חן אסרף סידלסקי. "יש דברים ממש מועטים שמראש אני לא יכולה לבצע"

נולדה בלי כף יד, אבל הצליחה לבנות עסק לעיצוב שמלות כלה: "אני סוג של נינג'ה"

המעצבת חן אסרף־סידלסקי מוכיחה שלא צריך זוג כפות ידיים כדי להגשים חלום שבוער מבפנים: "אני משחילה חוט במחט, עושה עבודות יד, שוזרת חרוזים, גוזרת, תופרת ומה לא"

פורסם: 12.11.21, 09:24
הסיפור של חן אסרף־סידלסקי מבית־שמש, בת 33, נשואה ואמא לשלושה, מעצבת שמלות כלה וערב, בעלת סטודיו לאופנה:
"כשיצאתי לאוויר העולם, אבא שלי התעלף. הוא אומר שהתעלף בגלל הדם, אבל אני חושבת שזה קרה כי הוא ראה אותי, תינוקת עם ראש שופע שיער ובלי כף יד שמאלית. כלומר, עם התחלה של כף יד, אבל בלי כף היד עצמה ובלי אצבעות. גם הרופאים היו בהלם, כי ההיריון של אמא שלי היה תקין וקל, והבדיקות לא צפו שתיוולד תינוקת עם מום. במשך השנים ניסו לשער מה גרם לזה. חשבו שחבל הטבור נכרך סביב כף היד ולכן היא לא התפתחה, אבל עד היום מדובר בתעלומה.
הוריי גידלו אותי כילדה רגילה לכל דבר. בזכותם אני מי שאני היום: אדם בלי רחמים עצמיים, שהמשפט 'לא יכולה' לא נמצא באוצר המילים שלו. תמיד הם אמרו לי, 'אם את רוצה משהו, תעשי. קודם כל תנסי, ואם את צריכה עזרה, בואי לבקש'. זה לא שאמרו לי, 'לכי להתמודד לבד עם החיים', אלא פשוט נתנו לי כלים איך להיות עצמאית למרות המגבלה. אבא שלי אומר שהנכות היא אצל מי שלא מוכן לקבל את האחר.
כששואלים אותי מאיזה גיל שמתי לב שאני שונה מילדים אחרים, אני עונה שעד היום לא שמתי לב לזה, כי אני עושה הכל. יש דברים ממש מועטים שמראש אני לא יכולה לבצע, כמו למשל, להכניס לתנור תבנית אלומיניום חד־פעמית עם בלילת בצק. זה פשוט נשפך לי. חוץ מזה אני עושה הכל. בגיל שמונה אבא לקח אותי לטפס על קירות טיפוס. כשביקשתי שיעזור לי, הוא אמר: 'רוצה לטפס? תטפסי!', ואני טיפסתי, וידעתי שאם אפול הוא יהיה שם כדי להרים אותי. בהמשך עשיתי אומגה ביערות הגשם וצניחה חופשית. אני סוג של נינג'ה.
"בגיל שמונה אבא לקח אותי לטפס על קירות טיפוס. כשביקשתי שיעזור לי, הוא אמר: 'רוצה לטפס? תטפסי!', ואני טיפסתי, וידעתי שאם אפול הוא יהיה שם כדי להרים אותי"
בכיתה ה' החלטתי לעשות פרוטזה כדי להיראות רגילה מבחינה אסתטית. כשהגעתי איתה לבית הספר כולם הסתכלו עליי בהלם ושאלו למה אני צריכה את זה. מאז לא שמתי אותה, וגם לא פרוטזה אחרת. בידי השמאלית אני נעזרת במה שצריך. אני משחילה חוט במחט, עושה עבודות יד, שוזרת חרוזים, גוזרת, תופרת, רוקמת, מבשלת, רוחצת את הילדים, מחתלת, מאכילה ומה לא.

3 צפייה בגלריה
חן אסרף־סידלסקי
חן אסרף־סידלסקי
לא שמה פרוטזה
(צילום: רפי קוץ)

כשצה"ל פטר אותי משירות, לא הייתי מוכנה לוותר. בבית גדלנו על הצבא. אמא הייתה נגדת בקבע ואבא רב סרן במילואים ונכה צה"ל. התנדבתי ושירתתי בגבעתי כרל"שית של מג"ד ופקידה פלוגתית של המסייעת. הייתי בת יחידה בין 86 חיילים כשתפסנו קווים בגבול עזה. כשהשתחררתי רציתי ללמוד אופנה. הקשר שלי לתחום התחיל בגיל 15, כשבעזרת סבתא תפרתי לעצמי ולאחותי הגדולה שמלות לבת המצווה של אחותנו הקטנה. עשיתי מכינה לשנקר, למדתי סטיילינג בסטודיו B6 ותולדות האופנה בעבודי קריאייטיב. בסופו של דבר ויתרתי על שנקר כי התחלתי לעבוד עם הסטייליסט אייל אזרזר. וב־2013 פתחתי עסק קטן של בגדי יומיום שעיצבתי.
בגיל 14 הייתה לי אהבה ראשונה. כשהתחילה התעניינות הדדית בין בנים לבנות, לא חשבתי שיש אופציה שמישהו ירצה אותי כחברה. אבל הוא, שהיה מבוגר ממני ובין המקובלים, התחיל איתי. הוא אמר לי שאני מושלמת גם אם אני לא מושלמת והעניק לי ביטחון בעצמי. הוא אבן דרך חשובה בחיי, היינו יחד 9־10 שנים, און אנד אוף. את בעלי, אריאל סידלסקי, הכרתי בגיל 24. הוא התחיל איתי בפייסבוק וידע מי אני. בית־שמש הייתה פעם עיר קטנה, חמה ומחבקת, כולם הכירו את כולם. בנוסף, הייתי מיודדת עם אחיו, שבגיל 15 התפוצץ לו פגז מרגמה ביד והוא קטוע יד. כלומר, היעדר כף יד לא הבהיל אותו. מבחינתו זה לא קיים. נישאנו ב־2014.
3 צפייה בגלריה
חן אסרף־סידלסקי עם בעלה
חן אסרף־סידלסקי עם בעלה
עם בעלה, אריאל סידלסקי,
(צילום: רפי קוץ)

אחרי שיצרתי את שמלת הכלה שלי בעצמי, הבנתי שזה מה שאני רוצה: לעצב שמלות כלה. תהליך כזה כולל התאהבות בבד, בניית הדגם, פירוק בדים, עבודת יד, והתוצאה משמחת כלה, שזו מצווה גדולה. לפני שלוש שנים חברתי לג'רלדין אזובל, מעצבת שמלות ערב וכלה בבית שירדה לאילת בגלל רילוקיישן של בעלה, והייתה עם בעלי במרכז קליטה כשעלו ארצה מארגנטינה. נרקם בינינו סיפור אהבה, וכיום אנחנו שותפות בסטודיו בבית־שמש. כל עיצוב נעשה בשיתוף פעולה מלא של שתינו. היא מגיעה מאילת בטיסה אחת לשבועיים, ואנחנו מדברות מאה פעמים ביום. ממש זכינו".
שורה תחתונה: "היוזמה להתראיין באה לי כשראיתי ב'לאשה' את כתבת השער עם רותם חג'ג', שחשפה את הרגל הפגועה שלה. למרות שקשה לי לדבר על המום שלי, חשוב לי להראות שברגע שיש רצון ונכונות לעבודה קשה, אפשר לעשות הכל".

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.