מה המשימות של הילדים בבית? חלק גדול מהתשובות לשאלה הזאת בקבוצות פייסבוק שונות היה בנוסח "הם מייצרים את הבלגן" או "תשובה קצרה – כלום". אבל יש גם בתים שבהם הילדים שותפים מלאים, בהתאם לגילם, במשימה המפרכת והסיזיפית של תחזוקת בית. החל בהנחת הנעליים והתיקים במקום וכלה בטאטוא ושטיפה.
"הילדים משדכים זוגות גרביים, זה כמו משחק הזיכרון"
אייר קובלין (35) מנתניה, מנהלת תפעול, אמא לבן (8), דוד (5 וחצי) ויונתן (3), בהיריון עם בת, נשואה לאיש הייטק:
"הגישה שלנו היא שהילדוּת היא הכנה לעולם המבוגרים, ואנחנו מנסים להנחיל לילדים עצמאות ומסוגלות. אני נותנת לילדים משימות בהתאם לגילם, ולאט־לאט זה מצטבר, כמו ניהול פרויקט. מגיל צעיר הם יודעים להחזיר את הצעצועים למקום. הם יודעים שכשנכנסים הביתה מורידים נעליים ושמים במקום. בהמשך הם מניחים גם את התיק במקום, כי אני לא מוכנה שיהיו תיקים בכניסה. קופסאות אוכל ובקבוקים הם מניחים על השיש. אחרי האוכל הם מורידים את הצלחות מהשולחן, מפנים מדיח, ורוב הכלים מאוחסנים בארונות נמוכים שהם יכולים להגיע אליהם. כשיש כלים שמיועדים לארונות גבוהים הם יודעים לקחת מגבת נקייה, לפרוש אותה על השיש ולהניח עליה את הכלים. הבן הקטן שלי יודע להכניס טבלית למדיח ולהפעיל אותו. זה כמו משחק.
"כל אחד צריך להפוך בגדים לפי גילו: הגדול הופך שמונה פריטים, האמצעי חמישה והקטן שלושה"
"הבן הגדול שלי מחליף מצעים לעצמו. בהתחלה הוא רק היה מוריד את המצעים מהמיטה, בהמשך הוא גם למד להכניס אותם לסל כביסה, אחר כך הוא למד לשים סדין והיום הוא כבר מחליף את המצעים. יש פה עניין של מסוגלות. בהתחלה היה לו קשה להכניס את הכרית לציפית או למתוח את הסדין, ולאט־לאט הוא השתפר. אני מכבסת את הבגדים הפוכים, אז אחרי הייבוש הם הופכים את הבגדים בחזרה. כל אחד צריך להפוך בגדים לפי גילו: הגדול הופך שמונה פריטים, האמצעי הופך חמישה פריטים והקטן הופך שלושה פריטים. הרבה מהבגדים שלהם מאוחסנים בתלייה, אז הם יודעים להניח את הבגד על הקולב ולתלות אותו. פעם בשבועיים הם יושבים איתי על גיגית הגרביים ומשדכים זוגות, זה כמו משחק הזיכרון.
"המשפחה שלי קווקזית, ואצל הקווקזים הגברים לא עושים כלום בבית. חשוב לי שהילדים שלי ילמדו משהו אחר. הם לא ישבו והנשים ישרתו אותם. הם יהיו שותפים".
