תאגיד השידור הישראלי "כאן" מציין בימים אלה 90 שנה לשידור הציבורי בישראל, מימי שידורי רדיו "קול ירושלים" בתקופת המנדט ועד היום. ביום שלישי, 31 במרץ, מתוכנן בפלטפורמות כאן – בדיגיטל, ברדיו ובטלוויזיה – יום שידורים מיוחד. ברצועות החדשות בכאן 11 יתארחו מגישים וכתבים מהעבר: "העולם היום" תארח את דוד ויצטום ואורן נהרי, "חדשות הלילה" תוקדש לשדרני הספורט המיתולוגיים אורי לוי, יורם ארבל ומשה גרטל, התוכנית "שלוש" תוקדש לספיישל "בלי סודות" עם חני נחמיאס, ורבקה מיכאלי תארח פאנל עם כוכבי רשות השידור מהעבר.
במקביל יציינו ב"כאן חינוכית" 60 שנה לשידורי הטלוויזיה הלימודית עם לוח שידורים נוסטלגי שיכלול את הסדרות האהובות "קרובים קרובים", "שכונת חיים", "זהו זה", "עניין של זמן" ועוד. ב"כאן הסכתים" ישיקו פודקאסט מצולם שבו תראיין שיר ראובן את אחת מכוכבות השידור הציבורי לדורותיו – אוזה מ"פרפר נחמד". התוכן הטלוויזיוני והדיגיטלי של תאגיד השידור הציבורי כולל גם שידורים בערבית ושידורים לעולים חדשים, והגיע השנה לחמישה מיליארד צפיות.
כרמלה מנשה על היציאה מלבנון בשידור חי
הכתבת הצבאית של כאן חדשות ורשת ב' משחזרת: "שלוש לפנות בוקר, ליל ה־24 במאי 2000. אחרוני חיילי צה״ל יוצאים מלבנון אחרי 18 שנה וסוגרים מאחוריהם את שער עגל. העברתי את הידיעה הראשונה למהדורת החדשות בשידור חי: 'לא עוד גלגלית, עיישיה, דלעת, יקינטון וזרעית – הסתיים עידן'. מאות חיילים חצו את השערים, ביקשו ממני את הטלפון, צלצלו וקראו: 'אמא, יצאנו מלבנון'. זהו רגע בלתי נשכח לא רק עבור החיילים והמשפחות, אלא עבור כל המדינה.
8 צפייה בגלריה
"להקשיב לקולות שלא נשמעו קודם". כרמלה מנשה משדרת מהשטח
(צילומים: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"בחרתי ברגע הזה כי הוא סימל סיום 18 שנים של ירי, קטיושות, מרגמות, מארבים ומבצעים בלתי פוסקים, שנים שבהן יישובי הצפון חיו במתח מתמיד. עמדתי שם בשער עגל ליד מטולה, המתנתי לכוחות שיצאו וקיוויתי שמעכשיו הכול ישתנה. סוף־סוף ייגמרו שנים של לחימה מתמשכת, הפסקות אש קצרות וחיי יומיום במתח בלתי פוסק.
היציאה מלבנון ב-2000
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"היציאה מלבנון הייתה גם שיאו של מאבק ציבורי שהובילה תנועת 'ארבע אמהות', והראתה את כוחו של השידור הציבורי להקשיב לקולות שלא נשמעו קודם. זה רגע טלוויזיוני חזק כי הוא תפס את ההיסטוריה בזמן אמת, תיעד שינוי חברתי וביטחוני והעניק לציבור חוויה קולקטיבית של הקלה, התרגשות וגם כאב על שנים של מאבק. עד היום, כשאני צופה בשידורים מאותו לילה, אני מרגישה שוב את ההתרגשות, ההקלה והסיום של עימות ממושך, שבימים אלה נמצא שוב בשיאו, וההיסטוריה שוב עומדת להשתנות".
