ליאת לוי־קופלמן (49) התעוררה בבוקר ההוא בסוף חודש מאי 2022 במצב רוח טוב והלכה לשתות אספרסו בקפה השכונתי שלה. משם המשיכה לסבב פגישות, ובערב יצאה לריצה. על קו הסיום הרגישה מעט מסוחררת. בבית הבינה שמשהו לא טוב קורה והזמינה אמבולנס. בתוך דקות הגיעו שני אמבולנסים, אחד מהם ניידת לטיפול נמרץ לב. "שמונה אנשים עמדו מעל המיטה שלי בחדר השינה", היא נזכרת. "הרגשתי נמלול בידיים. הרדימו אותי ונתנו לי מכת חשמל עם דפיברילטור. לא הרגשתי כלום, והתעוררתי בקרדיולוגית של תל השומר".
מתי הבנת שמדובר בהפרעת קצב?
"ביום השביעי לאשפוז עשו לי MRI לב וגילו שיש לי גֶן נדיר, שמייצר הפרעת קצב מסכנת חיים. הביטוי הראשוני שלו בדרך כלל הוא מוות.
"כשפרופ׳ אייל נוף ופרופ׳ רועי בינרט דיברו איתי, רק ראיתי את הפה שלהם זז. שאלתי את עצמי, איך זה קשור אליי? בחיים לא עברתי שום ניתוח. בהמשך הבנתי שגם יכולתי למות, גם יש לי גן מסכן חיים וגם משתילים לי דפיברילטור בגוף. חשבתי לעצמי – שהעולם יעצור רגע, מה קרה פה?״
אמא לא באה לבקר
הריאיון הזה הוא גם סגירת מעגל פרטית של שתינו, משום שבמקרה לגמרי אני הייתי הדייט שלה באותו בוקר, לפני שהלב שלה קרס. השיחה בינינו עכשיו מתקיימת לרגל צאת רומן הביכורים החשוף שכתבה, ״לא רלוונטית״ (ידיעות ספרים), שמתאר את עלייתה ונפילתה של עורכת בכירה, אבל שתינו זוכרות היטב את אותו היום. ״בכלל לא התפניתי לעבד את האירוע הזה ולטפל בו״, היא אומרת.
"כשמצאתי מסמכים של ההוצאה לפועל נזכרתי איך אמא רצה אחריהם ואמרה, ׳לא את הטלוויזיה, הטלוויזיה שלי'״
והיו לה סיבות. חודש וקצת לאחר השתלת הדפיברילטור, אמה, מאירה, שגידלה לבדה אותה ואת אחותה, מעין ז"ל, נמצאה מתה על הדשא בביתה בפרדס חנה בגיל 79. אירוע הלב נהיה זניח מול הטרגדיה. ״הייתי בפילאטיס אצל לאה שנירר, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל", מספרת לוי־קופלמן. "בחיים לא היה עובר לי בראש שזו בת דודה שלי, שגרה בפרדס חנה והתקשרה לבשר לי ששכן מצא את אמא ללא רוח חיים. עברתי חודשיים שלא היה אפשר להכיל אותם, ועד היום אני כל הזמן מסתובבת עם התחושה שאמא שלי נפטרה בגללי, כי היא לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שהיא תאבד עוד ילדה״.
אבל הצילו אותך.
"זה שהצילו אותי זה דבר אחד, וזה שהילדה שלה מסתובבת עם גן שהוא פצצה מתקתקת בגוף זו מחשבה נוראית לאמא שהבת הקטנה שלה נפטרה מסרטן בגיל 19, ובסך הכול נשארה לה אחת. אמא שלי, שהייתה הראשונה להגיע אליי בכל סיטואציה, לא הגיעה לבית החולים בשום שלב, למרות שדיברנו כל הזמן. זה היה מוזר. כעסתי עליה. חודש וחצי לפני שנפטרה אמרתי לחברה שאני מרגישה יתומה כי אני לבד בבית החולים".
יכול להיות שהיה לה קשה לראות שוב את בית החולים?
"בטוח היה לה קשה, אחותי נפטרה בבית החולים הזה, אבל אנחנו ילדים ואנחנו אגואיסטים. הייתי בתוך סערת רגשות מול הדברים שקרו לי, ורציתי את אמא שלי. למרות שהיא הייתה הבן אדם הקרוב אליי ביותר בעולם, כי באמת רק שתינו יודעות מה עברנו, הייתה לנו מערכת יחסים מורכבת. היום אני מסתכלת על הדברים אחרת. למשל, המון פעמים הייתי מבטלת אותה או שחשבתי שהיא מגזימה, ובשבעה גיליתי דברים שהיא סיפרה לי ושהתייחסתי אליהם בביטול או לא בכבוד הראוי. למשל, מרגע שאחותי נפטרה מסרטן כשהייתה חיילת ולכן הוגדרה כחלל צה״ל, אמא שלי הקדישה את חייה למשפחות שכולות והייתה יו״ר יד לבנים פרדס חנה במשך 15 שנה. היא סיפרה לי על משפחה שהיא בישלה להם, וחשבתי שהיא מגזימה, אבל כשהם הגיעו לשבעה הבנתי שמה שהיא סיפרה היה הרבה יותר קטן מהדברים הגדולים שהיא עשתה בשבילם".