"יש לוח וכל אחד יודע מה התפקיד שלו באותו יום"
אושרת שרון סטריאן (44) מקיבוץ בית העמק, מדריכת הורים, מטפלת בשיטת התקשורת המקרבת ומורה, אמא לנבו (12), כליל (9) ונטע (7), נשואה לדני, מנהל מעון לבעלי מוגבלויות:
"עם או בלי קשר למקצוע שלי, אני מאמינה שלילדים צריך להיות תפקיד בבית, זה מעצים אותם ומגביר את השייכות שלהם. יש גם היבט פרקטי. אנחנו עמוסים מאוד, והיה שלב שבו הרגשנו שאנחנו לא מצליחים לעשות הכול. תמיד היינו מבקשים מהילדים שיעשו דברים בבית, אבל זה לא היה משהו מאורגן. נוצרה אצלנו תחושה שאנחנו כל היום עובדים בשבילם ורצים אחרי עצמנו, וצריך שינוי. החלטנו לעשות איתם שיחה, אמרנו להם שקשה לנו ואנחנו רוצים את עזרתם. כתבנו איך כל ילד יכול לתרום, קבענו משימות ויצרנו מסגרת. גם אמרנו שלא תמיד תהיה בחירה, כי המטרה בסופו של דבר היא להקל עלינו.
"הבנו שלהעמיס מדיח מגעיל אותם, אז בחרנו במקום במשימה של פינוי מדיח"
"בחרנו משימות בסיסיות שהם מסוגלים ורוצים לעשות. למשל, הבנו שלהעמיס מדיח מגעיל אותם, אז בחרנו במקום במשימה של פינוי מדיח. הכנסנו למשימות הורדת כביסה ותליית כביסה, סידור, טאטוא, הוצאת הכלב, פינוי השולחן. הכנו לוח שתלינו על המקרר, כך שכל אחד יוכל לראות מה הוא צריך לעשות.
"לקח להם זמן להיכנס לעניין. בהתחלה היינו צריכים לנדנד ולהזכיר להם, אבל לאט־לאט זה נכנס לשגרה. הייתה תקופה שבה היינו צריכים להזכיר ממש הרבה, ואז עשינו איתם שיחה נוספת. הסברנו להם שאם אנחנו עסוקים כל היום במטלות בבית, יש לנו פחות זמן להסיע אותם לחוגים ולהיות איתם. הרעיון היה לנטוע בהם אחריות, שלא נצטרך להיות מנהלי העבודה שלהם, אלא שהם יבינו את התפקידים וגם יגדילו ראש. זה עבד.
"היום כולם עושים דברים בבית. יש לוח וכל אחד יודע מה התפקיד שלו באותו יום. יחד עם זה יש גמישות. לא תמיד מסתדר, לפעמים יש שינויים, אבל בגדול הם תורמים, וההבדל משמעותי, גם כי יש לנו עזרה וגם כי זה הגדיל את היכולות שלהם ואת האחריות שלהם. אנחנו עדיין צריכים להזכיר לפעמים, אבל יש שיתוף פעולה. אני לא אגיד שהם מתים על זה, אבל גם אנחנו לא מתים על המשימות האלה. הם חלק מהבית והם תורמים".
"אם אני לא מרוצה, אני לא מעירה אלא עוברת שוב"
מיטל אלדר (46) מגדרה, בעלת עסק לבישול, אמא לנועה (11 וחצי), נשואה בפרק ב’ לאסף, איש מחשבים, לשניהם ילדים בני 19 מנישואים קודמים:
"תמיד דגלתי ברעיון שילדים צריכים להיות שותפים בבית, בהתאם לגיל כמובן, מתוך מחשבה על כך שזה חלק מהחיים. עצמאות, סדר וניקיון הם כלים שחשובים בכל תחום. כשהבן שלי, היום בן 19, היה פעוט והייתי מחליפה לו חיתול, לימדתי אותו לזרוק אותו לפח, והוא התלהב מזה. מגיל קטן לימדתי את הילדים לסדר את המשחקים שלהם בסיום המשחק ולפנות את הכלים בסיום הארוחה. אני חושבת שכשמגדלים את הילדים נכון, הם רוצים לעזור. הבת שלי מבחינתי היא 'אמא קטנה בבית'. היא יודעת להכין דברים כמו חביתה או סלט ועושה דברים בבית בלי שאני מבקשת. זה חלק מהזרימה של הבית.
