היא התעוררה עירומה לחלוטין. "על הדשא לידי ראיתי המון גברים ישנים", משחזרת פלורה לוי. "חלקם היו עירומים, חלקם חצי עירומים, שרועים להם, שלווים. כל אחד מהם עשה מה שעשה והלך לנוח. אמרתי לעצמי: 'כל אלה שכבו עליי כשלא הייתי בהכרה?'. התמונה הזו תישאר חרוטה בראשי עד יום מותי".
פלורה לוי מספרת לראשונה על ההתעללות שעברה
(צילום: עוז מועלם)
56 שנה עברו מאז, ורק עכשיו היא מסוגלת לספר את מה שקרה לה כשהייתה נערה מתבגרת. פלורה, גרושה ואם לחמישה, מתגוררת לבד בדירה שכורה ברמלה. היא נולדה בשם פלורה זיני במושב רינתיה, בת חמישית מתוך שבעה להורים שעלו ארצה ממרוקו.
כשהייתה בכיתה א', המשפחה עברה לרמלה. פלורה, שהייתה לדבריה ילדה יפה ומקובלת, הצטיינה בלימודים וחלמה להיות סופרת. אמה עבדה בניקיון בתים, אביה עבד במפעל מרצפות.
אירוע דרמטי בנעוריה שינה את מסלול חייה. "הייתה מישהי שחשבה שאני 'גונבת' לה את החבר, ציון, שהיה שכן שלי. הוא אמר לה שהוא אוהב אותי והיא חשבה שאני הפרדתי ביניהם. יום אחד היא הגיעה לבית של ההורים שלי וקראה לי מהרחוב. אבא שלי אמר: 'מישהי קוראת לך'. יצאתי החוצה והיא אמרה: 'לקחת לי את החבר, את הפנים היפות שלך אני אכער!', וחתכה אותי באולר בפרצוף. תפרו אותי בהרדמה בבית החולים ועד היום יש לי צלקת גדולה על הלחי".
חיים חדשים אצל זוג רופאים בסביון
בעקבות אותו אירוע, היא אומרת, הוחלט להרחיקה מהשכונה, גם כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל שלה, והיא הועברה למשפחה בסביון. "ברור שלא התנגדתי. מעולם לא יכולתי להתנגד. בחיים לא אמרתי מה אני חושבת ובחיים לא שאלו אותי מה דעתי".
היא הגיעה לביתם של זוג רופאים חשוכי ילדים וקיבלה יחס נסיכותי: "חדר לבד, עם סטריאו ורמקולים, אופניים חדשים, אלה היו חיים אחרים לגמרי".
כשהחלה שנת הלימודים הצטרפה לתיכון, רכשה חברים חדשים והצליחה בלימודיה. מתוך מחשבה על פרנסה הגונה בעתיד, נסעה אחת לשבוע לקורס כתבנות בתל אביב.
בבית ממול התגוררה או־פר בשם רותי, בוגרת מפלורה בכמה שנים. "האישה שגרתי אצלה הזהירה אותי שלא לדבר איתה ולא להתחבר אליה. היא כנראה חשבה שהיא מופרעת. היום אני מצטערת שלא שאלתי למה", היא ממררת בבכי.
ב־17 באוגוסט 1970 חזרה פלורה מבילוי עם חברותיה במרכז המסחרי של סביון. "רותי, האו־פר של השכנים, קראה לי ואמרה: 'איזו חמודה את. את לא הרבה זמן פה, נכון?'. היא סיפרה שמדי שבוע היא נוסעת לירושלים כדי לתת כסף למשפחתה. ואז היא התקרבה אליי ולחשה: 'תקשיבי... יש איזה חייל שאני אוהבת. תסכימי לבוא איתי הערב למועדון בפתח תקווה כדי שאני אוכל לראות אותו? לא נעים לי ללכת לשם לבד'. אמרתי לה שאני צריכה לחזור הביתה עד עשר וחצי בלילה כדי שההורים המאמצים שלי לא ידעו, והיא הבטיחה שנחזור בזמן. ריחמתי עליה, רציתי לעזור לה לממש את האהבה שלה לבחור. הסכמתי לנסוע איתה ולא סיפרתי כלום להוריי המאמצים".
