הבית של יעל משאלי בשוהם יש נוף הררי יפהפה, ורהיטים צבעוניים הופכים אותו לשמח ומלא חיים. וכך גם היא, אישה שמחה שמקבלת את פניי בחיוך רחב. רק בסוף שיחתנו היא מגלה שהבית היפה שלה נולד מחדש שנה לאחר שנישואיה הסתיימו, כאשר חיפשה דרכים מקוריות לשמח את עצמה.
"הייתי ממש על הפנים באותה תקופה", היא מודה, "והרגשתי צורך לעשות דברים חיצוניים שיכריחו אותי להיות עסוקה ולא לשקוע. בנוסף, רציתי שהבית ימשיך להיות הלב הפועם של המשפחה, ולא מקום ישן ועצוב".
איך גייסת משאבים נפשיים לכאב ראש כמו שיפוץ?
"לקחתי חבר טוב מעצב שפיקח על הכל, ועברתי למשך חודש וחצי לצימר בגוש עציון. תראי, לא הייתה לי ברירה. כל הצינורות התפוצצו לי בתוך הקירות. כשכתבתי על זה בפייסבוק, אנשים כתבו שגם אצלם, אחרי חורבן הבית בגלל פרידה, הבית הפיזי דרש שינוי".
את אישה חזקה.
"כשצריך לפעול אני יודעת להיות משימתית, ולהתפרק אני יודעת בשעות הפנאי אצל הפסיכולוגית. ואני בהחלט מתפרקת. זה חלק בריא בנו, כשאנחנו יכולים להיות חלשים. אני שמחה על החולשה הזו שלי".
לפני שלוש שנים וחצי נפל דבר בחייה של משאלי (62), סופרת, אקטיביסטית ואושיית פייסבוק: בעלה בארבעת העשורים האחרונים, פרופ' דודי משאלי, מנהל מחלקת כירורגיית לב ילדים בשיבא, עזב את הקן המשפחתי. משאלי היא גם יועצת זוגית ומשפחתית מצליחה, אבל כשהזוגיות שלה התפרקה, היא השתתקה ולא הצליחה לכתוב מילה. דווקא היא - אישה רהוטה וחכמה שכותבת באופן מרתק על כל דבר ונלחמת על העקרונות שחשובים לה, עד כדי כך שפייסבוק מחק לה כמה פוסטים בעבר - דממה למשך ארבעה חודשים וחצי. קהל העוקבים שלה, המונה כיום 15 אלף איש, החל לשאול שאלות.
"בחודשים שדממתי אנשים כתבו לי, 'יעל, מי השתיק אותך? מה קורה?'", היא נזכרת. "חשבו שזו השתקה פוליטית - בגלל שהעמדה שלי במגזר הדתי לאומי תמיד הייתה לעומתית מאוד, התבטאתי בחריפות בכל פעם שרב או פוליטיקאי התבטא נגד נושא הלהט"ב. והיו גם שמועות שחליתי. בסוף החלטתי לשתף בגילוי לב מה קרה ולהניח הכל על השולחן".
"הערך העצמי שלך מתפזר לכל עבר, את כבר לא יודעת מה נכון ומה לא נכון במה שחשבת על החיים, מה אמת ומה דמיון, ואת כל החלקים האלה צריך לאסוף"
כשהחליטה לחזור לרשת, משאלי כתבה פוסט ("קיבלתי אישור מהילדים ומבעלי לשעבר"), סיפרה על השבר בחייה, כתבה ש"אהבתו נדדה ממני והלאה", ולא נכנסה לפרטים הקטנים, כפי שהיא לא רוצה לעשות גם עכשיו. "על הדברים האינטימיים בינינו אני לא רוצה לדבר", היא אומרת בשקט, "את יכולה לומר שזו לא הייתה בחירה שלי".
למה לא הצלחת לכתוב במשך חודשים?
