה שאני אוותר להם? ההורים לא גאים במה שאני עושה אבל אין להם מה לעשות. הם לא גירשו אותי מהבית והם אוהבים אותי. כשאני בבית אני משתדלת לכבד אותם ולשמור על החוקים. בהתחלה היו הרבה בעיות ויש חילוקי דעות, אבל אני שמחה שאנחנו מצליחים למצוא פתרונות".
מה את אומרת להם כשיש לך ימי צילום?
"יש דברים שאני לא אומרת להם כי אני יודעת שהם לא יסכימו. למשל, על יום הצילום הראשון לא סיפרתי להם. השכר הראשון שקיבלתי היה כמו שלושה חודשי עבודה בסופר. הייתי בעננים, התהלכתי כמו שיכורה. קניתי בגדים וקרם פנים שרציתי כל כך הרבה זמן ולא יכולתי להרשות לעצמי. הייתי הבן אדם הכי מאושר עלי אדמות".
כיום, שנתיים אחרי הסרטון הראשון, היא עובדת עם אדידס, עדיקה ו־cerave. "פעם הייתי מסתכלת על המותגים ואומרת: מי העשירים שקונים את זה? קרם של סרבה עלה 54 שקל ולא היה לי כסף לקנות. עכשיו אני עושה בקמפיין אחד מה שעשיתי בסופר בשנה שלמה. כשעבדתי שם, זה היה מפחיד. לא ידעתי מה אעשה בעתיד, בלי בגרות. היום כשאומרים לי, 'את במקום טפל', אני לא מתייחסת, מבחינתי אני במקום הכי מרגש שאפשר. כשנסגרה העבודה עם אדידס שמחתי, כי זה מותג החלומות שלי, אבל גם הייתי עצובה. איך אסביר למשפחה שלי שקיבלתי את הדבר שהכי רציתי שבעיניהם זה הבל הבלים?".
יש לך קווים אדומים בעבודה?
"אפשר לראות שאני לא צנועה, ואי אפשר להגיד לי מילה אחת על הלבוש שלי, זה מה שהרחיק אותי מהדת. אם יהיה לי בן זוג שיפריע לו הלבוש, אז ביי. אבל אני לא אפרסם הלבשה תחתונה. קיבלתי לא מזמן הצעה לטוס לחו"ל לעשות עבודה להלבשה תחתונה. אף פעם לא הייתי בחו"ל, אפילו דרכון לא היה לי, אז למרות שזה חלום שלי סירבתי. אלה הערכים שלי".
