לפני החתונה: הכלה לעתיד הגיעה אליי במטרה לנסח הסכם ממון. לפגישה הצטרפה אמה, בעלת עסק פרטי שבו עבדה הבת. הבנתי שהאם בקיאה בתחום ורוצה להגן על הרכוש העכשווי והעתידי של בתה.
הדירות: בני הזוג התגוררו יחד בדירה שכורה. עוד לפני שהכירו, הוריה של האישה רכשו דירה ורשמו אותה על שמה. ההורים שילמו את המשכנתא והיא קיבלה את דמי השכירות. גם אביו של הבעל לעתיד רכש דירה שנרשמה על שם בנו.
הסכם הממון: בהתאם להנחיות האם והבת כתבתי הסכם שמגן עליהן באופן הרמטי ובפרט על העסקים של האמא שבהם הבת הייתה שותפה ועל הדירה שבבעלותה. בהסכם נכתב, בין השאר, שהרכוש שנרשם על שם הבת וכן כל מתנה וירושה שהיא תקבל מהוריה יישארו שלה לעת גירושין. כמו כן כתבתי בהסכם הממון שכל הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שהבת תצבור במהלך הנישואין יישארו שלה. כמובן, ההסכם היה הדדי והגון, והגן גם על הדירה שנרשמה על שמו של הבעל לעתיד ובכלל על זכויותיו.
תגובה מפתיעה: העברנו את ההסכם לעורך דינו של הבעל, וכשהוא החזיר לי את ההסכם הופתענו. כמעט 30 שנה אני עורכת דין, ומעולם לא קיבלתי הסכם שבו הצד השני מחק את מרביתו. עורך הדין של הבעל הבהיר לי בשיחה טלפונית שהבעל דווקא מבקש לקחת חלק בעסקי משפחתה של אשתו, ולכן הוא לא מוכן לחתום על הסכם הממון. התחושה שלי הייתה שמדובר באדם שמנסה לסדר את עצמו בחיים על גב משפחתה האמידה של אשתו לעתיד.
בסופו של דבר: הבהרתי לאישה ולאמה שהבעל לעתיד מסרב לחתום על הסכם הממון. הכלה לעתיד הייתה מאוהבת ואצה לה הדרך להינשא. היא החליטה להתחתן ללא הסכם ממון, וכך היה. מה יעלה בגורל הנישואים האלה? אינני יודעת. אבל בכל פעם שלקוחות מגיעים אליי לצורך הסכם ממון, אני נזכרת בזוג ההוא.
מה למדנו:
עורכי הדין יכולים לעשות שמיניות באוויר, אבל האהבה עיוורת. ההחלטה על הסכם ממון היא לא של אנשי המקצוע ולא של ההורים, אלא של בני הזוג, והם אלה שיחיו עם ההשלכות.