"כשהסרטן חזר לאחותי ביקשתי מהפסיכולוגית שתבוא להיות איתי בבית החולים. היא אמרה שזה לא אתי, ומאותו רגע לא חזרתי לדבר איתה"
מתי ראית אותה בפעם האחרונה?
"שבוע אחרי שהשתילו לי דפיברילטור הרגשתי טוב והלכתי עם הבת שלי, אלונה, לחתום בשבוע הספר על 'אני הבוסית', הספר שכתבנו יחד בקורונה. אמא באה וישבה איתנו במתחם של ידיעות ספרים, והייתה גאה מאוד. היה לי המון כעס וגם אמרתי לה, ׳עכשיו את מגיעה, כשיש סלבס ומצלמות? למה לבית החולים לא מצאת זמן להגיע?׳. לא קיבלתי ממנה תשובות ופשוט שחררתי. חודש לאחר מכן היא נפטרה״.
אבא נעלם והשאיר חובות
לוי־קופלמן היא תמנון רב זרועות: מנכ״לית חטיבת הלקוחות של קבוצת בלוסטון ניישן (חברת תוכן והפקות שמביאה מוזיקה מחו"ל, בבעלות גיא בסר ושי מור יוסף), מחברת ספרי עיון והדרכה (״OMG אני בהיריון״, ״את הבוס!״ ו"אני הבוסית!"), מאיירת מוכשרת ומשפיענית. לאחרונה השיקה שת״פ של פריטים באיורה עם רשת Story, וההכנסות יועברו לנשים שיצאו ממעגל הזנות.
היא גדלה בפרדס חנה, בתם הבכורה של עובדת בבית חולים ושל איש קבע. כשהייתה בת ארבע ואחותה בת חצי שנה, אביה עזב את הבית והותיר את אמה עגונה וללא מזונות. לאחר שסיימה את בית הספר החקלאי המקומי התגייסה לשירות צבאי כמדריכת שריון ויצאה לקצונה.
"כשחתמתי על ספרים בשבוע הספר אמרתי לאמא, ׳עכשיו את באה, כשיש סלבס ומצלמות? למה לבית החולים לא מצאת את הזמן להגיע?׳. אחרי חודש היא נפטרה״
בגיל 20 וקצת החלה לעבוד כמקלידת לוחות משדרים ב״פנאי פלוס״ והתקדמה בהדרגה מתפקיד לתפקיד: עורכת ואז עורכת ראשית ב״ראש1״, מייסדת ״גו סטייל״ ועורכת ראשית של ״פנאי פלוס״. במהלך הקריירה העיתונאית שלה פגשה את לארי קינג, דיוויד לטרמן, ג'ורג'יו ארמאני וקרל לגרפלד, ישבה בשורה הראשונה בתצוגת אופנה של שאנל, ראיינה את חברי ״דוסון קריק״ בניו יורק, הייתה באפטר פארטי עם מדונה, צחקקה עם קריס ג׳נר באירוע אופנה ושרדה כדי לספר.
אבל מאחורי הקריירה הזוהרת של העורכת המקושרת הסתתר גם עצב. ״הילדות בפרדס חנה הייתה מדהימה. הייתי יחפה, מוקפת בחברי אמת", היא מספרת. "מצד שני, בגיל צעיר קרו דברים דרמטיים. אבא שלי קם ונטש. חזרתי יום אחד מהגן והוא לא היה בבית, שאלתי 'איפה אבא?', וקיבלתי תשובות לא ברורות, כי לא ידעו איך לתווך לילדים כמו היום. הוא השאיר את אמא עם חובות ועם נושים. אחרי מותה סידרתי את הבית שלה, מצאתי את המסמכים של ההוצאה לפועל, ונזכרתי איך היא רצה אחריהם ואמרה, ׳לא את הטלוויזיה, הטלוויזיה שלי'״.
ואיך אמא הייתה?
"אופטימית ומלאת אנרגיות ועשייה, עובדת ומבשלת ומכבסת ותולה ונוסעת. לפעמים הרגשתי עצלנית. אין לי שום זיכרון ממנה יושבת בסבבה עם רגליים למעלה ורואה סדרות בטלוויזיה".
איזו ילדה היית?
