לפני חודש היה אורן חן (44), נהג משאית מחולון, בחופשת מחלה בעקבות ניתוח קטרקט שעבר. הוא החליט לקחת את חמותו, אילנה (70), בעלת פיגור שכלי, לבילוי בבית קפה. אשתו, מירב (42), קוסמטיקאית במקצועה, הצטרפה מאוחר יותר לבילוי, והוא הראה לה את התמונות שצילם עם אמה ואמר לה, "בא לי להעלות את זה ל'אבא פגום', מה את אומרת?".
היא זרמה, והוא העלה פוסט לקבוצת הפייסבוק וכתב: "דייט עם חמותי, אישה עם פיגור, שגרה איתנו כבר 15 שנה. למרות הקושי היא לימדה אותי, את אשתי ואת ארבעת ילדיי נתינה מהי". הוא לחץ Share - ופוצץ את הרשת. הפוסט שותף גם בעמוד "סטטוסים מצייצים" ובהמשך גם בעמוד של התוכנית "הצינור", וגרף עשרות אלפי לייקים, אלפי תגובות ומאות שיתופים.
גם מירב, בתה היחידה של אילנה, שיתפה את הפוסט, והוסיפה: "המלך שלי!! האמת היא שלא ידענו כמה תגובות מחממות את הלב הפוסט הפשוט הזה יגרור, אז תודה לכולכם, מעריכים ומוקירים".
רוב התגובות היו מפרגנות: "מחמם את הלב, משפחה לדוגמה"; "ממליצה עליך להדליק משואה ביום העצמאות"; "המדליק נר מנר, זה נהנה וזה לא חסר"; או "אלו הם האנשים שאני קוראת להם 'אנשי הכנרת', לעומת 'אנשי ים המלח', כי הכנרת מקבלת ונותנת וים המלח מקבל ולא נותן, ואתה? אוקיינוס של טוב לב...".
לצד אלו היו גם תגובות מסתייגות, כמו "שאלת אותה אם היא רוצה להיחשף?", או "יפה מאוד שלקחת אחריות על חמותך הסובלת ממוגבלות, אבל הפוסט הזה דוחה. מדובר בניצול מצבה של חמותך למען לייקים ושבחים עצמיים, הרי אם לא הייתה סובלת מפיגור לא היית חולם להעלות אותו. כולה לשבת לקפה עם חמותך. לא רוממת אותה בפוסט הזה, אלא השפלת אותה".
"התבאסתי, למען האמת, כי זו לא הייתה הכוונה", אומר אורן. "היה לי רגע עם חמותי, ורציתי לחלוק אותו הכי בתמימות והכי בספונטניות, לא הייתה לי כוונה לרומם את עצמי ובטח לא להשפיל את חמותי שאותה אני כל כך אוהב".
מירב: "זו תגובה ממש הזויה, ייאמר לזכות העם שלנו שהיו מעטים כאלה. העדפנו לא להגיב להם, חוץ מאיזה מתחכם אחד שכתב לאורן 'לדעתי אתה המפגר', והרשיתי לעצמי לענות לו. כתבתי שאני מאחלת לו שיעשה בשביל אחרים מחצית ממה שבעלי עושה בשביל אמא שלי, והעמדתי אותו במקום בצורה הכי אלגנטית ויפה. אף פעם לא העלינו פוסט עם אמא שלי, גם לא של הילדים, אבל זה היה כל כך חמוד, ועובדה שזה קיבל הד חיובי".
אורן: "הייתי בהלם מכמות הלייקים, התגובות והשיתופים. מנהל קבוצת 'אבא פגום' התקשר אליי ואמר לי, 'פוצצת את הרשת'. הלקוחות של מירב אמרו לי, 'נהיית סלב'".
מירב: "הלקוחות שלי רואות איך אורן עם אמא שלי, הן לא צריכות את הפוסט בשביל זה. את יודעת מה הכי ריגש אותי בכל הסיפור הזה? שאנשים לא ראו את זה כמובן מאליו וכתבו לאורן: 'איזה מלך אתה, יש מה ללמוד ממך'. החיבוק שהוא קיבל וההבנה שהוא עושה משהו שרוב האנשים לא היו עושים, מרגשים אותי".