"הפרידה תפסה אותי במקום כואב יותר מכל דבר בחיי. היו לי אובדנים קודם: אחי הצעיר נפטר, גיסי נפטר, איבדנו אחיין שנהרג בתאונת דרכים. אבל זה האובדן הכי קשה בחיים שלי, ואני אומרת את זה למרות שמאז גם אבא שלי נפטר. היה לי אובדן לרגע גם של הצד המקצועי שלי. הכתיבה שלי היא ציבורית ותמיד עסקה בחיים המשפחתיים ותמיד כתבתי כמה נהדרים ונפלאים הזוגיות, הבית, המשפחה, איזה דבר מדהים ומאתגר זה. אחרי המשבר שעברתי לא האמנתי שאני אעז לכתוב שוב. כל כך התביישתי".
הפרידה הפתיעה בגלל האופן שבו אנשים תפסו את חיי המשפחה והזוגיות שלך מבחוץ.
"אנשים חושבים שאם את כותבת כל יום בפייסבוק על עצמך ועל המשפחה שלך, הם יודעים הכל. בפועל הם לא יודעים הרבה. תמיד כתבתי ביושר גם על השונות בינינו, אבל זוגיות היא דבר מורכב. אני לא ילדה קטנה, אני יודעת מה זה נישואים עם פז"מ ארוך ומבינה שהחבילה הולכת עם אתגרים. חשבתי שזה לא לה לה לנד ושזה נהדר לי. אני לא איזו טמבלית. לי זה היה טוב וככה רציתי, להזדקן בזוגיות הזו. אם הייתי חוזרת אחורה היום, אחרי שאני מכירה את המוקשים, לא הייתי רוצה לחיות אחרת מאיך שחייתי".
האימהות הצילה אותי
משאלי גדלה בבית דתי בבני־ברק, למדה באולפנה, עשתה שירות לאומי והחלה את הקריירה שלה כסופרת בגיל 42. היא התחילה עם ספר ילדים ("כל אחד והמשפחה שלו"), ובהמשך הוציאה ספרים למבוגרים ("כרת", "שעשני כרצונו", "רק בוקר קיץ", "לכאורה") וספרי עיון, וגם פרסמה ב־ynet טורי דעה, בעיקר כאלה שנגעו למגזר הדתי. היא זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2007. בגיל 21 הכירה את בעלה, והם נישאו שנה לאחר מכן. עד לפני 18 שנה התגוררו ביישוב אפרת, ואז עברו לשוהם.
משאלי עשתה עוד קריירה, כאם לשבעה ילדים: ליאור, בת 37, עוזרת משפטית בבית המשפט העליון, נשואה ואם לארבעה; תם, בת 36, מורה לקולנוע, נשואה ואם לארבעה; נצר, בן 32, מהנדס בתעשייה האווירית, נשוי ואב לארבעה; הלל, בן 31, לומד מוזיקה ברימון ומתחתן בקרוב עם בן זוגו; ואחי־יותם, בן 26, סטודנט לפסיכולוגיה ביולוגית באוניברסיטה העברית, שיצא מהארון לפני כשלוש שנים. שני ילדיה הצעירים, יהונדב (24) וחן (חיילת בת 20) הם ממוצא אתיופי, ושניהם הצטרפו למשפחה כשהיו בני שבוע.
האקטיביזם החברתי שלה קשור קשר הדוק לילדיה: היא עוסקת רבות לא רק בנושא אימוץ ואפליה עדתית, אלא גם בנושא קהילת הלהט"ב, לאחר ששניים משבעת ילדיה יצאו מהארון. היא גם מייעצת להורים שבנותיהם עברו תקיפה מינית, לאחר שגילתה כי אחת מבנותיה הותקפה.
מתי גמלה בך ההחלטה לאמץ?
