"כבר עמדתי להתחתן במרוקו ואז עזבנו בחשאי". פרלה אהרוני

"עלינו ממרוקו ונקלטנו יפה בקיבוץ. לא הרגשתי אפליה, להפך"

כשפרלה אהרוני שעלתה לארץ, היא ציפתה לפגוש את גיבורי ילדותה: משה דיין, שושנה דמארי וג'ו עמר. המציאות הייתה קצת שונה

עודכן:
פרלה אהרוני (80), תושבת באר שבע, אלמנה, אם לשלושה, סבתא לשישה, גמלאית של "בזק", מחברת הספר "צוענייה":
טרגדיה משפחתית: נולדתי בתרודאנט, העיר המרכזית בעמק הסוס שבהרי האטלס במרוקו, אמצעית בין שלושה ילדי משפחת אביסרה (אבו־חצירה). כשמלאו לאמא רבקה 16 חיתנו אותה עם אבא, משה, שהיה סוחר תמרים. היינו משפחה מכובדת, עם כסף ומעמד. אבל כשהיא הייתה בת 20, עם שני ילדים ובהיריון, אבא נפטר והחיים השתנו. גדלנו במלאח, "הגטו היהודי", אצל סבא וסבתא מצד אמא, שהיו פעילים בהעלאת יהודים לישראל, עד שסבא, סבתא ואחי הגדול עלו לישראל. אני הייתי בת שמונה. נשארתי עם אחי הקטן ועם אמא שפרנסה אותנו מעבודה בדואר. בעקבות עבודתה עברנו למרקש ומשם לקזבלנקה. הייתי תלמידה טובה, אבל בגיל 16 אמא הוציאה אותי מבית הספר כדי שאעזור בפרנסה. מנהל בית הספר מצא לי עבודה כעוזרת גננת בתלמוד תורה, ותוך שלושה חודשים הפכתי לגננת.
הבריחה לישראל: כשהייתי בת 19 וכבר היה לי חבר שעמדתי להתחתן איתו, אמא החליטה להצטרף להוריה בארץ. לא סיפרנו לאף אחד. מה שידעתי אז על ישראל זה שהכותל עשוי מזהב וניגרים ממנו חלב ודבש. גם קיוויתי מאוד לראות את משה דיין, ג'ו עמר ושושנה דמארי.
התאקלמות: בשנת 1963 הגענו לבאר שבע, שבה חיו סבא וסבתא. קיבלנו בשכונת נוה נוי צריף עם שני חדרים ושתי מיטות ברזל עם מזרני קש, ניגוד מוחלט לבית המפואר שגרנו בו במרוקו. אמא, שבארץ הולדתה הייתה עובדת בכירה, הגיעה הנה בת 38 ונאלצה לעבוד בניקיון. מזל שאחי ואני נשלחנו לקיבוץ נען. שיפרתי שם את העברית שאיתה באתי ממרוקו, עבדתי בחדר האוכל ובגן הילדים, ונהניתי מאוד. לא הרגשתי אפליה. להפך. נבחרתי למקהלה, נשלחתי לרחובות ללמוד מוזיקה, ואפילו חשבתי להמשיך לחיות בקיבוץ לתמיד. הבטיחו שיקלטו גם את אמא, אבל זה לא הסתדר ועזבתי לבאר שבע.
3 צפייה בגלריה
פרלה בנעוריה
פרלה בנעוריה
"חשבתי להמשיך לחיות בקיבוץ לתמיד". פרלה בנעוריה
(צילום: אלבום פרטי)
ייסורי אהבה: כשחיפשתי עבודה בבאר שבע, הגעתי למשרד ממשלתי, ואחד העובדים הבכירים, גם הוא ממרוקו, סידר לי עבודה כטכנאית במשרד התקשורת. התחלנו לצאת ותכננו חיים משותפים, אבל שלושה חודשים לפני החתונה הוא נהרג בתאונת דרכים. ניסים אהרוני, אחד מחבריי במשרד, עמד לצידי בתקופת האבל, ובגיל 23 נישאתי לו. בהמשך למדתי וקיבלתי תואר הנדסאית ועבדתי בבזק 35 שנה עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת.
חיינו עם ילדינו ביישוב מיתר, וכשבעלי חלה עברנו לבאר שבע. היינו מאושרים יחד. הוא היה לי אבא, חבר, מאהב, הייתי בוחרת בו שוב. לצערי, לפני 13 שנים הוא נפטר.
בדידות ויצירה: היה לי קשה מאוד עם הלבד. הצטרפתי לחוג תיאטרון של מבוגרים ב"גודמן", בית ספר למשחק בנגב, וזה שיפר את עולמי. כתבנו יחד מחזות ואימפרוביזציות שהעלינו לבמה, שיחקתי בתפקיד ראשי בהצגה "הבכיינים" של חנוך לוין, אבל בלילות הייתי עצובה מאוד.
באחד הלילות התחלתי לכתוב זיכרונות, ואחרי זמן מסוים העזתי להראות אותם לפרופ' יצחק בן מרדכי, שלימד אותנו תיאוריה של תיאטרון. הוא עודד אותי להמשיך, ובעצתו גם חרגתי מהזיכרונות האישיים והרחבתי את הכתיבה לשני סיפורים ששזורים אחד בשני - האחד זיכרונות אמיתיים והשני מהדמיון - סיפור על אימוץ ילד, תשוקה אמיתית שהייתה לי ומעולם לא מומשה. קראתי לספר "צוענייה" והוא יצא לאחרונה בהוצאת "כתב הוצאה לאור".
3 צפייה בגלריה
"צוענייה", הספר שכתבה אהרוני
"צוענייה", הספר שכתבה אהרוני
"צוענייה", הספר שכתבה אהרוני
(צילום: אלבום פרטי)
למה לא תתרגלי בארץ?
"לחוצפה הישראלית".
מה כדאי לישראלים לאמץ ממרוקו?
"סבלנות ויושר".
למה את הכי מתגעגעת במרוקו?
"לעיר שלי, תרודאנט. פעם הכול בה היה גדול ומפואר. חזרתי אליה פעמיים והתאכזבתי".
מהו המקום שאת הכי אוהבת בישראל?
"את הבית הפרטי שלי".
פורסם לראשונה: 21:57, 30.01.25
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button