נועה שפי, אמו של עדו ז"ל.  "אף אחד לא באמת רוצה למות"

"בני עידו מת מהתאבדות, זה לא אומר שהוא רצה למות"

חמישה חודשים אחרי שסיים בהצלחה קורס חובלים, סגן עידו שפי שם קץ לחייו. אמו, נועה שפי, בחרה להנציח אותו בדרך מקורית - חלוקת מאות גיטרות למכינות ולמארחים לאורך שביל ישראל ככלי להעברת מסרים למניעת התאבדות

פורסם: 14.10.21, 09:19
מוצאי שבת 18.7.2020 היה עוד ערב שגרתי בבית משפחת שפי בגבעת־עדה. ההורים אייל ונועה כבר הלכו לישון בקומה העליונה, ואילו שלושת ילדיהם הצעירים שהו בסלון בקומה התחתונה, חוגגים את החופש הגדול. הבן הבכור עידו, בן 22, קצין וחובל מוערך בחיל הים, שהה בבסיסו בחיפה.
"פתאום, ב־23:30, הייתה דפיקה בדלת", מספרת נועה. "אחד הילדים פתח וראה מולו שלושה לובשי מדים. הוא עלה אלינו לחדר השינה ואמר לי, 'בואי מהר, יש פה מישהו מהצבא'. כולנו בישראל יודעים מה המשמעות כשדופקים לך בדלת אנשים במדים. בשניות שעברו מהמיטה ועד הדלת עברו לי מיליון ואחת מחשבות בראש - אולי זה בכלל קורונה? עידו היה אז בבידוד. ואז שמענו את המשפט הבלתי נסבל, 'עידו נמצא ללא רוח חיים בבסיס חיל הים'".
סגן עידו שפי שם קץ לחייו חמישה חודשים אחרי שסיים בהצלחה את קורס החובלים היוקרתי של חיל הים והוצב בתפקיד פיקודי על הספינה "כידון". מה שקרה בין אירוע הסיום המרגש של הקורס עד לרגע שבו "מת מהתאבדות", כהגדרת אמו, קשור ככל הנראה לשירותו הצבאי, כך לפחות היא סבורה. "המילה 'התאבד' אומרת שהוא בחר בזה ושלחברה אין חלק בזה", היא מסבירה. "אבל מדובר בסיפור יותר רחב שמתקיימת בו הדדיות עם החברה, ולא פעולה יחידנית עצמאית".
"עידו מת כתוצאה מהתאבדות, בגלל נסיבות שהביאו אותו למעשה הזה וקשורות בין היתר לתקופת שירותו הצבאי. הסטיגמות החברתיות שדוגלות בבושה והסתרה מקשות לדבר על התופעה הזאת, אבל ככל שידברו עליה, כך יהיה אפשר להתמודד איתה ולצמצם אותה"
באתר "יזכור", אתר ההנצחה הרשמי של חללי ישראל, נכתב כי סגן עידו שפי ז"ל נפל בעת מילוי תפקידו, אבל נועה ובעלה אייל סירבו להתיישר עם הקו הממלכתי וכתבו על מצבתו: "נפל בקרב על נפשו, על הזכות להיות שלם".
"מהרגע הראשון ידענו שאנחנו עומדים מאחורי האמת, כי יש לנו אחריות לספר את הסיפור של עידו כפי שהוא", מסבירה נועה. "עידו מת כתוצאה מהתאבדות, בגלל נסיבות שהביאו אותו למעשה הזה וקשורות בין היתר לתקופת שירותו הצבאי. הסטיגמות החברתיות שדוגלות בבושה והסתרה מקשות לדבר על התופעה הזאת, אבל ככל שידברו עליה, כך יהיה אפשר להתמודד איתה ולצמצם אותה. לנו היה ברור מהדקה הראשונה שאנחנו לא מטייחים את ההתאבדות, אנחנו גאים בילד שלנו ואוהבים אותו".
מתי דיברתם איתו בפעם האחרונה?