"גידלתי את עצמי"
אילנה נתנאלי, שנולדה עם פיגור שכלי, עלתה לארץ עם משפחתה מאיראן בגיל שש, למדה בבית ספר יסודי רגיל עד כיתה ג', אבל כשהבינו שהמסגרת לא מתאימה לה, אמה, סבתה של מירב, החליטה להשאיר אותה איתה בבית, וכך אילנה נותרה אנאלפביתית עד היום. "היא לא אובחנה ונפלה בין הכיסאות כל החיים", אומרת מירב.
בגיל צעיר שודכה אילנה לדני, שלא היה בעל צרכים מיוחדים. לפני 21 שנה, בגיל 52, הוא נפצע בתאונת דרכים - רכב פגע בו כשחצה במעבר חצייה, והוא מת מפצעיו אחרי עשרה ימים. "אבא שלי היה כל עולמה של אמי והוא היה זה שטיפל בה. כשהוא נפצע העברתי אותה לבית של אחותה והייתי איתו 24/7 בטיפול נמרץ עד שהוא נפטר", מספרת מירב. "לא רציתי שהיא תראה אותו במצב הזה, אז לא הבאתי אותה לבית החולים, אבל היא התחננה שאקח אותה עד שכבר לא יכולתי. הבאתי אותה פעם אחת לביקור, ואני זוכרת שאישה אחת, שסעדה שם את אבא שלה, ראתה אותה ואמרה לי: 'אתם זוג צעיר, ולא משנה מה, בחיים אל תיקחי את אמא לגור איתך. אל תעשי את הטעות הזאת, תחיי את החיים שלך'. זה הדהד בי הרבה זמן, ובאמת כשהוא נפטר הבאתי עובדת זרה שתטפל בה".
איך היא הגיבה למותו של בעלה?
"התרסקה. היא הייתה תלויה בו בכל - בנקים, קניות, תשלומים, תפקוד יומיומי, זה כאילו שעקרו לה את עמוד השדרה ואמרו לה עכשיו תעמדי".
איך את מסבירה את השידוך ביניהם?
"זה היה לפני המון שנים וזה היה שידוך בתוך העדה הפרסית. המנטליות שונה, אז לא ציפו שאישה תעשה קריירה מחוץ לבית ולא ציפו ממנה לגדולות. היא הייתה בתפקוד הרבה יותר גבוה בהשוואה להיום, בישלה, ניקתה, אז לא היו ציפיות יותר מזה. אמנם יש דברים שהיא לא ידעה לעשות, אבל בגדול היא תפקדה כאישה וכאמא. כשהייתי ילדה היא הייתה יותר ורבלית, אבל ככל שהיא התבגרה מצבה הלך והחמיר. גדלתי לתוך המצב הזה, ידעתי שאמא שלי שונה, לא היה אפשר שלא להבחין בזה".
מי גידל אותך?
"די גידלתי את עצמי. אמא תפקדה ברמת הבית, אבל זו לא הייתה אמא שהיה אפשר לדבר איתה על דברים, ואת יודעת, נערה מגיעה לגיל שהיא צריכה לשאול את אמא שלה שאלות. לא היו בינינו יחסי אמא ובת, מעבר לדאגה של תאכלי ותשתי. לא הייתה הזנחה, אבל אם רבתי עם חברה, לא יכולתי לקבל ממנה עצה, לא היו שיחות, לא הייתה דחיפה".
אורן: "אם היה מי שידחף את מירב קדימה, היא הייתה לא פחות מחברת כנסת".
מירב, מתי התהפכו התפקידים ביניכן?
"בעצם אף פעם לא הייתי ילדה. מגיל חמש, כשהתחלתי להבין איפה אני חיה, התהפכו היוצרות. בגיל 14 הרגשתי שיש לי נפש של אישה בת 40. אין מה לעשות, נסיבות החיים הופכות אותך למי שאת".
