השנה הייתה 1952. ילדי כיתה ב' בבית הספר היסודי בקיבוץ בית השיטה האזינו למורה שסיפרה על אברהם אבינו ועל הנשים שהפכו לאמותיהם של בניו, יצחק וישמעאל. "שרה הייתה עקרה", הסבירה לילדים. ואז, קפצה רותי ברוך בת השמונה: "גם אמא שלי עקרה!", הדהד קולה ברחבי הכיתה. "את שקרנית. שבי בשקט!", הגיבה המורה.
"פתחתי את הדלת ורצתי מהכיתה לכרם הזיתים, שם עבד אבא שלי, שהיה בדיוק בדרכו לארוחת צהריים. סיפרתי לו מה קרה והוא חיבק אותי, נתן לי יד והוביל אותי לכיתה. כשהגענו, המורה אמרה לו משהו בגרמנית, אבל הוא ענה לה בעברית: 'אני לא מסכים בשום אופן שתקראי לילדה שקרנית'. הוא עמד ליד הלוח, אמר לכל הילדים שאני לא משקרת, וסיפר שלאמא שלי לא גדל תינוק בבטן ושאמא ואבא אימצו אותי". זהו אחד הקטעים המצמררים בספר המרתק "סודות מעבר לדלת" (ידיעות ספרים), שרותי ברוך היא הגיבורה שלו.
ברוך (81), תושבת גן נר שבגלבוע, נשואה, אם לארבעה וסבתא לעשרה, מעולם לא הסתירה את העובדה שהיא מאומצת. במשך עשרות שנים ליוותה ילדים מאומצים בתנועה הקיבוצית, חלקם כבר הפכו בעצמם להורים. היא עובדת סוציאלית במקצועה, וכיום עוסקת בייעוץ, טיפול והדרכה להורים מאמצים ולילדים מאומצים. בעלה הלום קרב ממלחמת יום כיפור, ולכן היא גם יועצת לעמותת "מרחב נשימה בעמק" להלומי קרב ומשפחותיהם.
עלילת הספר סובבת על סיפורה האישי, השזור בזה של שמונה מאומצים שליוותה (בשמות בדויים ובהרחקת עדות). הסופרת קשורה גם היא לנושא: תמר אשכנזי, בעצמה אם מאמצת לשניים וילידת בית השיטה.
ברוך מספרת: "הייתי בת יחידה להוריי, יצחק ומרים חצרוני. אמא, ילידת פולין, טיפלה בילדים חולים ובהמשך הייתה סייעת לרופא שיניים. אבא, יליד גרמניה, כונה 'איש הזיתים בישראל'. הוא הקים את מפעל הזיתים של בית השיטה והדריך מגדלי זיתים בארץ ובחו"ל. בנוסף, היה אמן פסיפס מוכשר. מאחר שלא נולדו להם ילדים, הם החליטו לאמץ. הם ראו אותי לראשונה כשהייתי בת 18 שעות, בהדסה הר הצופים, והחליטו שזו הילדה שהם רוצים, אבל מאחר שהייתי חולה בדלקת ריאות, הגעתי לקיבוץ רק בגיל ארבעה חודשים".
קולם של המאומצים
היא גדלה בלינה הקיבוצית, אבל בניגוד לקיבוצניקים רבים שמדברים על נתק רגשי מהוריהם, היא מדגישה את האהבה והתמיכה העצומה שקיבלה מהם. "האימוץ לא היה סוד. כבר מגיל ארבע ידעתי שלא נולדתי מהבטן של אמא. כשהיא סיפרה לי את זה, הרמתי לה את השמלה ואמרתי: 'לא נכון. אני נולדתי מכאן, מהבטן שלך'. הייתי צריכה כמה ימים והמון שאלות כדי להפנים את העובדות ולהבין שיש לי סיפור שלא דומה לזה של הילדים האחרים. תמיד הרגשתי שזכיתי בהורים הכי טובים שיש, שאהבו אותי ללא מצרים והנחילו לי ערכים חשובים לחיים".
