שירלי מגלד. "הייתי מותשת. הרגשתי שאני לא רוצה לחיות, רק לישון"

ילדה 3 תינוקות בתוך שנה, והתמוטטה: "בעזרת המוזיקה חזרתי לתפקוד ולחיים שלפני הדיכאון"

בגיל 23 נאלצה שירלי מגלד לעזוב תינוק ותאומות ולהתאשפז במחלקה פסיכיאטרית. היא יצאה מזה והפכה לזמרת, אבל מרגישה שבגלל העבר שלה היא לא מתקבלת לתוכניות ריאליטי מוזיקליות: "בשבילי ובשביל אחרים במצבי אני מרגישה רצון גדול לפרוץ את החומה הזאת"

עודכן: 01.10.21, 07:42
סיפורה של שירלי מגלד (47) מרמת־השרון, זמרת ויוצרת, נשואה לאריה, אם לשלו (25) ולתאומות נוי ועדי (24):
"הכרתי את בעלי כשהייתי בת 16, וכשהשתחררתי מהצבא התחתנו. כשהייתי בת 22 נולד שלו, הבן הבכור שלנו. זמן קצר אחרי הלידה הרגשתי דכדוך, אבל אמרו לי שזו תופעה רגילה וידועה, והיא אכן עברה מהר. האמנתי לנשים המנוסות שאמרו לי שאם מיניקים לא נכנסים להיריון, אבל אחרי חודשיים, כשגיליתי שאני שוב בהיריון, הבנתי שזה לא נכון. כשהתברר לי שמדובר בשני עוברים, הייתי המומה לחלוטין. לא ידעתי איך אתמודד עם שלושה תינוקות. התאומות נוי ועדי נולדו בניתוח קיסרי, וכשחזרתי איתן הביתה מצאתי את עצמי, ילדה בעצמי, עם שלושה תינוקות.
שבועיים אחרי לידתן התחלתי להרגיש רע. לא הצלחתי לעשות דברים בסיסיים כמו להתקלח ולאכול. בשלב מסוים התחלתי לשמוע קולות והיו לי הזיות. המשפחה שמה לב שאני בלופ הזה, ואחותי ז"ל לקחה אותי לפסיכולוגית שקבעה שלא מדובר בדיכאון לידה רגיל אלא בדיכאון פסיכוטי. הופניתי לפסיכיאטרית שנתנה לי כדורים, אבל זה לא עזר. הדבר הכי נורא היה שלא עצמתי עין. בלילות שוטטתי בבית וגם ביום לא הצלחתי לישון. הייתי מותשת. הרגשתי שאני לא רוצה לחיות, רק לישון.
"שבועיים אחרי לידת התאומות התחלתי להרגיש רע. לא הצלחתי לעשות דברים בסיסיים כמו להתקלח ולאכול. בשלב מסוים התחלתי לשמוע קולות והיו לי הזיות"
ואז, באחד הימים, נכנסתי למיטה בצהריים, אמא שישבה לשמור עליי נרדמה לידי, בעלי לקח את בננו לרופא, ואני קמתי, נכנסתי לשירותים והתעוררתי בטיפול נמרץ בבית חולים, אחרי שטיפת קיבה. משם הועברתי לאשפוז במרכז לבריאות הנפש. הייתי במצב קשה, עם הזיות נוראיות ועצב גדול. ידעתי שיש לי תינוקות בבית, אבל לא יכולתי לחשוב על אף אחד, גם לא על הילדים שלי. ארבעה חודשים לא ראיתי אותם. אמא שלי, האחיות שלי והמשפחה של בעלי טיפלו בהם במסירות.
אחרי ארבעה חודשים הועברתי לאשפוז יום. הייתי כמו זומבי מהכדורים, שבירה ורגישה, אבל המצב השתפר לאט. המשכתי את הטיפול בקהילה, ואחרי שנה הפסקתי את הכדורים הפסיכיאטריים בהדרגה, ומאז ועד היום אני לא נעזרת בכאלה. חזרתי לאט־לאט לתפקוד, אבל הביטחון העצמי שלי היה נמוך וחיפשתי סוג של תרפיה שתחזיר לי אותו. כך הגעתי למוזיקה.
"נכנסתי לשירותים, לקחתי את כל הכדורים שהיו בבית ובלעתי אותם. התעוררתי בטיפול נמרץ אחרי שטיפת קיבה"
מאז ומתמיד שרתי יפה. הייתי כוכבת השכונה שבה גדלתי, מורשה ברמת־השרון, היו מעמידים אותי על כיסא ומבקשים שאשיר לשכנים. יום אחד, כשהילדים שלי כבר היו בגנים, ישבתי עם כמה אמהות בגינה, ואחת מהן אמרה: 'אמרת שאת אוהבת לשיר, אולי תנסי את חבורת הזמר של מרטין מוסקוביץ'?'. עשיתי את זה, עברתי אודישן, ובהמשך הפכתי לסולנית. נסענו לכנסי חבורות שהוקלטו לרדיו ובמקביל למדתי פיתוח קול ומוזיקה. פרחתי.
לפני כעשר שנים, דרך חברה משותפת, הכרתי את הרצל עידן, לשעבר גיטריסט של אריס סאן ובעצמו זמר. הוא הפך לאמרגן ולמנהל המוזיקלי שלי וגם כתב לי מילים ולחנים. יצרנו צמד, הופענו בבתי מלון בים המלח, בגני חמת ובאחרים. ההופעה על הבמה, מחיאות הכפיים ואהבת הקהל גרמו לי להרגיש בריאה, פיזית ונפשית. בעזרת המוזיקה חזרתי לתפקוד ולחיים שלפני הדיכאון. בגיל 37 הפכתי לזמרת מקצועית ובין השאר לזמרת הבית של דן אכדיה ודן קיסריה.
בשלוש השנים האחרונות הרצל ואני כבר לא מופיעים יחד, ואני מופיעה עם קלידן וגם משווקת את עצמי וכותבת לעצמי שירים. האחרון, שיוצא בימים אלה, הוא 'בין שפיות לשיגעון', שמזכיר את התקופה השחורה שעברתי.
"אני מרגישה רצון גדול לפרוץ את החומה הזאת ומבקשת שישמעו אותי ויראו את הפוטנציאל שלי ושלא ישפטו אותי על פי מה שקרה לי בעבר"
בשנים האחרונות ניסיתי להשתלב בתוכניות ריאליטי בערוצי הטלוויזיה, אבל העבר שלי מונע זאת ממני. כשנרשמתי התבקשתי לציין בהצהרת הבריאות אם סבלתי בעבר מבעיות נפשיות, וכשכתבתי את האמת, חטפתי בומבה בפרצוף. באודישן הראשון התלהבו אבל לשני לא הוזמנתי. התברר שאף תוכנית לא מוכנה לקבל מתמודדת עם רקע כזה. נרשמתי שוב, ואפילו לא קיבלתי תגובה.
זה מצער אותי. אני לא מסתירה את העבר הנפשי שלי אלא גאה בכך שהצלחתי לצאת מזה. כבר 20 שנה אני ללא כדורים, ואין לי שום בעיה נפשית. בשבילי ובשביל אחרים במצבי אני מרגישה רצון גדול לפרוץ את החומה הזאת ומבקשת שישמעו אותי ויראו את הפוטנציאל שלי ושלא ישפטו אותי על פי מה שקרה לי בעבר.
שורה תחתונה: אל תשפטו אף אחד לפי עברו אלא לפי הפוטנציאל הנוכחי שלו".

במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
פורסם לראשונה: 22:04, 30.09.21
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.