לאן נסעתן?
"נסענו באוטובוס לדיסקוטק בשם 'חצות'. לא הייתי שם קודם מעולם. הגענו, עמדתי בצד, כמו ניצבת, עם מפתח של הבית על הצוואר. כולם רקדו וכל הזמן חיפשתי בעיניים את רותי. בשלב מסוים היא נעלמה לי. החלטתי לחזור הביתה לבד. יצאתי החוצה והלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה. לא היה לי כסף לנסיעה הביתה, כי רותי הייתה אמורה לשלם עליי. חיכיתי בתחנה. היה חשוך מאוד. חשבתי לעצמי: אין מצב שהיא לא תבוא. מאז לא ראיתי אותה".
נבוט, סמים ואונס
מתוך החשֵכה הגיחה מכונית אדומה עם גג נפתח. בתוכה ישבו שלושה בחורים. "בדיעבד אני חושבת שהם ידעו שיש מישהי שמחכה בתחנה. אחד מהם ירד מהמכונית וניגש אליי. בהתחלה הוא דיבר בדרכי נועם: 'למי את מחכה? האוטובוס האחרון כבר עבר. זו שהייתה איתך הלכה עם החבר שלה. היא לא תגיע'. לא עניתי להם. אמרתי לעצמי שאעלה לאוטובוס ואגיד לנהג שאין לי כסף, ובטוח שהוא יעלה אותי".
ואז יצאו מן הרכב שני בחורים. "אחד מהם פתח את הבגאז', הוציא נבוט והתחיל להרביץ לי בראש ובמותניים. חטפתי גם בוקסים בגב ובבטן וזרקו אותי לאוטו. מרגע זה העולם חשך עליי. הם התחילו לנסוע, ובדרך הבנתי שזו לא הדרך לסביון. כשאמרתי משהו, אחד מהם אמר: 'אל תדאגי, זו הדרך הקצרה ביותר לסביון'. הגענו לראש העין. בהתחלה לקחו אותי לבית של בחור בשם שלום. ביקשו ממני להיכנס וסירבתי. הבנתי שהם רוצים לשכב איתי ואמרתי שאני במחזור".
"רק האנשים הקרובים אליי יודעים שעברתי אונס, אבל הם לא יודעים שעברתי משהו בקנה מידה כזה. זה פצע שלא מגליד, שילווה אותי עד יום מותי"
זה לא עזר.
"הם לא האמינו לי, אז הראיתי להם הוכחה. למרות זאת הם ניסו להשכיב אותי. כשהם לא הצליחו לגרום לי לפשק רגליים, וכדי שלא אברח, הם הבינו שהם צריכים לטשטש אותי, ואחד מהם הלך להשיג חשיש. כשהוא חזר עם חשיש, סירבתי לעשן וחטפתי מכות. בכלל לא ידעתי איך מעשנים והם צעקו עליי: 'תנשמי, מה, לא עישנת בחיים שלך? תשאפי את העשן!'. מאותו רגע הרגשתי מעורפלת. בשלב מסוים הם הבינו שהחשיש לא חזק מספיק וחזרו עם כדורי שינה. העבירו אותי מחשיש לכדורים, מכדורים לחשיש. כדי לא לחטוף מכות בלעתי את הכדורים, ובכל זאת חטפתי מכות. סיממו אותי, כדי שתהיה להם בובה שאפשר להתעלל בה. הם אנסו אותי בכל צורה אפשרית: אחד מהם קשר אותי עם הידיים למעלה, אחד אחר ביצע בי מעשה סדום. אחד אחר רצה להרביץ לי תוך כדי, והיה גם אחד שפקד עליי שאצעק שאני רוצה עוד. לא צעקתי והוא הכה אותי. גם ככה אני מקבלת מכות, אז למה שאגיד עוד?".