"ההחלטה הייתה ספונטנית. ממילא רצינו משפחה גדולה. ראיתי חברים של האחים שלי עם ילדה אתיופית, שאלתי ואמרו לנו שהשירות למען הילד מחפש מועמדים לאימוץ ילדים אתיופים. תוך חודש מהרגע שפנינו קיבלנו את יהונדב, וגם עם חן זה היה מהיר. לצרף אותם למשפחה היה קל. הם מתאימים גנטית למשפחה, דומים לנו לא פיזית, אלא בתכונות".
דרכם למדת שישראל עדיין גזענית.
"דרך היחס שקיבלו הם והחברים שלהם הבנתי מה המשמעות של להיות אתיופי בישראל, גם כשאתה נער, מבחינת המשטרה. כשיהונדב הגיע לגיל 16, נעשיתי ערנית יותר והזהרתי אותו ממפגש עם שוטרים. דרכם אני מבינה את המורכבות של להיות בצבע אחר, ואת כל מה שלמדתי דרכם לא העליתי על דעתי. זאת חוויית חיים הילדים האלה. אני מתה עליהם".
שניים מילדיה, כאמור, יצאו מהארון. הראשון, הלל, עשה זאת אחרי שסיים את ישיבת ההסדר. "זו הייתה קריאת אמון, שהוא סומך עלינו, ההורים שלו, שאנחנו יכולים להתמודד עם זה", היא אומרת. "היום הוא מדריך ב'בית דרור', מקום לילדים מהקהילה הלהט"בית שההורים זרקו אותם מהבית".
בנה אחי־יותם יצא מהארון בגיל 23. "ישבתי במרפסת וכתבתי, והוא הכניס את הראש ואמר, 'אמא, אני רוצה להתחיל תהליך של יציאה מהארון'. אני לא ידעתי כלום. באותו רגע הבנתי שאני צריכה להיות בתפקיד. היציאה שלו מהארון הייתה אחד הדברים שעזרו לי להתרומם אחרי הפרידה. התפקיד האימהי הציל אותי".
כשילד שני יוצא מהארון זה קל יותר?
"היציאה מהארון הייתה לי קלה בשני המקרים. לו היה קל יותר אחרי שאחיו עשה את זה. מצד שני, הוא התמודד עם אותם אתגרים: הוא למד בישיבה והיה בתנועת נוער דתית. העובדה שאני אישה פתוחה עוזרת להם, אבל רק במידה מסוימת. גם במשפחות הכי פתוחות ילדים לא מזדרזים לצאת מהארון".
זה מה שקרה לך עם בתך השנייה, תם, שעברה תקיפה מינית?
"זה קרה כשהייתה בצבא, היא הותקפה על ידי אזרח במקום שבו שירתה. עליתי על זה שלוש שנים אחרי כן בעקבות משהו שהיא אמרה, ותכף הבנתי שאני לא נכנסת לסחרור ולא שמתי את עצמי במקום של 'למה לא סיפרת?' כי לא אני חשובה עכשיו. רגשות האשמה לא מועילים. היה צריך לטפל בזה. מאותו רגע הייתי מאוד פעילה בתחום, ליוויתי הורים וחשפתי פוגעים מינית בפייסבוק".
שבעת ילדייך מגיעים הביתה רק בסופי שבוע. איך מרגיש בית ריק?
"כיף חיים. 37 שנים היו בבית ארוחות צהריים, וזו הייתה הבחירה שלי, שהילדים והבית יהיו מרכז החיים שלי. עכשיו אני קמה בבוקר מתי שאני רוצה".
להיות מאושרת זו יכולת
משאלי התגרשה רשמית לפני שנה וחצי. בט"ו באב האחרון כתבה בפייסבוק ש"כל המילים בקשר לפירוק משפחה הן מילים מבאסות. גרוש. גרושה. גרושים. עד שהוא נהיה לשעבר לא היה אכפת לי מהמילה בעלי. עכשיו הלשעבר יוצא לי כמו חצץ מהפה".
את נראית מאושרת.