"ביום שישי, יום לפני מותו, היינו שותפים מלאים למצוקה שהוא היה בה. דיברתי איתו פעמיים כי ידעתי שהוא במצב לא פשוט, ולא ראיתי אותו חודש בגלל הקורונה. דאגתי, אמרתי לו שאם הוא רוצה, אני אבוא לקחת אותו, והוא אמר שלא. כשאמרו לנו 'נמצא ללא רוח חיים' כבר ידעתי שהוא לא נפל בקרב. הבנתי מיד שהוא פגע בעצמו ומת מהתאבדות, כי ידעתי שמאוד קשה לו רגשית, הכרתי את חוסר הנחת וחוסר השקט שהיה שרוי בהם. ידעתי גם שזה סיפור יותר נרחב מהסיפור הספציפי של עידו, ולצבא יש אחריות על זה, אז שלא ינסו להפיל את זה עליו, כי הוא לא בחר למות".
הוא לא בחר למות?
"זה שעידו מת מהתאבדות לא אומר שהוא רצה למות, ולא אומר שהיה לו אופי מסוים עם סימנים ברורים שהיה אפשר לקרוא. אף אחד לא רוצה למות, אבל יש אנשים שחשים שהחיים כל כך בלתי נסבלים עבורם, כל כך כואבים וקשים, שמוות נראה כמו האפשרות היחידה. עשו מחקרים על אנשים שניסו להתאבד ושרדו, וזה בדיוק מה שהם אמרו: הם שמחו שהם ניצלו, כי אף אחד לא באמת רוצה למות. מי שמחפש סימנים מונע את היכולת להציל אחרים, כי יש אנשים שמתים מהתאבדות בלי סימנים".
"עצוב לי שהוא הרגיש כל כך לבד וכל כך חסר אונים, עצוב לי שהוא חשב שלעולם יהיה יותר טוב בלעדיו, אבל אני לא יכולה לכעוס על תחושת סבל כל כך גדולה, אני יכולה רק לכאוב אותה"
את מבינה את המעשה שלו?
"אני מבינה שהוא היה מאוד לבד, וגם לקורונה הייתה תרומה לבדידות שלו. כהורים אנחנו רוצים להיתפס כמשמעותיים ורלוונטיים לחיים של הילדים שלנו כל הזמן, אבל כולנו מבינים שאנחנו לא הכתובת הראשונה שלהם. לא אחת הילדים מגיעים אלינו רק בדיעבד, גם במצוקות הכי קשות".
היה שלב שכעסת עליו על מה שהוא עשה?
"לא, בשום שלב. עצוב לי שהוא הרגיש כל כך לבד וכל כך חסר אונים, עצוב לי שהוא חשב שלעולם יהיה יותר טוב בלעדיו, אבל אני לא יכולה לכעוס על תחושת סבל כל כך גדולה, אני יכולה רק לכאוב אותה. לכעוס על מי שעשה דבר כזה מגלם בעיניי את התפיסה כאילו היה שם רגע שהוא בחר במוות וחשב רק על עצמו, על איך הוא מממש את הרצונות שלו ולא אכפת לו מאף אחד אחר. זו תפיסה שאנחנו כהורים לא מזדהים איתה".
"כל הורה שמאבד ילד מנסה לשחזר אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות. אז נגיד שהייתי מתקשרת למפקד ואומרת שהילד במצוקה גדולה, הוא באמת היה עושה משהו?"
הרבה הורים בנסיבות האלה כועסים על עצמם, מרגישים אשמים.
"כל הורה שמאבד ילד מנסה לשחזר אחורה כדי לראות אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי למנוע, אומר לעצמו, 'אם הייתי עושה כך או אחרת אולי זה לא היה קורה'. אז נגיד שהייתי מתקשרת למפקד באותו יום ואומרת שהילד שלי במצוקה נורא גדולה ותעשה משהו. אז מה? הוא באמת היה עושה משהו? הוא בטח היה אומר לי, 'ראיתי אותו, הכל בשליטה'".