"כשהבן שלי היה פעוט והייתי מחליפה לו חיתול, לימדתי אותו לזרוק אותו לפח, והוא התלהב"
"לקראת שבת חשוב לי שהבית יהיה נקי ומסודר, וכולנו מנקים ביחד. אנחנו מאמינים בשיתוף פעולה ולא בכפייה, ובאמת הבת שלי עושה הכול גם בלי שמבקשים ממנה. היא מארגנת את החדר שלה, עוזרת לבשל, לנקות חלונות, שואבת ומנקה אבק, עוזרת בקיפול כביסה ושמה בארון. גם אם אני לא תמיד מרוצה מהקיפול או מהניקיון, אני לא מעירה או מבקרת אלא מקפלת מחדש או עוברת שוב עם השואב. נועה תרמה כבר שלוש פעמים שיער, ולדעתי זה קשור. כשרואים את האחר – רואים אותו בכל תחום בחיים".
"אני לא נותנת משימות לבת שלי, אבל היא מחקה אותי"
איילה כחלון (50) מחדרה, רכזת הסעות במועצה האזורית מנשה ויו"ר ועד העובדים במועצה, אמא לנעמה מירי (10) ונהוראי ניסים (עשרה חודשים), נשואה ליהושע, מפקח רובע תברואתי בעיריית חדרה:
"אני גרה בבית של 200 מטר ומנקה אותו לבד, כי הגעתי למסקנה שעם מנקה אני עובדת לא פחות קשה. בעזרת הקדוש ברוך הוא והשואב השוטף אני מסתדרת. אני לא נותנת משימות לבת שלי, אבל מגיל אפס היא רואה אותי מנקה, היא מבינה כמה ניקיון חשוב לי, והיא מחקה אותי ורוצה לעזור לי. כך גם אני גדלתי. מגיל שמונה היא מכינה לעצמה אוכל לבד בצהריים, אם אני מגיעה מאוחר מהעבודה. היא מוציאה מהקפאה, שמה בנינג'ה, מכינה לה ארוחה ומנקה אחרי האוכל.
"הבת שלי ניקתה את השולחן, שטפה כלים, טאטאה את פינת האוכל ואמרה לי 'אמא, את המלכה שלנו. את צריכה לנוח'"
"היא גם מסדרת את המיטה שלה בכל בוקר. אני חושבת שזה שילוב של הערכה להורים ואהבה לניקיון. למשל, שבת אחת אחרי הלידה עליתי לנוח אחרי ארוחת הצהריים, וכשירדתי למטה הכול היה מאורגן ומתוקתק. היא ניקתה את השולחן, שטפה כלים, טאטאה את פינת האוכל ואמרה לי 'אמא, את המלכה שלנו. את צריכה לנוח'. זה מרגש.
"אני לא נותנת לה משימות, אבל הבהרתי לה שיש לה אחריות. למשל, אחרי המקלחת היא מנקה את המקלחון עם מגב, כפי שאני עושה. היא מקפלת את הבגדים שלה ושמה בארון. השרשתי בה את החשיבות של הניקיון והסדר, וזה פשוט קורה. אם אני מנקה היא שואלת אם אני צריכה עזרה. היא גם עוזרת לי הרבה עם אחיה הקטן. אני שמחה שהיא שומרת עליו, מחליפה לו חיתול או מאכילה אותו מיוזמתה. היא ערנית למה שקורה בבית ומרגישה שותפה".
"הם מבינים שאין גמדים שמכניסים כלים למדיח"
ליהי וטשסקי (35) מבאר שבע, רופאת שיניים, אמא לאריאל (11), אילה (8) ואביתר (7), נשואה לתומר, רופא פלסטיקאי:
"מגיל צעיר הרגלתי את הילדים שצריך לעזור בבית, בהתאם לגיל. היום הילדים שלי יודעים לנקות ולשאוב אבק, לטאטא, להכניס כלים למדיח ולהוציא, לפנות כלים מהשולחן. בבוקר הם מציעים את המיטות, מקפלים פיג'מות, וכשהם חוזרים הביתה הם שמים את התיקים במקום. הם גם יודעים לעזור אחד לשני או להציע לי עזרה אם אני מקפלת כביסה או שוטפת, כי אני מנקה את הבית לבד. לא מצאתי מנקה שעברה את הדרישות שלי.