"כשקראו לי למשטרה לזהות חשודים, זיהיתי עוד ועוד בחורים. השוטרים אמרו: 'זאתי משוגעת, לא ייתכן שכל אלה אנסו אותה'. אחרי שהחשודים שזיהיתי הודו באשמה, השוטרים התנצלו"
מסכת ההתעללות התחילה ביום שני בלילה ונמשכה עד יום שישי בבוקר. בשלב מסוים, היא מספרת, יצאו התוקפים לחתונה ולא היה מי שישמור עליה. "שמו אותי על עגלה רתומה לסוסה. הייתי עירומה לגמרי, קשרו אותי עם אזיקונים לעגלה, שמו עליי עשר שמיכות כדי שלא אראה לאן לוקחים אותי וכדי שלא יראו אותי, והעגלה התחילה לנסוע. זה היה אוגוסט והיה לי חם מאוד עם כל השמיכות. התחלתי לצרוח: 'הצילו, הצילו!'. הם עצרו את העגלה ואמרו: 'עכשיו תרגישי מה זה מכות ואז נראה איך תצרחי'. הם הורידו אותי מהעגלה, דחפו לי לפה סמים, קשרו לי כל רגל לצד אחר של העגלה, וכך גררו אותי, עירומה, פצועה וכואבת. אני יודעת שזה היה יום וביום אין כוכבים, ובכל זאת לחשתי לכוכב אחד: 'צדק, צדק, תציל אותי', אבל לא היה מענה.
"הם עצרו בצריפון שבו התגוררה אישה זקנה. שמו אותי אצלה ככה, עירומה לגמרי, ונעלו אותנו מבחוץ. בכיתי לה והתחננתי שתציל אותי. היא אמרה: 'בִּנְתי, נתנו לי כסף כדי לשמור עלייך. אם אעזור לך, הם יהרגו אותי'. היא פחדה מהם פחד מוות".
"כשביקשתי לשתות, זרקו אותי לאגם"
כשחזרו החוטפים מהחתונה, לקחו אותה לפארק עם מדשאות ואגם. שלושה מהם הכניסו אותי למפל. אחד מהם אמר: 'בוא נטביע אותה, היא תכניס אותנו לכלא'. השני אמר: 'עזוב, חראם, בוא נמשיך, לא נהרוג אותה עכשיו'. לא התנגדתי כשהטביעו אותי, אבל כן צרחתי. הלוואי שהם היו מטביעים אותי. הייתי נגאלת מהייסורים שמלווים אותי מאז ולא הייתי חווה את הסרט הזה יום־יום, שעה־שעה. היום אני לא חיה. אני חיה מתה.
נתן דונביץ', שהיה העיתונאי לענייני משפט של עיתון 'הארץ', כתב על הפרשה בספרו 'עינוי דין' (הוצאת פלג). בין היתר כתב: "ליד המפל פרשו שמיכה ועל אותה שמיכה בעלו אותה שוב... כל אחד מהם בנוכחות האחרים. היא זוכרת שאל המפל הגיעו גם שני בחורים רכובים על קטנוע עם סירה. היא בכתה בפניהם וביקשה מהם להבריח אותה ולהצילה. הם הבטיחו לה זאת, אלא שאותם שני בחורים באו איתה במגע מיני, ליד המפל..." (עמ' 43).
אלה תיאורים נוראיים שקשה לקלוט.
"רוב הזמן הייתי מסוממת מכדורי השינה והחשיש. אני זוכרת גם שהייתי רעבה. ממש רעבה. כשביקשתי לאכול, ביום האחרון, נתנו לי לחם יבש. כשביקשתי לשתות, זרקו אותי לאגם".
באמצע הלילה האחרון אירע אותו רגע שבו פלורה התעוררה עירומה וראתה סביבה גברים רבים ישנים. "כל עוברי האורח האלה שבאו לשם, אף אחד מהם לא ריחם עליי. מולי על הדשא היו אנשים ששכבו איתי כשלא הייתי בהכרה ולא הרגשתי. מנחם אותי לדעת שלא הרגשתי".