3 צפייה בגלריה
עידו שפי ז"ל
עידו שפי ז"ל
עידו שפי ז"ל. "היה ילד רגיש, מוכשר ושמח"
(צילום: גל ביסמוט)


ילד שמח

עידו נולד בכפר־נטר לאייל (53), נועה (51), דרמה תרפיסטית, אח בכור לעומר (21, חייל), שני (14) וגלי (10). לקראת החטיבה עברה המשפחה לגבעת־עדה, ועידו החל ללמוד בבית הספר "מבואות עירון". בהמשך הוא נסע עם משפחתו לשליחות בלונדון והיה פעיל בקהילה היהודית במסגרת תנועת הצופים. "עידו היה ילד רגיש, ילד טבע, עם עיניים כחולות גדולות וחיוך מבויש ורחב", מספרת עליו אמו. "הוא קיבל גיטרה לבר מצווה ולמד לנגן לבד, וכשחזרנו מהשליחות הוא החליט ללכת למגמת מוזיקה. בבחינה למגמה אמרו לו שיש לו אוזן מוזיקלית, אבל בלי לדעת תווים הוא לא יוכל להתקבל, אז הוא למד תווים בחופש הגדול והתקבל. הוא ידע לסמן מטרות ולעמוד בהן. המוזיקה הפכה להיות מרכזית בחייו, הוא כתב, הלחין וניגן בכל הזדמנות שהייתה לו. היו לו המון חברים, בשבעה זה היה מאוד בולט, הגיעו אנשים מאינסוף מעגלים וסיפרו לנו סיפורים מרגשים עליו. ידענו שהוא מאוד מעורב חברתית, אבל כמות האנשים והמעגלים שהוא יצר הפתיעה אותנו. הוא היה גם שחקן כדורסל והיה חלק מנבחרת טרום הקדטים של ישראל".
​למה הוא בחר ללכת לקורס חובלים?
"הוא התלבט לאן ללכת והתגלגל לקורס חובלים, הוא לא היה ילד של ים. זו לא הייתה הפנטזיה שלו, אבל היה לו חשוב לעשות שירות משמעותי. לפני הצבא הוא החליט לצאת לשנת שירות במסגרת הסוכנות היהודית, ועבד במשך שנה עם הקהילה היהודית במנהטן. היום המשפחה שהוא התארח אצלה בקשר איתנו, כי הוא הפך לדמות משמעותית עבורם".
באיזה שלב בשירות שלו התעוררו המצוקות?
"הוא סיים את הקורס בהצלחה גדולה וייעדו אותו לתפקיד פיקודי, אבל הוא חשב שהוא עדיין לא מספיק טוב, שהוא צריך עוד הכשרה, שמוקדם לו מדי לפקד על חיילים. הייתה לו ביקורת על האופן שבו הוא נתפס בצבא והאופן שבו ניסו להאיץ בו. למשל, הוא ביקש לא לצאת לקורס מפקדים, כי הוא חשב שהוא עוד לא מוכן. עידו היה ילד מוכשר, שמח ובריא בנפשו, שבגיל ההתבגרות מצא את עצמו בסיטואציית חיים מורכבת בסביבה שאין לה כלים להתמודד עם התאבדות באופן כזה שיכול לאפשר מניעה".
"הוא סיים את קורס החובלים בהצלחה גדולה וייעדו אותו לתפקיד פיקודי, אבל הוא חשב שהוא צריך עוד הכשרה, שמוקדם לו מדי לפקד על חיילים. הייתה לו ביקורת על האופן שבו ניסו להאיץ בו"