"אפילו הקטן יודע לקחת מגבון, לנקות את השולחן ואז לזרוק אותו לפח"
"נראה לי שהטמעתי בהם את הרעיון שצריך לעזור, כי ככה לכולנו יהיה נעים יותר. מגיל צעיר הם יודעים שאם הם סיימו לצייר, הם מחזירים הכול למקום. אפילו הקטן יודע לקחת מגבון, לנקות את השולחן ואז לזרוק את המגבון לפח. אנחנו משתדלים למחזר והם יודעים לשים בקבוקים בשקית מיוחדת ואת הפקקים לשמור ליצירות.
"באר שבע היא עיר מדברית, יש פה המון אבק ולי קשה מאוד עם לכלוך. השואבים הם באמת החברים הכי טובים שלי. בכלל, נראה לי שאני עם OCD לא מאובחן. בעבודה הכול חייב להיות מונח לי בסדר מופתי וגם הארונות בבית מתוקתקים. האמת היא שלפעמים כשהילדים עוזרים לי במשהו אני אעבור אחריהם, אבל חשוב לי שהם יתנסו ויפנימו את הרעיון שהם שותפים. בבית שאני גדלתי בו אמא שלי עשתה הכול, למרות שהיא הייתה כלכלנית ועבדה, אבל אבא שלי היה רופא וכשהוא בא הביתה לא ציפו ממנו לעזור. אני כן רוצה שהילדים שלי ילמדו שמדובר בשותפות. ילד צריך להיות מודע לסביבה שלו ואני מטמיעה את זה בהם. לא פעם הורים שמארחים אותם מתפעלים כשהם שואלים איפה להניח את הצלחת אחרי הארוחה. אני שמחה. חשוב לי שהם יבינו שאם הם משאירים את הכוס ליד הכיור, אין גמדים שמכניסים אותה למדיח. בסך הכול זה עובד".
"גם בן שנתיים יכול להיות שותף בסידור המשחקים"
נועם שורץ חיבניק (29) מאור עקיבא, עוסקת ביבוא, אמא לבר (שנתיים), נשואה לסיימון (31), שעובד בתחום האנרגיה הירוקה:
"הילד שלי אמנם קטן, אבל אני מאמינה שכמו שהוא מחקה אותנו בכל דבר, אם ניתן לו דוגמה מגיל צעיר הוא יחקה אותנו גם בענייני המטלות בבית. אני לא רוצה שהוא יעזור לי, אני רוצה שהוא יהיה שותף. גם אם הוא בן שנתיים, הוא עושה לפי יכולותיו. אני ממיינת איתו כביסה, והוא יודע להפריד בין הכביסה הצבעונית לכביסה הלבנה או השחורה. אם יש לו סבלנות לעשות את זה רק עם חמש חולצות, זה בסדר גמור. הוא יודע גם לסובב את הכפתור של מכונת הכביסה, לסגור את הדלת וללחוץ על כפתור ההפעלה, יחד איתי כמובן.
"אם הוא מלכלך, אנחנו לוקחים מטלית ומנקים ביחד"
"הוא שותף גם בסידור המשחקים שלו. הוא לא יכול ממש לסדר הכול כי אין לו סבלנות, אבל אני עושה איתו תחרויות כמו 'מי מסדר מהר יותר' ו'מי שם את הקופסאות במגדל'. כשנמאס לו זה בסדר גמור. המסר הוא שאנחנו מכבדים את המשחקים ומכבדים את הסדר. אם הוא מלכלך, אנחנו לוקחים מטלית ומנקים ביחד. הוא יודע לשים את הנעליים במקום או להביא את הנעליים כשיוצאים החוצה. כשאני מפנה מדיח הוא יודע להוציא את כלי הפלסטיק שלו מהמגירה התחתונה. הוא גם מתעקש לעשות את זה לבד, כי זה הפרויקט שלו.