רבקה מיכאלי על ריאיון ב"סיבה למסיבה" עם חלוצה אמיצה במיוחד
השחקנית, השדרנית והמנחה חוזרת בזמן: "רגע חזק שהולך איתי שנים הוא ריאיון שעשיתי בשנות ה־80 עם יהודית הורוביץ בתוכנית 'סיבה למסיבה'. תמיד העדפתי לראיין אנשים עם סיפור מעניין, לאו דווקא מפורסמים, ויהודית הייתה אישה מרשימה במיוחד: מדור החלוצים של כפר גלעדי וחברה בארגון 'השומר' שהסתובבה עם אקדח צמוד לגופה. היא נודעה בזכות מעשה הגבורה שלה, כשיצאה עם שלוש חברות למטולה, והן הוטרדו פיזית על ידי קבוצת גברים ערבים. באומץ היא שלפה את אקדחה, ירתה יריות אזהרה ורדפה אחרי התוקפים עד שנסוגו, תוך שהיא מקפידה לא לפגוע בהתאם לתקנון וחוקת 'השומר'.
8 צפייה בגלריה
"היא שלפה אקדח". רבקה מיכאלי עם יהודית הורוביץ
(צילום: מור צידון, צילום ארכיון: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"מעבר לסיפור עצמו, מה שהותיר בי רושם רב בריאיון היה השפה המיוחדת והמרשימה שלה. זו הייתה עברית משובחת, אמיתית. היא אמרה, למשל, 'אקדוח' במקום 'אקדח'.
הראיון עם החלוצה יהודית הורוביץ
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"ואולי הרגע הזה נחרט בי כל כך גם בגלל מה שקרה אחר כך: את התוכנית צילמנו בימי חמישי באולפני הרצליה, והבן שלה הוא זה שהסיע אותה לריאיון. זכיתי לפגוש אותו ולהחליף איתו כמה מילים. יומיים לאחר מכן, בשבת, הוא נהרג בתאונת דרכים".
דליה מזור על מלחמת המפרץ
שדרנית החדשות מרגישה שההיסטוריה חוזרת על עצמה: "היה אולי צפוי שאבחר ביום השידורים שבו עברנו לשדר את מהדורת 'מבט' בצבע, ב־16 בפברואר 1983, אחרי שנים של שידור בשחור־לבן. אבל אני בוחרת רגע אחר.
"בפברואר 1991 שידרנו את החדשות בתקופת מלחמת המפרץ. אני חושבת עד כמה הרבה השתנה, וכמה מעט השתנה.
8 צפייה בגלריה
"כמה הרבה השתנה, וכמה מעט השתנה". דליה מזור מגישה את חדשות במלחמה
(צילום: אביגיל עוזי, צילום ארכיון: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"הרבה השתנה כי אז מערכות ההגנה היו מועטות וחסרות יכולת לעומת מה שיש היום. אנחנו כבר לא צריכים להדביק ניילונים לחלונות מחשש לאיום נשק כימי. אבל העצב שלי הוא בעיקר עד כמה מעט השתנה. 35 שנה אחרי, אנחנו מוצאים את עצמנו באותו מצב של התגוננות מפני טילים מארצות רחוקות, וקשה לומר שאנו רואים עתיד אופטימי אחר.
בחזרה למלחמת המפרץ
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
אני זוכרת את עצמי יושבת באולפן בשידור וחושבת על הילדים שלי שהיו אז קטנים, יושבים עם מסכות אב"כ, בדיוק כפי שאני רואה את שדרני החדשות המצוינים יושבים באולפן, ובטח חושבים על ילדיהם שברגעים אלה יושבים בממ"ד או במקלט. היית מצפה שאחרי יותר משלושה עשורים יהיו שינויים מהותיים, כאלה שישנו את מצבנו באזור, את עתיד ילדינו ונכדינו, אבל לצערנו זה ממש לא המצב. אנחנו תחת אותו סיכון, אם לא גרוע יותר, ומציאות שבה טילים משוגרים לעברך ועלולים לקפח את חייך הופכים לשגרת חיים".
נועה קולר על ויטק 9 מ"קרובים קרובים", קומדיה שעדיין מצליחה להצחיק
שחקנית "קופה ראשית", יוצרת "מקום שמח" ו"חזרות" משתפת: "אני זוכרת את הבניין מ'קרובים קרובים' ברחוב ויטק 9 (במציאות הוא נמצא ברחוב רוטשילד). אז היה שם את כל מה שחיפשתי: יורם חוזר לגיל שש ומדבר לאדינו, אילן לא מעוניין בהוצ' רכב, לאורה מעשנת בשרשרת, חנה מדברת עם ביגוניה, ותיקי מחפשת פטיש לדפוק איתו את השניצל. זאת הייתה קומדיה והיא הייתה ישראלית והיא עשתה אותי גאה ושמחה.