"אישה אחת, שסעדה שם את אבא שלה, ראתה אותה ואמרה לי: 'אתם זוג צעיר, ולא משנה מה, בחיים אל תיקחי את אמא לגור איתך. אל תעשי את הטעות הזאת, תחיי את החיים שלך'"
איך היו היחסים עם אבא?
"קשר הכי טבעי של אבא ובת, אבל להגיד לך שהוא פיצה על החסך מאמא? לא ממש. הוא היה עסוק בפרנסה, הוא עבד בכמה מקומות עבודה, האחרון שבהם היה בחברת מקורות. הוא לא היה הרבה בבית, אבל לא החסיר ממני שום דבר מבחינה חומרית".
איך התייחסו לזה החברים שלך בבית הספר?
"הייתי ילדה מקובלת ומוקפת חברים, ראיתי המון בתים סו קולד נורמליים, כך שידעתי שאני לא חיה במקום נורמלי. כשהייתי ילדה קינאתי לפעמים בחברות שלי שיש להן אמא רגילה. לא התביישתי בהורים שלי, אבל היו רגעים מביכים".
איזה, למשל?
"בגיל 12 יצאתי עם הכיתה ביום שישי, אמרו לי לחזור ב־12 בלילה, ולא חזרתי בזמן, אז היא יצאה לרחוב וקראה בקולי קולות 'מירב, מירב'. ישבתי עם איזה 30 ילדים במעלה הרחוב, ומרחוק ראינו את אמא שלי מתקרבת וצורחת את השם שלי, רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. ככל שגדלתי, הפכתי להיות יותר חזקה ויותר מכילה".
התביישת בה לפעמים?
"לא, אף פעם, אפילו שבכיתות הנמוכות כן צחקו עליי בגלל זה".
מירב: "לא התביישתי בה, אבל היו רגעים מביכים. פעם יצאתי עם הכיתה ביום שישי ולא חזרתי בזמן, אז אמא יצאה לרחוב וקראה בקולי קולות 'מירב, מירב'. רציתי לקבור את עצמי"
אורן, איך הגבת כשמירב סיפרה לך שאמא שלה סובלת מפיגור?
אורן: "היא לא הייתה צריכה לספר, גדלנו יחד בשכונה".
מירב: "כולם הכירו את כולם, ותמיד הייתי ספר פתוח. אף פעם לא התביישתי בה".
שני זוגות תאומים
מירב ואורן למדו באותו בית ספר וגרו באותה שכונה בחולון. כשמירב הייתה בת 16, מיד לאחר שאורן התגייס לצבא, הם הפכו לזוג והיו יחד כמעט שש שנים לפני שהתחתנו. "שנינו האהבה הראשונה אחד של השני", מציינת מירב, ואורן מוסיף: "ואחרונה! עד 120".
הוא שירת כנהג בחיל האוויר והמשיך לעסוק בנהיגה גם באזרחות, תחילה כנהג מונית והיום כנהג משאית. הם הורים לשני זוגות תאומים: אפרת ולידור (16) ומאור ורוני (12). "אני הייתי בת יחידה, כך שרציתי משפחה גדולה. היינו צעירים, וישר התחלנו לעבוד על זה", היא צוחקת.
מירב שוחררה מצה"ל בשל הנסיבות המשפחתיות, ועבדה במשך 11 שנה בתחום הביטוח. בגיל 30 החליטה לפרוש כדי להיות יותר בבית עם הילדים. "כשהתאומים הגדולים היו קטנים, אורן עבד כנהג מונית והיה איתם בבוקר בבית", מירב מספרת. "היינו אומרים היי וביי במדרגות, כי אני הייתי חוזרת מהעבודה בארבע ומחליפה אותו, והוא היה יוצא לעבוד במונית בלילות. בסוף החלטתי שזה לא עסק, פחות עניין אותי לעשות קריירה, היה לי חשוב יותר שהילדים לא יסתובבו עם מפתח על הצוואר ויחזרו לבית ריק. החלטתי ללמוד לעשות לק ג'ל ושעווה כדי לעבוד מהבית, ועכשיו אני מתכננת ללמוד קוסמטיקה כדי להגדיל את העסק".