"אני לא רוצה ליצור לו אנטי. אני לא מצפה שהוא באמת יעזור כי הוא קטן, אלא שיבין את המסר: הוא שותף. עם השנים אני מאמינה שהשותפות שלו תגדל".
נסיכים לא מנקים
"התקופה שאנחנו חיים בה יצרה התנהלות הורית חדשה, ששמה את הילד במרכז", אומרת ליאורה חיים, פסיכותרפיסטית ובעלת מרכז טיפולי למתבגרים, "מגן הנפש". "מטלות ומשימות בבית, שבעבר היו חלק טבעי מהחיים של ילדים ובני נוער, הפכו היום לבקשה מוגזמת ולא הגיונית, כי הילדים, שהפכו ל'נסיכים', נורא מתקשים, עייפים, עסוקים, לא מסוגלים, לא בא להם ו'לא מחליטים עליהם'.
"הילדים של היום חיים במציאות של שפע שהפך לפשע. הילד חי בשפע חומרי, אבל פעמים רבות בהזנחה רגשית ותפיסת מציאות שגויה, מצב שמשאיר אותו בחסר רגשי התפתחותי ובעיקר בתחושת חוסר מסוגלות, תלות, היעדר שייכות וחוסן רגשי.
"למעשה, מטלות הבית, שנתפסות כעזרה לתא המשפחתי ופעמים רבות עומדות במוקד שיח שלילי בבית, הן בעצם כלי משמעותי בהתפתחות הילד ובתפיסה שלו את עצמו כבוגר בעל ערך עצמי, שייך ונחוץ. ילדים שמבצעים מטלות בבית ירגישו שייכים ונחוצים יותר לתא המשפחתי, יחזקו את ההבנה החברתית והבנת חוקי החיים, את תחושת הערך העצמי שלהם ואת המוסר וההבנה של תפיסת האחר כסובייקט בעל צרכים ורגשות. לתפקוד הילדים בבית יש ערך גם ברמה הפיזית והמוטורית־התפתחותית, אבל בעיקר לגיבוש זהות מועילה, שהיא חלק מהפאזל המשפחתי.
"ילד ששואל את עצמו 'מה משתנה כשאני לא נמצא בבית?' והתשובה היא 'שום דבר', עלול להרגיש חסר ערך, תלותי, לא נחוץ, לא שייך ולעתים אפילו נטל. כדי ליצור מצב בריא, יש צורך במערכת יחסים בריאה ויציבה. הורים צריכים להבין שדרישה מהילדים להיות חלק מניהול התא המשפחתי היא חלק בהתפתחות התקינה שלהם כבני אדם. במקביל, חשוב לייצר גם זמן משפחתי, נוכחות הורית משמעותית, שיח מעמיק וחיזוק תחושת הערך העצמי. חוסן רגשי מתפתח רק למול מציאות של התגברות ומאמץ, והתמודדות עם מטלות בבית היא כלי טוב בדרך לשם.
"חשוב לתת לכל אחד מהילדים מטלות שקשורות לחוזקות שלו. למשל, בישול ואפייה עשויים לייצר תחושת ערך וחוויה רגשית מעצימה של נחיצות ואחריות; ביקור אצל סבא וסבתא מייצר משמעות ותחושה ש'מצפים לי', לצד יכולת לפתח אמפתיה, שיח, התחשבות ואחריות; טיפול בכלבים מייצר הבנה של אחריות על יצור חסר ישע וחמלה; קניות קטנות מלמדות התנהלות עם כסף ושיח עם אנשים. כל משפחה צריכה למצוא את המטלות המשמעותיות שלה, וכך לסייע לילדים לצלוח את אתגרי החיים".