הוא לא היה בגיל ההתבגרות, הוא היה גבר בן 22 אחרי קורס מחשל בצבא.
"היום טווח גיל ההתבגרות הוא 25-12, בטח כשמדברים על אוכלוסיית סיכון למוות מהתאבדות, פשוט כי הזהות העצמית בטווח הגיל הזה עדיין נמצאת בתהליך. המפגש עם הצבא מאתגר ומערער הרבה חלקים בזהות העצמית, ולכן הצבא מהווה עוד גורם של סיכון. בעיניי לצבא יש את הפוטנציאל הכי גדול להגיע למצב של אפס התאבדויות, מכיוון שזו המערכת שבה ילדים בגיל ההתבגרות נמצאים תחת עיניים בוחנות 24/7".
היו אולי נסיבות אחרות, מחוץ לצבא, שיכלו להאיץ את ההחלטה של עידו?
"לא. כשהוא הגיע לצבא הוא עבר את כל המיונים וכל האבחונים. קורס חובלים מלווה לכל אורכו על ידי פסיכולוג, ועובדה שהוא עבר את הקורס בהצלחה. אם הוא לא היה מתגייס לצבא, הוא היה חי היום. במהלך חמשת החודשים האחרונים לחייו עידו עמד בפני לחצים נפשיים עצומים מצד המערכת הצבאית. למרות שהוא חזר והתריע על הקשיים בפני חבריו ומפקדיו, מצוקתו לא נשמעה".
הוא השאיר אחריו מכתב?
"הוא השאיר מכתבים לכולנו, וגם מהמכתבים ברור שהסוגיות שהוא התעסק בהן בצבא והסבל שהוא חווה בשירות הצבאי, הביאו אותו לידי כך".
"יש תחושת פספוס מטורפת, אל"ף כי באמת היה אפשר למנוע את זה, ובי"ת - נגזלה ממני האפשרות לעמוד בפליאה מול הגילוי שלו את העולם"
יש בך כעס על הצבא?
"כשלוקחים לך ילד אין אופציה שלא לכעוס. ברור שאני כועסת, אני כועסת על העולם ועל כולם, אין יום שלא בא לי לנקום במישהו, אבל באותה נשימה אני מאמינה שלמי שהיה סביבו לא היו כלים ויכולת לשנות את המציאות עבור עידו ועבור חיילים אחרים. הצבא לא רואה את עצמו אחראי, וזה מכעיס וגם מדאיג, כי אם הוא לא רואה את עצמו אחראי ולא רואה את הקשר בין השירות לבין המוות, אז גם אין דרך למנוע את המוות הבא.
"הצבא עדיין סבור שהתאבדות היא אירוע אקראי שאי־אפשר למנוע. אם הדרך היחידה למנוע היא סימני מצוקה, אין פה באמת התמודדות. צריך להבין שהיום הרוב המוחלט של החיילים שמתים בצבא לא מתים בקרב אלא בשגרה: תאונות אימונים, מחלות, תאונות דרכים. שליש מהחיילים שמתים בכל שנה מתים מהתאבדות, וזה המון".
"כשלוקחים לך ילד אין אופציה שלא לכעוס. ברור שאני כועסת, אני כועסת על העולם ועל כולם, אין יום שלא בא לי לנקום במישהו, אבל באותה נשימה אני מאמינה שלמי שהיה סביבו לא היו כלים ויכולת לשנות את המציאות"
איך המשפחה מתמודדת עם האסון?
"לפני הלוויה של עידו אספנו את הילדים ואמרנו להם: 'אנחנו לא רק משפחה שכולה, ייקח זמן אבל נהיה בסדר'. אנחנו בטיפול, אנחנו מאפשרים הרבה שיח על עידו ולא מסתירים שום דבר. הבת הקטנה עשתה מצגת בכיתה על מוות מהתאבדות וסיפרה על אח שלה, ואנחנו מעבירים הרצאות בצבא. כמשפחה אנחנו מאוד משתדלים לאפשר את המרחב שכל אחד צריך בתוך הבית. למשל, ביום השנה למותו של עידו התפצלנו, אני לא רציתי להיות בארץ ביום הזה, אז נסעתי ליוון עם הקטנים, אבל לעומר היה חשוב להישאר בארץ ולעשות ערב לזכרו. אובדן זה משהו מאוד פרטי, כל אחד מאיתנו חווה את זה אחרת. אנחנו לומדים לאט־לאט לחיות עם זה ולא רק לצד זה".
יש לך תחושת החמצה?
"ברור שיש. תחושת פספוס מטורפת, אל"ף כי באמת היה אפשר למנוע את זה, ובי"ת - ילד שהולך בגיל כל כך צעיר, זה פספוס מטורף. נגזלה ממני האפשרות לעמוד בפליאה מול הגילוי שלו את העולם".

3 צפייה בגלריה
נוע שפי
נוע שפי
נוןעה שפי עם אחת מהגיטרות בפרויקט
(צילום: אלעד גרשגורן)