"למרות שהרבה גברים אנסו אותי ו־17 גברים הודו בזה, רק שלושה נשפטו ושניים הורשעו. הייתה פה פשלה איומה. מחדל"
עוד בטרם הספיקה לספור את כמות הגברים השרועים על הדשא, הגיחה מכונית שהדליקה אורות מסנוורים לכיוונה. עירומה לחלוטין, פלורה רצה אל המכונית וראתה בה גבר ושתי נשים. "הם פתחו את הבגאז' ונתנו לי משהו להתכסות בו, סדין או מעיל, והרגיעו: 'שמענו שיש פה נערה חטופה, אל תדאגי, באנו להציל אותך', והתחילו לנסוע. החוטפים שלי התעוררו ורדפו אחרינו, אבל לא השיגו אותנו. מהפטפוטים בדרך הבנתי שהבחור, חיים, רצה לקחת אותי למטרות שלו, והבנות שאיתו לא היו תמימות. רציתי רק לצאת מהגיהינום".
מה עשית?
"החלטתי לשחק משחקים: ביקשתי שייקחו אותי לבית בסביון רק כדי שאקח בגדים. הגענו לשם, אמרתי שאני נכנסת ויוצאת מיד. נכנסתי, חייגתי 100 למשטרה ותוך כמה דקות המשטרה תפסה אותם בחנייה. עצרו את חיים לחקירה ולקחו אותי לתת עדות במשטרה. העדתי שעברתי חטיפה, סימום, מכות רצח, אונס ברוטלי, התעללות והרעבה. עברתי דברים שאף ילדה בגילי לא עברה, זה היה גרוע יותר מהסרט 'התפוז המכני'. הייתי בסך הכול נערה תמימה שרצתה להגיע הביתה. עשיתי טובה למישהי... לא ידעתי שהתוצאה תלווה אותי לכל החיים".
"החשודים הודו, השוטרים התנצלו"
פצועה ושותתת דם, שיניה שבורות מהמכות, פלורה נלקחה לבדיקות בבית החולים איכילוב. "לא רציתי לחזור להורים המאמצים בסביון, כי היה לי לא נעים, בגלל שלא הקשבתי לאמא המאמצת וכן דיברתי עם האו־פר של השכנים. ביקשתי מהמשטרה להסיע אותי לבית הוריי ברמלה. עיתונאים עטו על הבית ואחי הדף את כולם. לא יצאתי מהבית ולא חזרתי ללמוד בבית הספר".
מי תמך בך בתקופה הקשה הזאת?
"השכן שלי, ציון, ישב איתי כל ערב לשיחות עידוד וקנה לי את התקליט של אושיק לוי, עם השיר 'חוזה לך ברח'. אני מרגישה שהמילים מדברות על המקרה שלי: 'הלילה הוא אפל כל כך... שומר נפשו נמלט, שומר נפשו תמים, כי אין בעיר מקלט ואין בה רחמים' (מילים: יענקל'ה רוטבליט). השיר הזה מצמרר אותי בכל פעם מחדש ואני קשורה אליו עד סוף חיי. ישבתי וכתבתי יומן של כל מה שקרה לי. כשקראו לי למשטרה לזהות חשודים, זיהיתי עוד ועוד בחורים. השוטרים אמרו: 'זאתי משוגעת, לא ייתכן שכל אלה אנסו אותה'. אחרי שהחשודים שזיהיתי הודו באשמה, השוטרים התנצלו".
"מתסכל אותי לחשוב שהאנסים הקימו משפחות והם מאושרים היום. לא בטוח שהם זוכרים את מה שהם עשו. אני זוכרת הכול"
קיבלת עדכונים על החקירה?
"איפה? 11 חודשים אחרי האונס, המשטרה מסרה את החומרים לפרקליטות. באוקטובר 1971 התחיל המשפט, בדלתיים סגורות. לא היה לי עורך דין ובהתחלה קיבלתי עורך דין מטעם המדינה. כשהוא פרש, נשארתי לבד. 17 חשודים באונס עמדו למשפט, אותם ייצגו 17 סנגורים מהשורה הראשונה. כיוון שהייתי כל כך מעט בהכרה לאורך האונס, הסנגורים ניצלו את זה והטיחו בי עוד ועוד האשמות והביכו אותי. הייתי כמו עלה נידף ברוח. איך המדינה הסכימה שנערה תעמוד מול פרקליטים קשוחים? פחדתי מהאנסים והיו ימים שעורך הדין הסיע אותי מבית המשפט עד הבית. בשלב מסוים פורסם שאחד הנאשמים ברח. עורך הדין התקשר ואמר לי לא לצאת מהבית. חייתי בפחד ולא יצאתי חודשים. המשפט נמרח על פני 5-4 שנים ובמהלכן אף אחד לא התקשר לעדכן אותי מה קורה. היו לי סיוטים בלילה ואף אחד לא טיפל בי".