"אבא הגיע לכתבה ואמר למורה: 'אני לא מסכים בשום אופן שתקראי לילדה שקרנית'. לילדים סיפר שלאמא שלי לא גדל תינוק בבטן ושהם אימצו אותי"
בסיום התיכון התגייסה, בגיל 19 וחצי נישאה לאברהם, אף הוא בן הקיבוץ, ותוך שמונה שנים ילדה את ארבעת ילדיה (בנות 57 ו־54, בני 59 ו־52). "כילדה שמעולם לא היו לה אחים ואחיות, הייתי זקוקה למשפחה גדולה משלי", היא מסבירה. לפני כ־30 שנה עזבה את הקיבוץ ועברה עם משפחתה לגן נר. בעודה בקיבוץ עבדה בטיפול ובמטבח, למדה הנחיית הורים ושיטות טיפול, ובשלב מסוים הצטרפה למפגשים של הורים מאמצים בבית התנועה הקיבוצית, "כי רציתי להביא את קולם של המאומצים". בהמשך למדה לשני תארים בעבודה סוציאלית, באוניברסיטת חיפה ובעברית בירושלים. כבר בלימודים הנחתה קבוצות של הורים מאמצים והורי אומנה ובהמשך ליוותה גם מאומצים בוגרים וילדים. "לילדים המאומצים עזרתי להבין את מקומם במשפחה ואת מהות האימוץ ופתחנו נושאים משמעותיים בשיח של המאומצים - כאלה שאם לא מדברים עליהם, הם כמו רעל. מאומצים מגיעים בכעס לגיל שבו אפשר לפתוח את תיק האימוץ. בעיניי זה נורא".
את עצמך פתחת את תיק האימוץ?
"בגיל מאוחר מאוד. כשמלאו לי 18, הוריי סיפרו לי כל מה שהם יודעים על האישה שילדה אותי. הם נתנו את שמה המלא והוסיפו שהייתה קצינה בצבא הבריטי שהרתה לקצין בבריגדה היהודית. משפחתה לא ידעה על הריונה ועל התינוקת שמסרה לאימוץ. בגדול, הוריי היו בעד פתיחת תיק האימוץ, אבל תהו אם מתאים לי להתמודד עם ההשלכות באותו זמן, ואני החלטתי שלא דחוף לי. כשהייתי כבר אם לארבעה, הבן הקטן שלי (אז בן שש) חלה, ומנהל המחלקה אמר שצריך לברר אם מדובר במחלה תורשתית. התקשרתי לשירות למען הילד ונאמר לי שהאישה שילדה אותי נפטרה. מאחר שהייתי עסוקה בילד ובהחלמתו, עזבתי את הנושא.
"אימוץ הוא חיבור בין שני אובדנים: לילד זה אובדן של האישה שילדה אותו ולהורים, אובדן של הילד שלא נולד להם"
"חזרתי לזה בגיל 69, בעקבות שרשרת ניתוחים שעברתי להסרת גידולים שפירים בבטן. הכירורג בבית החולים העמק ביקש לברר אם זה גנטי. פניתי שוב לשירות למען הילד, קיבלתי מידע שאת חלקו ידעתי, ושכרתי את החוקרת הפרטית אנט קירש. תוך 24 שעות היה לי מידע רב, כולל העובדה שיש לה בת יחידה, מאומצת. "דליה, הבת, אמרה לחוקרת שהיא מחכה לדבר איתי. עוד באותו יום יצרתי קשר ושמעתי התרגשות עצומה. במשך חודש דיברנו כמעט כל יום ואז קבענו פגישה. דליה כמעט התעלפה כשראתה אותי ואמרה: 'אמא שלי קמה לתחייה!'. זה היה לפני 13 שנה ומאז אנחנו בקשר נהדר".
את מרגישה שהיא אחותך?
"לא גדלתי עם אחות, אז אין לי דרך להשוות, אבל יש בינינו קשר אמיתי וטוב. היא, אגב, קוראת לי 'אחותי'. החוקרת מצאה לי עוד שתי אחיות - הבנות של ה'ביולוגי'. אני לא קוראת לו אבא, הוא לא אבא שלי. אני אוהבת אותן ושמחה שיש לי אותן ואת דליה בחיים שלי. בנוסף גיליתי דודה - אחותה של האישה שילדה אותי ובני משפחה נוספים. איש לא ידע על ההיריון והלידה, אבל כל מי שהכיר אותה וראה אותי אמר: 'את כל כך דומה לה'".
