אחרי שהתגרשתי, כולם אמרו לי שאני צריכה להיכנס לאפליקציות. שזו הדרך שבה מכירים היום. כי מה חשבת, יפעת? תלכי למסיבה, בחור יחייך וייגש אלייך? פחחח. במקסימום הוא יעשה לך עיניים ואז, אם יהיה לו אומץ - ימצא אותך בפייסבוק ויכתוב יומיים אחרי: "היי, ראיתי אותך במסיבה, ממש מצאת חן בעיניי (מקרה שאכן קרה לי, בהמשך).
אז נכנסתי לטינדר, ברור שנכנסתי, אבל תמיד סלדתי מזה. הרגשתי שזה כמו לתלות את עצמי על מדף: לשים תמונות שמדגישות איזו סחורה חמה אני, ולקוות שיגיע "הלקוח" הנכון. אבל מה שבאמת הפחיד אותי היה שיום אחד באמת אפגוש שם את אהבת חיי. ואז מה בדיוק אספר?
תבינו. מאז ומתמיד הייתי חובבת סיפורים. לא סתם הפכתי לעיתונאית. הסיפור שבו הכרתי את בעלי לשעבר, למשל? יכול היה בקלות להפוך לסרט רומנטי מתקתק. נכון. בסוף הוא אמנם הפך לדרמה סוחטת דמעות, וזה דווקא סיפור שלגמרי הייתי מוותרת עליו, אבל זה סיפור אחר.
מה שאני מנסה להגיד הוא שכל הזמן דמיינתי מה יקרה אם אכן אפגוש באפליקציה את פרק ב' שלי. ראיתי אותנו מחזיקים ידיים, עיניים נוצצות, ואז מישהו שואל איך הכרנו. ומה אני עונה? "הייתי בערב במיטה, החלקתי שמאלה, שמאלה, שמאלה, ואז פתאום בום! החלקתי ימינה!".
עד שיום אחד זה קרה. פגשתי מישהו, בחיים האמיתיים, בדרך הכי לא צפויה. היקום כנראה החליט לזרוק לי עצם. ואיזו עצם. כזו שמתנשאת לשני מטרים, עם שיער שחור וחיוך של פרסומת למשחת שיניים, וגם מוח, כנראה, אבל עוד לא הספקתי להסתכל לשם (הבחור היה גבוה מאוד. ברור. זה לא שאני חלילה שטחית).
זה היה בזמן שנשלחתי למשימה עיתונאית באילת. ניצלתי את הזמן הפנוי וקפצתי לקניון - כי הלו, אילת! איזו ישראלית אהיה אם לא אעשה בה שופינג? ובעודי חדורת מטרה למצוא את זארה, הוא פסע מולי, והזמן כאילו עבר להילוך איטי. הוא נעץ בי מבט ואני נעצתי בחזרה. שנינו המשכנו ללכת, חולפים זה על פני זו, עד ששנייה אחרי, בום. הסתובבנו בו־זמנית.
"את מוכרת לי", הוא אמר. "יכול להיות שיצאנו פעם לדייט?". "לא נראה לי", עניתי. "אתה גרוש?". הוא הנהן, סיפר שהוא מתל אביב, המשיך להתעקש שאני מוכרת לו, ואז שלף את הנייד. התעלומה נפתרה: התברר שהוא עוקב אחריי בפייסבוק. מובן שמיהרתי לאשר לו חברות, ורגע לפני שנפרדנו, אמר בחיוך צחור: "שניפגש בהזדמנות לקפה?". עניתי "בכיף" והמשכתי ללכת - מרגישה שאני על ענן. חשבתי: "הנה, בסוף זה התגשם! הרי מה הסיכוי להכיר ככה? במבואות הקניון? ועוד באילת? זה לגמרי סיפור!". רבע שעה אחר כך הוא כבר כתב לי הודעה, אבל היא הייתה הרבה פחות רומנטית ממש שדמיינתי, והיא אפילו לא כללה קפה. יותר הזמנה מפורשת לחדרו במלון שמכיל ג'קוזי ומיטה גדולה.
באותו הרגע הבנתי: בזמן שאני המשכתי להתהלך בקניון מדמיינת בראשי סרט רום־קום, הבחור המשיך ללכת בקניון ודמיין לעצמו סרט פורנו. חשבתי איך לא משנה כמה שנים חלפו וכמה ניסיון צברת, בסוף את עדיין תקועה בגיל 16: מדמיינת שאת מג ראיין בגרסת השפתיים ההגיוניות, מחכה לסצנת הסיום בסנטרל פארק, רק שהסרט שלך נגמר לבד בארומה של שדה התעופה רמון. וכמובן, שוב יש דיליי בהמראה ואת תוהה אם להיכנס לטינדר סתם כדי להעביר את הזמן.