8 צפייה בגלריה
נועה קולר והבניין המפורסם
(צילום: שי פרנקו, צילום ארכיון: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"שנים אחר כך, כשערוץ 23 נכנס ללופ, גם אני הייתי נכנסת ללופ של צפייה ומקווה שהלופ עוד לא נגמר ושיהיה עוד פרק שלא ראיתי (למרות שלא הייתה לי בעיה לצפות שוב באותו פרק בפעם ה־40)".
מה קורה בויטק 9?
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
ירדנה ארזי על האירוויזיון ההיסטורי ב־1979
הזמרת שהנחתה את התחרות כשהתקיימה לראשונה בישראל נזכרת: "בשנת 1978 זכינו לראשונה בתחרות האירוויזיון. כמדינה בת 30, האירוח של אירוויזיון 1979 היה מבצע לאומי לכל דבר. הדבר הכי קרוב לזה מבחינת סדרי גודל התרחש זמן קצר קודם לכן - ביקור סאדאת בישראל. הייתה ממש תחושה של עידן חדש שמתחיל.
8 צפייה בגלריה
"החזקתי כרטיסיות, לא היה טלפרומטר". ירדנה ארזי באירוויזיון עם דניאל פאר ז"ל
(צילום: עדו לביא, צילום ארכיון: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"למען האמת, למרות שהייתי מנחת התחרות לצד דניאל פאר ז״ל, אני עדת ראייה לא מוצלחת להתרחשויות שמאחורי הקלעים. בחודשים שקדמו לאירוויזיון הייתי מרוכזת כל כולי בלמידה אינטנסיבית של קטעי הקישור בעברית ובצרפתית. למי היה זמן להסתכל מסביב.
"אבל אני זוכרת את האווירה, את מיטב אנשי המקצוע שעבדו מסביב לשעון, את ההשקעה בפרטים, את התפאורה והרקדנים וקטעי המעבר ממדינה למדינה. אני זוכרת היטב את אלכס גלעדי, מפקד המבצע, שהקרין שלווה, ביטחון ומקצועיות, ולא אשכח לדניאל פאר היקר את הג׳נטלמניות, הגב והחום. הוא כבר היה מנחה מנוסה ומוכשר, ובשבילי זה היה ניסיון ראשון כמנחה, מעולם לא דיברתי על במה קודם, רק שרתי. איזה מזל שהוא היה שם לצידי.
האירוויזיון ההיסטורי ב־1979
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
"התחרות עברה בהצלחה גדולה. המבקרים הכי ציניקנים בכל רחבי היבשת הרעיפו עליה שבחים, גם השירים שרדו את מבחן הזמן, והקינוח שבסוף היה הניצחון של 'הללויה' בתום הצבעה דרמטית ומותחת עד הרגע האחרון.
"במציאות הטרום־אינטרנטית של שנות ה־70, האירוויזיון איפשר לאנשים מכל רחבי אירופה הצצה קטנה על מדינת ישראל. אירוח התחרות היה גם קמפיין מתמשך לקידום התיירות והתרבות הישראלית בעולם. יותר מ־300 מיליון צופים (!) זה לא עניין של מה בכך.
"לפני שלוש שנים, לקראת תערוכה שהוקדשה לי, מצאתי בבית את הכרטיסיות המקוריות שאחזתי בידיי בלילה ההוא (לא היה טלפרומפטר). נזכרתי בעבודה הקשה של אנשי השידור הציבורי ואיך עד היום הטלוויזיה והרדיו של תאגיד השידור מקפידים על איכות, רמה גבוהה ופנייה לחתך רחב של קהל. טוב שיש לנו שידור ציבורי, וטוב שפעם בשנה אנחנו מתכנסים סביב המסך, מחזיקים אצבעות לנציג של כולנו ומברכים: 'לשנה הבאה בירושלים'".