הרעיון "לאמץ" את אילנה נולד מכורח. "אחרי שאבא שלי נפטר הבאתי לאמא שלי מטפלת זרה כאמור, אבל אחרי שלוש שנים לא יכולנו להחזיק מעמד כלכלית", היא מספרת. "בדיוק קנינו דירת שלושה חדרים, נולדו לנו התאומים, והכל נפל עליי ועל אורן, כי לאמא אין פנסיה או ביטוח סיעודי, היא אף פעם לא עבדה. למעשה, החזקנו שתי דירות עם כל מה שמשתמע מכך, שילמנו הכל כפול. באיזשהו שלב שאלתי את אורן מה הוא חושב על זה שנעבור לדירה גדולה יותר וניקח את אמא אלינו, והוא זרם. זו הייתה החלטה משותפת, הלכנו על זה בעיניים פקוחות".
אורן: "תמיד שידרנו על אותו גל".
הבאתם בחשבון את כל הקשיים? גם ככה לא קל לזוג צעיר להקים בית, בטח עם תאומים.
מירב: "ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, זה ברור. אני חיה עם אמא שלי כל החיים".
אורן: "יש בזה קושי, אני לא מנסה לייפות את המציאות, אבל 'אל תשליכני לעת זקנה' זה לא סתם פסוק בשבילי, אלה החיים עצמם. אשתי היא כל העולם בשבילי, היא העוגן של הבית, שלי ושל הילדים, ואם זה מה שיעשה לה טוב, לא חשבתי לרגע להגיד לא. ידעתי שהיא תעמוד בזה, היא 'גידלה' את אמא שלה כל החיים".
אורן: "יש בזה קושי, אני לא מנסה לייפות את המציאות, אבל 'אל תשליכני לעת זקנה' זה לא סתם פסוק בשבילי, אלה החיים עצמם"
היו כאלה שאמרו לכם שאתם עושים טעות?
"לא, היחידה שאמרה את זה זו ההיא מבית החולים".
מירב: "להפך, הרבה אנשים אומרים לי 'כל הכבוד', ואני תמיד עונה: 'לא לי הכבוד, כל הכבוד לאורן. רוב הגברים לא היו מקבלים את זה".
אורן: "אני מצדיע למירב כל בוקר. לגדל ארבעה ילדים וגם לטפל באמא שלה, זה לא דבר קל. היום היא במצב שצריך לעזור לה בכל, אפילו במקלחת היא צריכה עזרה".
מירב: "עכשיו כשהיא התבגרה העזרה שהיא צריכה כבר הרבה יותר אינטנסיבית".
היא כל היום איתך בבית?
מירב: "לא, בבקרים היא במועדון שמיועד לבעלי צרכים מיוחדים, יש לה שם חוגים ופעילויות, היא אוהבת ללכת לשם. בהתחלה היא נשארה עד ארבע, אבל הקורונה לקחה אותה קצת אחורה, וקוגניטיבית היא לא מסוגלת להיות שם מעבר לשעה־שעתיים".
שקלתם להכניס אותה למוסד מתאים?
מירב: "ממש לא, נפשית אני לא יכולה לעשות את זה. גם אם הייתי קורסת כלכלית, זה לא היה קורה. זה כמו שלא הייתי מרחיקה ילד שלי מהבית, ובואי, המוסדות של המדינה רחוקים מלהיות ראויים".
אורן: "אילנה לא הייתה מחזיקה מעמד. אם היא הייתה במוסד כזה, היא כבר מזמן היתה שני מטרים מתחת לאדמה".
אתם מקבלים עזרה כלכלית מהמדינה?
"רק קצבה מביטוח לאומי, לא משהו מעבר ובטח לא סכום שמכסה את ההוצאות".
מאיפה אתם שואבים את הכוחות להתמודד עם מצב מאתגר כזה?
"יש כוחות, ברוך השם, ואנחנו גם מתנדבים בעזרה למשפחות נזקקות, בעיקר באריזת חבילות מזון. אנחנו מצרפים מדי פעם את הילדים, והם כל כך נהנים מזה, מרגישים חשובים".