"כי אני יודעת להיות מאושרת. זה ידע וזו יכולת. לאנשים שבאים להתייעץ איתי אני אומרת: להיות מאושרת זו עבודה וזו החלטה ובחירה. גם בתוך התהום שהייתי, ויצאתי ממנה ממש רק לאחרונה, ואני לא יודעת אם לא אחזור לשם, כי זו מין רכבת הרים כזו. אבל גם כשהייתי שם, לא נשארתי במיטה. הבית המשיך לתפקד, כל שבת עשיתי קידוש, כל מוצאי שבת עשיתי הבדלה וכל חג היה פה בית מלא וקייטנות נכדים. עשיתי הכל בבחירה ומתוך החלטה, אבל מתוך כאב איום ונורא. כשלא היו פה אנשים בכיתי ימים ומילאתי פיילה".
הדבר העיקרי שעזר לה, היא מספרת, הוא פנייה לטיפול מקצועי. "הערך העצמי שלך מתפזר לכל עבר, את כבר לא יודעת מה נכון ומה לא נכון במה שחשבת על החיים, מה אמת ומה דמיון, ואת כל החלקים האלה צריך לאסוף. מטפלת מקצועית יכולה לעזור לך להיזכר מי את. לי זה עזר מאוד. חברות ומשפחה זה ארסנל אחר, אבל יש מצידם גם עצות רעות מתוך דאגה לך. 'אל תוותרי, תראי לו, תיכנסי בו'. אני לא התנהגתי ככה ואני שמחה על כך".
"אחד הדברים הכי קשים בתקופה כזו הוא שאתה לא מובן. אנשים אומרים, 'מתגרשים, קורה, אז מה?'. אותי זה תפס בכאב נורא"
איך צלחת את הפן הכלכלי של הפרידה?
"בצד הכלכלי לא הבנתי כלום כל החיים, רציתי שזה יהיה בגישור. נשים צריכות לקחת הדרכה מקצועית בנושא הזה. קודם כל תדעי את כל מה שמגיע לך. קשה לעשות את זה ברגעי השבר, כשאת נורא חלשה, ובאמת הרבה נשים מתעוררות כמה שנים אחר כך, אבל בתי המשפט לא ממהרים בכלל לפתוח את ההסכמים האלה".
את ובעלך לשעבר נשארתם חברים?
"אנחנו לא חברים. הוא אקס מעולה ואיש שאני מכבדת ומעריכה ואוהבת. אנחנו לא בקשר, אבל אנחנו הורים טובים לשבעה ילדים וסבא וסבתא. אנחנו מחתנים ילדים ויש לנו בת מצווה לנכדה בכורה. המשפחה צריכה לתפקד עד 120. המחשבה לא להזיק לילדים ולהיות מודל לא מפסיקה ברגע שכואב לך. מפעל החיים העיקרי שלי הוא המשפחה, ומכאן גם השבר הגדול והכאב שלא הצלחתי להחזיק את זה".
עד כמה הצלחת להמשיך לעבוד כיועצת זוגית בשיאו של המשבר?
"בתקופה ששתקתי ופנו אליי אנשים, אמרתי שאני כרגע לא עובדת. כשחזרתי לכתוב ופנו אליי שוב, עניתי, 'אתם מודעים למקום שאני נמצאת בו בחיים?' אנשים באים אליי לא בגלל תעודות או תארים שאין לי, אלא בגלל מה שהם חושבים עליי, לכן היה לי חשוב שהם יֵדעו איפה אני נכשלתי - לכאורה או לא - ואם מתוך המקום שאני נמצאת בו הם בוחרים לבוא אליי, אז אני שם בשבילם. בסופו של דבר, הבקשות רק התרבו".
את טובה יותר היום בטיפול באנשים שמתגרשים?
"הנכס העיקרי שיש לי מכל הטראומה והפרידה שלי, הוא הידיעה שהרבה דברים אני לא יודעת. אני מרגישה הרבה יותר צניעות מול כל האתגרים האנושיים".