מה עם הפוגעים? הם הורשעו בסופו של דבר?
"למרות שהרבה גברים אנסו אותי ו־17 גברים הודו בזה, רק שלושה נשפטו ושניים הורשעו. הייתה פה פשלה איומה. מחדל. שניים הורשעו באונס בצוותא, בעילת קטינה, מעשה מגונה בכוח וחטיפה. לצערי הם קיבלו רק ארבע שנות מאסר ועוד ארבע שנות מאסר על תנאי. דונביץ' כתב בספר 'עינוי דין' שלפי העונשים הקבועים בחוק, כל אחד משני המורשעים היה אמור לקבל 49 שנה בכלא. איך זה ייתכן שהם קיבלו רק ארבע שנים בכלא? בושה למדינה ולמערכת המשפט. בהמשך, פרקליטות המדינה ערערה, והעונש גדל לעשר שנות מאסר, אבל אחרי שנה בכלא אחד מהם ברח, הגיע לאירופה בדרכון מזויף ורק אחרי תשע שנים הסגיר את עצמו. הלוואי ויכולתי למצות היום את הדין עם כל המורשעים והנאשמים. מתסכל אותי לחשוב שהאנסים הקימו משפחות והם מאושרים היום. לא בטוח שהם זוכרים את מה שהם עשו. אני זוכרת הכול. אין מחק שמוחק דברים כאלה".
אשפוז בכפייה
בהמשך הכירה בחור שהציע לה להתחתן. "רציתי לברוח מהבית ואהבתי אותו, אז הסכמתי. התחתנו ועברנו לגור יחד במושב ישרש".
סיפרת לו אז מה קרה לך?
"התביישתי במה שקרה לי, וסיפרתי לו בצורה תמציתית. 'עברתי אונס', זהו".
חייה, היא אומרת, היו מלאי עצב ויגון. "כל החלומות שלי נגדעו וכל תחנה שירדתי בה הייתה שדה קוצים. למראית עין החיים המשיכו. בגיל צעיר כבר היו לי חמישה ילדים. אחרי עשור במושב ישרש עברנו לראשון לציון. הייתי אמא חרדתית ומגוננת לבת שלי. כשהיא התחילה לצאת עם בחורים, אמרתי לה שכל גבר שירצה לצאת איתה יצטרך להיכנס הביתה, כי אני רוצה לראות אותו. בשנת 1992 החלטתי לצאת לעבוד. הייתי עובדת מעבדה ואחראית על עובדות הניקיון במשרד החקלאות. השקעתי מכל הלב וקיבלתי תעודות הצטיינות. אחרי 17 שנה עברתי לבנק ישראל, כמנהלת מסעדה לעובדים. לפני תשע שנים פרשתי".
מה עזר לך לשרוד כל השנים?
"הדחקתי את השואה שעברתי, וזהו. לא דיברתי ולא רציתי לדבר על זה. התמודדתי עם זה לבד עשרות שנים. רק האנשים הקרובים אליי יודעים שעברתי אונס, אבל הם לא יודעים שעברתי משהו בקנה מידה כזה. זה פצע שלא מגליד, שילווה אותי עד יום מותי. בלב שלי נותר חור עמוק עד היום. קמתי היום בבוקר והסתכלתי על הקקטוס שיש לי במרפסת, וחשבתי לעצמי, איך הוא שורד, גם בחורף, גם בקיץ, בלי השקיה בכלל. ואז הבנתי שאני ממש כמוהו. שורדת.