גיוס של 168 אלף שקל

בכל שנה מתאבדים בישראל יותר מ־500 איש, מתוכם 100 צעירים עד גיל 24. כדי לצמצם את המספרים הקשים האלה, יצאו הוריו של עידו, בשיתוף חבריו לקורס חובלים, בפרויקט הנצחה בשם "צמתים", שבמסגרתו יחולקו מאות גיטרות למכינות, למקומות שבהם בני נוער עושים שנת שירות ולמלאכי שביל ישראל (המסייעים בהתנדבות למטיילים), כך שכל מטייל שיגיע לנקודה יוכל לנגן בהן. לגיטרות מצורף קוד לסריקה המוביל לסיפור של עידו ולנתונים על התאבדויות בישראל ועל הדרכים למניעתן.
"הרעיון נולד ממש בשעות הראשונות של השבעה, כשחברים של עידו מהקורס, שהיו שותפים לתחושת הפספוס שלנו, העלו את הרעיון לייצר פלטפורמה שתעורר שיח על התאבדויות ותשנה את התפיסה החברתית הרווחת לגביהן", מספרת נועה. "בגלל שהם הכירו את עידו, הם העלו את עניין הגיטרות כי הוא ניגן גם בצבא הרבה מאוד. גיטרה זו שפה שמאפשרת לאנשים גם לפגוש את עצמם וגם לפגוש אחרים. כשמישהו מנגן, תמיד יש התקהלות סביבו, אנשים ניגשים, מקשיבים, מתחילים שיחה. אמרנו אוקיי, איך מנצלים את הכלי להעברת מסרים נגד התאבדויות? ואז עלה הרעיון לשים קוד לסריקה על כל גיטרה שיחבר לסיפור של עידו ויכיל מידע על מניעת התאבדות חברתית, בשונה מהתאבדות פסיכיאטרית. אם נסתכל על התאבדויות רק דרך הפריזמה של בריאות הנפש, לא נזהה ילדים וילדות שמבטאים מצוקה באופנים אחרים".
"אמרנו אוקיי, איך מנצלים את הגיטרה להעברת מסרים? ואז עלה הרעיון לשים קוד לסריקה שיחבר לסיפור של עידו ויכיל מידע בנוגע למניעת התאבדות חברתית"
מאיפה הכסף לקניית הגיטרות?
"החבר'ה מהחובלים יצאו בקמפיין של גיוס המונים שהם ניהלו ביד רמה, ביקשו 120 אלף שקל וגייסו 168 אלף, הרבה מעבר ליעד, וזה רק מוכיח עד כמה השיח רלוונטי לכל כך הרבה מעגלים חברתיים. יש לנו גם שותפים שעזרו לנו, למשל חנות 'פעימות' לכלי נגינה בירושלים, שעזרו לנו להשיג גיטרות במחירים מוזלים".
חשבתם להוציא לאור שירים שעידו כתב?
"אם הוא לא הוציא את השירים, אז מי אני שאוציא אותם? הקלטנו שיר אחד שהיה לו יותר נוח איתו והוא כבר העביר אותו לכמה אנשים. כתבנו בתים נוספים וערכנו אותו לשיר חדש שיש בו גם את הקול של עידו וגם את קולם של החברים ששרים לו".
הייתה לו בת זוג?
"לא. מי שמצליח להחזיק חברה בקורס חובלים, רק על זה צריך לתת לו עוד דרגה".
למדת משהו על עידו אחרי מותו?
"לא למדתי משהו חדש כי הייתי מאוד מעורבת בחיים שלו, הוא היה ילד ששיתף, אבל זכיתי לראות עד כמה הוא היה אהוב ומשמעותי עבור אנשים. זה לא היה לי חדש, אבל היה לי נעים לפגוש את העוצמות".

תגובת דובר צה"ל

צה״ל מתייחס במלוא הרצינות לתופעת האובדנות ומשקיע משאבים רבים למיגורה. מפקדי היחידות, בשיתוף גורמי בריאות הנפש וגורמי כוח האדם, עושים לילות כימים במטרה להעניק סביבת שירות תומכת ובריאה לכלל המשרתים ולצמצם את היקף התופעה.
מספר מקרי האובדנות בצה״ל יורד באופן עקבי, ועמד על תשעה מקרים בשנת 2020. ירידה זאת, שהיא בניגוד למגמה העולמית וללא תקדים ביחס לצבאות אחרים בעולם, היא פועל יוצא של מספר שיטות מניעה לצמצום אובדנות בצה״ל, שאותן מיישמת בשנים האחרונות מחלקת בריאות הגוף והנפש בחיל הרפואה. השיטות כוללות הרחקת אמצעי קטלני או נשק ממי שאינו נדרש לו, הכשרת ״שומרי סף״ ביחידות השונות, שמטרתה להעלות את המודעות לנושא, קיום הסברות תקופתיות בנושא איתור סימני מצוקה למפקדים ולחיילים וכן הגברת המודעות והקניית כלים להתמודדות לגורמי בריאות הנפש.
כחלק מהליך המיון המתבצע טרם הגיוס, גורמי בריאות הנפש מקיימים מעקב אחר מועמדים לשירות בעלי רקע קליני, או כאלה שנמצאו כנדרשים לסיוע מקצועי או לבירור, והם מכוונים לקביעת שיבוץ מתאים עבורם. גורמי בריאות הנפש אף מצויים בקשר ישיר ושוטף עם ארגונים אזרחיים לסיוע נפשי, גורמי רווחה וכן מטפלים אזרחיים.
בתקופת הקורונה מערך בריאות הנפש המשיך לספק מענה מקיף ורציף, תוך קיום חלק מהפגישות באופן מקוון, המאפשרות נגישות מלאה לכלל משרתי הצבא.
נציין כי כלל מקרי האובדנות מתוחקרים ונלמדים, הן בציר הפיקודי הן ברפואי. צה״ל ימשיך ללוות את המשפחה ומשתתף בצערה.

  • אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.