מירב: "זה ממלא אותנו ונותן לנו הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים".
סבתא לא סטנדרטית
למרות מצבה שהולך ומידרדר, אילנה היא חלק בלתי נפרד מהבילויים המשפחתיים - פיקניקים וטיולים עם חברים. "לכל מקום שאנחנו הולכים היא איתנו, אנחנו לא מחביאים אותה בבית. אפילו כשאנחנו יוצאים לנופש בבית מלון אנחנו לוקחים אותה", אומר אורן.
מירב: "חוץ מאשר לחו"ל, לחו"ל קשה מאוד לקחת אותה, ועד שהתאומים הגדולים היו בני 12 לא טסנו לחו"ל בגלל זה. כשאורן חגג יומולדת 40 עשיתי לו הפתעה וטסנו לברלין. מצאתי לה פנסיון נחמד לשבוע, וכשהבאתי אותה לשם יצאתי בוכה, בקושי הצלחתי להשאיר אותה שם. החלום שלי זה לפתוח מקום שייתן מענה למשפחות כמונו, שרוצים שבוע, שבועיים, שלושה שבועות בשנה קצת הפוגה. קורה שזוג רוצה לנסוע לבד נגיד לתאילנד, והיום אין לו מענה סביר. אורן ואני לא נסענו לבד אף פעם לחופשה, כי אין לי איפה להשאיר את אמא שלי. קשה לשחרר כשאין לך על מי לסמוך. היום אני כבר יכולה להשאיר את הילדים לבד ולטוס לחו"ל, אבל לא את אמא".
מירב: "אורן ואני לא נסענו לבד אף פעם לחופשה, כי אין לי איפה להשאיר את אמא שלי. היום אני כבר יכולה להשאיר את הילדים לבד ולנסוע לחו"ל, אבל לא את אמא"
איך הילדים מקבלים את סבתא?
מירב: "היא נתנה להם ולנו הרבה יותר ממה שאנחנו נתנו לה, בזכותה יש בהם נתינה שאין להרבה ילדים. הם רואים את השונה, את המוגבל, הם לא נרתעים ולא נועצים עיניים כשהם רואים אדם חריג ברחוב, כי יש להם סבתא כזאת בבית, זה אף פעם לא נראה להם מוזר. אצלנו בבית 'קבלת השונה' היא לא סתם סיסמה".
אורן: "יש להם את הקטע של נתינה בטבעי. לא מזמן הייתי עם הבן שלי בקניון, הוא לקח 20 שקל ונתן לקבצן שהיה שם בלי ששמתי לב בכלל".
היו מקרים שהם התביישו להביא חברים בגלל נוכחותה של סבתא כזאת?
מירב: "אף פעם, וזה די הפליא אותי, כי כשאתה ילד אתה אמור להתבייש קצת לא להיות כמו כולם. לפני חודש הגדולים שלנו חגגו יומולדת 16, היו פה 40 ילדים בבית, והם קיבלו את אמא שלי הכי בטבעיות, כי אנחנו והילדים מקבלים אותה בטבעיות.
"היא באמת נתנה להם המון, בדרכה. היא לא סבתא סטנדרטית, היא לא יכולה לעשות איתם שיחות עומק, אבל בדרך שלה היא נתנה להם כלים לחיים שאני לא בטוחה שאורן ואני היינו מצליחים לתת אם היא לא הייתה פה. יש להם שפה משלהם, הם מבינים אותה לפעמים יותר מאיתנו. לפני כמה ימים היא ביקשה ממאור שתשים לה בטלוויזיה 'אדום אדום'. אני לא הבנתי מה היא רוצה, אבל מאור ישר הבינה שהיא רוצה לראות את הסדרה 'אבא מטפלת', כי יש לגיבורה שם שמלה אדומה".
את חושבת על העתיד וכמה עוד תחזיקי מעמד?
"כן, אני מודאגת. אני אעשה את המקסימום ומעבר לו כדי לא להוציא אותה מהבית, אבל אני לא יודעת עד מתי יהיו לנו כוחות. נתמודד כשנגיע לגשר, למה לחשוב על זה מעכשיו?".