השתלה בהצלבה
בנוסף לקרובי משפחה גילתה, לצערה, שהאנשים שבזכותם הגיעה לעולם הורישו לה מחלות. "לפני כ־20 שנה התברר שיש לי בעיה בכליות ושבעתיד אצטרך דיאליזה או השתלה. לפני כחמש שנים הגיע הרגע להשתלה. כשאף אחד מארבעת ילדיי לא נמצא מתאים לתרומה, התקשרתי לידידי הרב אלי סדן וביקשתי שימצא לי כליה מתורם אלטרואיסטי. תוך 24 שעות נמצא תורם, מנהל בית ספר מעלי, אב לשבעה. בבדיקות התברר שהוא לא מתאים לי כתורם. באמצעות המרכז הלאומי להשתלות בראשותה של ד"ר אשכנזי, התבצעה השתלה בהצלבה: הוא תרם לגבר אחר ולי תרמה תורמת אלטרואיסטית מקיבוץ עלומים. כשנפגשנו התברר שגם היא עובדת סוציאלית ושהכרנו בעבר, דרך העבודה בתחום האימוץ. יש לנו קשר מצוין. כשהבן שלה התחתן, הוא התקשר אליי ואמר: 'אולי אפשר שבחתונה שלי יהיו שתי הכליות של אמא שלי?'", היא צוחקת.
"דליה כמעט התעלפה כשראתה אותי ואמרה: 'אמא שלי קמה לתחייה!'. זה היה לפני 13 שנה ומאז אנחנו בקשר נהדר"
איך הפכת לגיבורת "סודות מעבר לדלת"?
"במשך שנים חשבתי על ספר שיעסוק באימוץ, כי היה לי חשוב להעביר מסר. אימוץ הוא חיבור בין שני אובדנים: לילד זהו אובדן של האישה שילדה אותו ולהורים, אובדן של הילד שלא נולד להם. אימוץ בא לגשר על פערים נפשיים עמוקים מאוד של המעורבים במשפחה שהם יוצרים יחד, וחשוב שייעשה בדרך שתאפשר חיבור טוב לכל החיים. באחת מהשיחות שלי עם ד"ר תמר אשכנזי, החלטנו לצאת לדרך משותפת ביצירת הספר. הפקדתי בידיה את הסיפור שלי וסמכתי עליה ועל החלטותיה המקצועיות. דיברנו שעות על שעות, ושילבנו בסיפורי האישי סיפורי מאומצים שליוויתי".
כמאומצת שמלווה מאומצים ומאמצים, אימוץ הוא צעד מוצלח?
"ללא ספק. הצעד מלווה פעמים רבות בקשיים לשני הצדדים, ועם זאת מדובר בתהליך בריא ונכון לבניית משפחה שלא יכלה להיווצר בדרך אחרת".
מכתבי אהבה אסורים
"סודות מעבר לדלת" הוא ספרה השלישי של תמר אשכנזי, ד"ר לסיעוד, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות איברים של משרד הבריאות ומנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות של תורמי איברים. הראשון, "אבל - היום שאחרי" (כתר ספרים), עוסק בשלבי האבל. "לטובת הילדה" (ידיעות ספרים) מספר על אם ובתה המאומצת. "כשחשבתי לאמץ לראשונה, התייעצתי עם רותי", אומרת אשכנזי. "אחרי שבתי יולי הגיעה, השתתפתי במפגשי הורים מאמצים שרותי העבירה בנושא משולש האימוץ: ההורה המאמץ, הילד והמשפחה הביולוגית. התייעצתי איתה גם כשאימצתי את בני יונתן.
"אחרי ש'טובת הילדה' התפרסם, רותי ביקשה שאכתוב עליה. ביקשתי וקיבלתי ממנה חופש מקצועי מוחלט, מה שאיפשר לי להכניס לסיפורים סיטואציות שהכרתי מניסיוני האישי והמקצועי. חלק מהדברים חייבו תחקיר מעמיק מצידי, למשל, על הרומן שהוביל ללידתה של רותי. פגשתי אנשים מעל גיל 90, כולל אחותה של האישה שילדה את רותי, חיפשתי בארכיונים ובמוזיאונים חומר על היישוב העברי בתחילת שנות ה־40, על הצבא הבריטי ועל הבריגדה, על מאכלים, בגדים, על מה עשו אז נשים שהרו וילדו ילדים מקשר זוגי בלתי אפשרי. זה איפשר לי לכתוב מכתבים בין בני הזוג וליצור אווירה אותנטית שתאמה את התקופה".
זה ממואר או רומן?
"רומן עם יסודות אוטוביוגרפיים, אבל גם הרבה דמיון. יש בו אתגרים לא פשוטים, אבל בסך הכול מדובר בספר אופטימי, כי בסופו של דבר כל אחד מוצא את התיקון שלו".
- לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר "סודות מעבר לדלת"