לנרמל את הלא נורמלי
"מותרות" הוא ספרה התשיעי, והוא יפהפה וצובט את הלב. זהו קובץ סיפורים קצרים, דיאלוגים שמתנהלים בין אריאלה, אישה שנעזבה על ידי בעלה, ובין נשים שעברו פרידה, אותן היא מאתרת בפייסבוק.
"היה לי קשה עם משפטים שאנשים אמרו לי כמו 'את תצאי מזה חזקה, את תגדלי ותצמחי מזה'. תשמעו, אני בת 62, הייתי אז בת 58 וחצי, צמחתי מספיק (מחייכת) ואני לא רוצה לגדול מהפרידה. זה הביא לי את הקריזה. אנשים רוצים להגיד לך דברים מנחמים כשאת בשיא הבאסה ורוצה להיות בה עוד כמה שנים, ואת לא רוצה להיענות לציפיות שלהם. את רוצה שאנשים יבינו את הדיוק של המקום שלך ואת זה את יכולה להשיג רק עם מי שממש היה שם. לכן אריאלה, גיבורת הספר שלי, משוחחת עם נשים אחרי פרידה. היא מפרסמת פוסט בפייסבוק ומחפשת נשים שהיו שם. היא רוצה להיות מובנת, לנרמל את מה שהוא לא נורמלי".
הספר (הוצאת זמורה) מתאר לדבריה מפגשים בין "אחיות לצרה". "אחד הדברים הכי קשים בתקופה כזו הוא שאתה לא מובן. אנשים אומרים, 'מתגרשים, קורה, אז מה?'. אותי זה תפס בכאב נורא. במסגרת המקצוע שלי אני נפגשת עם נשים אחרות במצבים דומים, ושמעתי אותן, אבל עד שלא הייתי במקום הזה לא הבנתי את התהום. ישבתי והקלדתי את הנשמה".
ובכלל לא רצית להמשיך לכתוב ספרים.
"בגיל 50, אחרי הספר האחרון, חשבתי שסיימתי את הקריירה הספרותית שלי ותכננתי להתמסר לנכדים. כנראה שהכתיבה נולדה מצורך תרפויטי, ומה שאיפשר את הכתיבה זה שאף אחד מהילדים לא היה בבית. זו הייתה פעם ראשונה אחרי 40 שנה שהייתי לבד בבית. הזמן הזה איפשר התבוננות פנימה. התחלתי לחפור בתוך הכאב שלי".
איפה את נמצאת בספר, אם כל הסיפורים בדיוניים?
"כמעט בכל הפרקים. יש סיפור על גבר שעוזב את הבית לטובת אישה אחרת, וחוזר לביקורי פתע כשהוא לוקה באלצהיימר. הסיפור הזה נולד כשישבתי בבית וכתבתי, ושמעתי אופנוע חולף ברחוב ועוצר. זה היה הצליל הרגיל ששמעתי כל ערב - לבעלי לשעבר יש אופנוע. ואיך ששמעתי את הרעש, התחיל בי הסיפור הזה".
מה הדבר הכי משמעותי שגילית תוך כדי כתיבה?
"את מגלה שבזוגיות יש את הנרטיב שלו ואת הנרטיב שלך. ההחלטה שלי הייתה שאני לא נותנת לפרידה לקלקל את הסיפור שלי, כי אם זה יצליח לקלקל אותו, אז אין משמעות לכל 37 השנים האחרונות, ואין משמעות למה שהחיים שלי היו. אחת הבחירות הכי קשות שצריך לעשות זה בכלל לא להתעסק בו ובחיים שלו עכשיו. הבחירה שלי הייתה לא לנבור בחייו של בעלי לשעבר, אלא לומר, הייתי מאושרת, ובצדק".
תהיה לך עוד אהבה?
"אני לא מרגישה שאני מוכרחה. אני יותר מצפה לנס, להיכנס בטעות לאיזה מקום ולהכיר. זוגיות ואהבה זה אושר גדול בחיים".