"בגלל המשפחה הלא נורמלית שהייתה לי, רציתי משפחה ואספתי סביבי חברות שהיו המשפחה האלטרנטיבית שלי. הן עד היום איתי. ההורים שלי נפרדו כשבכלל לא היה דבר כזה הורים גרושים, ולפעמים הייתי ממציאה שקרים, שאבא שלי טס. האמת הייתה שהוא נטש, וכשהייתי בת 11 הוא עבר לארצות הברית".
באיזה אופן השפיעה עלייך הנטישה של אבא?
"הרבה שנים היה לי פחד מפיזיות עם גברים. גרנו רק שלוש נשים בבית, לא הסתובב שם זכר. אני לא יודעת איך לדבר על זה בעיתון בלי שזה יצטייר מוזר, אבל ממש פחדתי מיחסי מין בצעירותי״.
על אחותך, מעין קופלמן ז״ל, שנפטרה בשנת 2000, את כותבת לפעמים ברשתות החברתיות.
״מעין, שהייתה קטנה ממני בארבע שנים, אובחנה עם סרטן באונה השמאלית של המוח כשהייתה בת תשע. תחשבי על זה – בערך 40 שנה אחורה, לא אמרו סרטן, אלא 'המחלה', וחשבו שזה מידבק. מעט האנשים שעוד נותרו חברים של אמא שלי אחרי שאבא עזב והפך אותה ל'רווקה' יפה שיכולה לגנוב לך את הבעל, התרחקו כשאחותי חלתה.
"אמא הייתה איתה בבית החולים ואני גדלתי אצל סבא וסבתא. אבא כמובן לא היה שותף לכל זה. אני זוכרת שיום אחד ילדים בבית הספר העיפו לה את הפאה בהפסקה והשאירו אותה עומדת עם קרחת. זה היה קשה. אחר כך היא עברה ניתוח מורכב והחלימה. בגיל 19, כשהייתה חיילת מתנדבת, הסרטן חזר, ותוך חודש וחצי היא נפטרה בהוספיס של תל־השומר. אני לא הרשיתי לעצמי להתפרק".
מה זאת אומרת?
"לא בכיתי בלוויה וגם לא בשבעה. גם אמא לא. מה פתאום לבכות? אנחנו לא בוכות. כל העניין של הרגש היה סגור אצל שתינו. זה היה לחיות או לחדול, כי איך אפשר בכלל לעכל מוות של ילד? איך אפשר להתמודד עם אבא שנטש ואחות שנפטרה? שנים קינאתי במשפחות שהלכו יחד ברחוב. שנים קינאתי בכל חברה שלי שהייתה מספרת לי מה קורה עם אחותה. בחרתי חברות לפי המשפחות הנורמליות שלהן.
"ב־7 באוקטובר קינאתי בכל האחים השכולים שהיה להם על מי להישען, ואני יודעת שזה דבר נורא להגיד. אולי זה היה עוזר אם הייתה לי אחוות שְכוֹל".
פנית לטיפול?
"אמא שלי הייתה מהאסכולה שסבורה שטיפול פסיכולוגי זה רק למשוגעים, אז גם לא הייתי מטופלת כשהייתי צעירה. כשהסרטן חזר לאחותי כבר הייתי אצל פסיכולוגית שמימנתי מהכסף שהרווחתי ב'פנאי פלוס'. התקשרתי לפסיכולוגית וביקשתי ממנה שתבוא להיות איתי בבית החולים. היא אמרה שאם אני רוצה לבוא לדבר זה יצטרך להיות אצלה בבית כי אחרת זה לא אתי, ומאותו רגע לא חזרתי יותר לדבר איתה. סגרתי הכול בתוך קופסה, המשכתי קדימה ועשיתי דברים גדולים. היה בי כעס על העולם בגלל מה שקרה, אבל בעיקר הדחקה, כי הכאב היה בלתי ניתן להכלה".
"עד היום אני מסתובבת עם תחושה שאמא נפטרה בגללי, כי היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא תאבד עוד ילדה״
אמא שלך הייתה ההשראה לעמידה על הרגליים?
"כן. היא אחת הסיבות לכל מה שהגעתי אליו בחיי. בלי שהתכוונה היא הייתה פמיניסטית אמיתית, ראיתי אותה רק מחייכת ואופטימית והולכת קדימה, אז גם אני חייכתי והלכתי קדימה. כשהיה צריך לקדוח בקיר היא קדחה, כשהיה צריך להחליף גלגל באוטו היא החליפה, וכשהיו צריכים מתנדבים לוועד ההורים היא התנדבה. זה מה שראיתי וזה מה שהבנתי, שאפשר לעשות הכול".