"הרבה פעמים רציתי לאבד את עצמי לדעת כדי לא להיזכר בטרגדיה שלי. לקחתי כדורי שינה. אחרי אחת הפעמים אושפזתי בבית חולים לחולי נפש בבאר יעקב. היו גם שני אשפוזים בכפייה, כשאחותי חשבה שאני מסוכנת לעצמי. הניסיון האחרון היה בשנת 2010. בשלב מסוים הבנתי שנגזר עליי לחיות, וזהו. אובחנתי עם דיכאון ואני מטופלת. במקביל, לפני 17 שנה הלכתי לביטוח הלאומי וסיפרתי את הסיפור שלי. אובחנתי עם פוסט־טראומה. קיבלתי 100% נכות ומאז אני מקבלת קצבה. למה לא הציעו לי את העזרה הזאת ב־1970? לפני 14 שנה התגרשנו ועברתי לרמלה, כי זול יותר לחיות פה".
ומה מצבך היום?
"אני משתדלת לחיות, למרות הכאב. אני נוטלת כדורים נגד דיכאון. לפעמים אני מסתגרת בחדר 4-3 ימים ולא עונה לטלפונים או לצלצולים בדלת. יש לילות שאני בוכה המון, ובבוקר תולה את הכרית לייבוש. לפעמים אני אומרת לעצמי: 'פלורי, זה הגורל שלך. תשלימי איתו'. אבל אז אני שואלת: 'למה? למה?'. מבחינה פיזית קשה לי לסחוב את הטרגדיה. אני עם שני מכשירי שמיעה, כי נדפקו לי האוזניים מהמכות שחטפתי. אני חולה בכמה מחלות ומצליחה לישון רק עם כדורי שינה".
אמרת שכשהיית ילדה, חלמת לכתוב ספר.
"כן. היום אני חולמת להוציא את הסיפור שלי בספר ואני כבר באמצע הכתיבה. אין לי אמצעים כספיים לממן ספר כזה בעצמי ואין לי אנרגיות לנהל מימון המונים, ולכן אני אשמח אם הוצאת ספרים שמוכנה לקחת את זה על עצמה ולממן את זה, תפנה אליי דרך המערכת. היום אני כבר לא מתביישת".
"כשהם לא הצליחו לגרום לי לפשק רגליים, הם הבינו שהם צריכים לטשטש אותי, ואחד מהם הלך להשיג חשיש. סירבתי לעשן וחטפתי מכות"
למה החלטת להתראיין דווקא עכשיו?
"מאז 7 באוקטובר הכול צף אצלי, הכול התפרץ. ראיתי בטלוויזיה את כל העדויות של החטופים שחזרו, והבנתי שמה שהחטופים עברו גם אני עברתי, כי גם אני נחטפתי, נקשרתי, חטפתי מכות רצח, הועברתי ממקום למקום, הורעבתי, נאנסתי וכמעט נרצחתי. האנסים היו כמו מחבלים. הם חיבלו בגוף שלי. אני יודעת שכל אלה שהיו בשבי וחזרו עם פוסט־טראומה יישארו בחוויה הזו עד יום מותם, כי לפוסט־טראומה אין מרפא. הזדהיתי איתם, בכיתי איתם והחלטתי לחשוף את עצמי. אני אשמח מאוד אם הם ירצו לשוחח איתי וייצרו איתי קשר, זה יעזור לי מאוד.
"אני רוצה שכל המדינה תדע מה עברתי, שידעו שהייתה נערה שאף אחד לא הקשיב לה. חשוב לי להזהיר שדברים כאלה יכולים לקרות, כדי שאף בחורה לא תעבור את זה. בנוסף, חשוב לי לעודד נשים אחרות להתלונן על אונס. אני לא אשמה במה שקרה לי - הייתי ילדה - ואתן לא אשמות. היום החוקים אחרים לגמרי, והתקשורת והרשתות החברתיות עושות רעש. אני מצפה מהמדינה להודות שהיה כאן מחדל ולפצות אותי. לפחות שיסדרו לי דיור ציבורי, כדי שאחיה טוב בשנים שנשארו לי. אני מעדיפה להיחשף מאשר להיות לבד עם הכאב ומקווה שהחשיפה תעשה לי טוב על הנשמה, ושאחרי פרסום הכתבה אצא יותר מהבית".
חשוב לדעת:
- 6724* קו סיוע לנשים נפגעות אלימות
- 1202 קו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית
- 1201 הקו החם של ער"ן, או ווטסאפ: 052-8451201