חני נחמיאס על המילים המטלטלות של אילן רמון
השחקנית שהשתתפה ב"החדר של חני" ו"בלי סודות" מספרת: "במסגרת התוכנית 'החדר של חני' בטלוויזיה החינוכית היו לי הרבה מאוד שידורים חיים. שעות ארוכות שבהן ראיינתי אנשי צבא ומד"א, מורים ופסיכולוגים.
8 צפייה בגלריה
"ניצלתי את קשריי כדי לראיין את אילן רמון ל'בחדר של חני'". נחמיאס בשידור
( צילום: מור צידון, צילום ארכיון: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
אלה היו ימים של מלחמות ולחץ כמו שאנחנו חווים כרגע, ויש שני רגעים שאני לא אשכח מהשידורים האלה. הראשון הוא שיחת טלפון עם ילדה שעלתה לשידור ותוך כדי ריאיון איתה הייתה אזעקה בדרום. היא התחילה לצרוח ולבכות ואמרה לי: 'אני לבד בבית, מה לעשות? הייתי מבוהלת. הרגשתי אחריות על הילדה הזאת ואני זוכרת שאמרתי לה, 'אנחנו משאירים את הקו פתוח, תיכנסי עכשיו למקלט, תסגרי את הדלת ותיקחי את הטלפון', והיא אומרת לי 'אבל הטלפון בסלון...'. נשארנו עם הקו פתוח 10 דקות עד שהיא חזרה ודיברה איתנו.
סרטונים של התאגיד חוגג 90
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
הרגע השני הוא ריאיון עם אילן רמון ז"ל באותה תוכנית. זה היה אחרי שהטיסה שלו לחלל נדחתה כמה וכמה פעמים. הכרתי אותו כי כמה חודשים קודם הייתי בארצות הברית והוא עשה לנו סיור בנאס"א, וניצלתי את קשריי איתו כדי לבקש ריאיון. שאלתי אותו בשידור: 'זה לא משגע אותך כל הדחיות האלה?', והוא ענה לי: 'חני, זה הכול למען הביטחון שלנו. זו לא חוכמה רק לטוס, צריך גם לחזור'. המשפט הזה מהדהד אצלי בראש עד היום".
מאיה בצלאל־עסיס על אהרון פררה מ"הופה היי", שנהפך לקולגה
מגישת "מאיה וקותי" בכאן גימל ו"מה שתגידו" בכאן 11 ובכאן BOX חוזרת לילדות: "כל בוקר אני מסיימת את השידור ב'כאן גימל' במשפט 'תודה רבה שהאזנתם לנו, מיד אחרינו אהרון פררה'. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש: מי היה מאמין שמאיה בצלאל מקריית גת, שהעריצה את 'הופה היי', תחלוק מקום עבודה עם אליל הילדות שלה?
8 צפייה בגלריה
"מי היה מאמין שהילדה מקריית גת תחלוק מקום עבודה עם אליל הילדות?" הופה היי
(צילום: אור גפן, צילום ארכיון: באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
ל'הופה היי' נחשפתי בגיל שש, בהרכב השני עם יגאל בשן, אבי דור ופררה. אהבתי את השילוב בין קטעי המשחק, הצחוק והשירים המרימים. הרגע שזכור לי יותר מכול הוא שפעם אחת החבר'ה פנו אלינו, הצופים בבית. הם אמרו שבתקופה הקרובה יגיעו להופיע בכל מקום בארץ: בערים הגדולות וגם בעיירות הקטנות, ויפגשו ילדים מכל רחבי המדינה.
חברי הופה היי בפעולה
(באדיבות כאן, ארכיון תאגיד השידור הישראלי)
הרגע הזה נראה לי לא מציאותי. האפשרות שבאמת אזכה לפגוש את הגיבורים שלי מהטלוויזיה נראתה רחוקה. אבל כמה שבועות אחרי זה הבלתי אפשרי קרה: הם הגיעו גם אלינו. זה היה רגע שבו הטלוויזיה הפסיקה להיות רק מסך בסלון, והפכה למשהו חי ונושם.
גם היום, כשקותי ואני משדרים בבוקר, חשוב לנו לתת למאזינים במה להגיב לשידור ולהיות חלק ממנו. כשאני חושבת על 90 שנה לשידור הציבורי, זה בדיוק הרגע: טלוויזיה ציבורית שקרובה לציבור, ולא רק משדרת אליו".
- השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת מנהרדט