את בעלה, גלעד לוי־קופלמן (כן, הוא אימץ את שם משפחתה והיא את שלו), עורך בטלוויזיה (״האח הגדול״), הכירה לפני 21 שנה, שלושה חודשים לאחר שנפרדה מהארוס שלה. ״חבר אמר לי, ׳אני עומד להכיר לך את בעלך׳. עכשיו, איפה אני ואיפה להכיר את בעלי? הייתי שבורה, כי הפרידה ההיא הכילה את כל כאבי הלב שהדחקתי כל חיי. אפילו לא לקחתי בחזרה את צ׳ק המקדמה מגן האירועים. אבל החלטתי קצת להשתעשע. בדייט הראשון יצאנו עם הכלבים שלנו לגינה. אחרי כמה שבועות גלעד הודיע לי שהוא לא משחק משחקים, נתן לי מפתח לדירה שלו והייתי צריכה להחליט מה אני עושה. בחרתי בו״.
יחד הקימו את הבית שחלמה עליו ונהיו הורים לשלושה (יותם, 19, גור, 16, אלונה, 12). "גלעד הוא סוג של הצלה. תיקון. בריא בנפשו. בזכות החיים שעברתי, בכל מערכות היחסים שלי נמשכתי רק לאנשים לא מתוסבכים, לא כואבים, לא אפלים, בריאים בנפשם ומבריקים״.
"נפגשתי עם אבא בארצות הברית וזה היה קטסטרופה. לא הסתדרתי איתו בכלל. כשהתקשרו מבית החולים שאבוא להיפרד ממנו, לא הלכתי ולא עשיתי קלוז׳ר"
לפני שלוש שנים התיישבה לוי־קופלמן מול המחשב והתחילה לכתוב מחדש את הספר הזה שכבר התחילה לכתוב לפני כן וכל פעם הפסיקה. ״היום אני יודעת שכל עוד אמא שלי הייתה בחיים, לא יכולתי לכתוב את הספר הזה, שהוא לא עליי אבל לקוח מהעולם שלי״.
הפסקת לפחד.
"כן, וקרה עוד משהו. לפני עשרה חודשים הלכתי הביתה עם שקיות מהסופר, ופתאום הרגשתי תחושה מוזרה: הדפיברילטור נתן לי מכת חשמל של 50 וולט כשאני במצב ערות מוחלט. זה בא משום מקום. אפילו לא היה לי דופק מואץ. הפעם היה לי קשה יותר נפשית מהפעם הראשונה. זה הבהיר לי שכל מה שאני כותבת למגירה חייב לצאת, כי אין מחר. כל דקה יכולה להיות האחרונה בחיים. התפקסתי על מה אני רוצה וחולמת, הפכתי להיות חץ נעול מטרה".
סצנות סקס והפרעת אכילה
גיבורת הספר, לילי הרטמן (״הייתי חייבת שם משפחה עם לב״), היא עורכת מגזינים מצליחה ושיקית, אם למתבגרת מעצבנת ובעל מכיל, שחולשת על עריכת שני מגזינים מדוברים. יום אחד מונחתת עליה הבת של המו״ל שמבקשת להכניס רוח חדשה ומביאה עורכת צעירה במקומה. בדרך אל מציאת הקול החדש שלה היא סוגרת חשבון עם הסלבריטאים שנזקקו לה עד שנהפכה ללא רלוונטית, עם המאהב האגואיסט ("להכניס לספר מאהב היה הרעיון של בעלי"), עם אביה שנטש, אמה האסרטיבית והאחות שנפטרה מוקדם מדי. ברקע – תור הזהב של המגזינים בישראל, כולל השקות, מסיבות ואווירה דקדנטית.
הופתעתי מתיאורי הסקס!
"הרבה שנים חשבתי, איך אתן לאמא שלי לקרוא את זה? אפילו לא חשבתי על הילדים שלי. כשהיא נפטרה הרגשתי יותר בנוח, אבל אני מודה שממש לא תכננתי מראש להיות כל כך גרפית ומפורטת, לא בסצנות הסקס, לא בתיאורי הפרעות האכילה ולא ברגעי הפגיעה העצמית. זה קרה כי הדמות קיבלה קול ואופי משל עצמה, ובכל פעם שמצאתי את עצמי מנסה לעדן, הרגשתי שאני לא נאמנה לדמות. החיים מורכבים גם מאפלה, מיניות ופגיעות".
עד כמה התיאור של הפרעת האכילה והפגיעה העצמית – הגיבורה חותכת את עצמה עד זוב דם – מבוסס על הביוגרפיה שלך?
"אחרי הצבא הייתי מדריכה מטעם הסוכנות היהודית בארצות הברית, ואז החלטתי שאני פוגשת את אבא שלי. נפגשנו שם וזה היה קטסטרופה. לא הסתדרתי איתו בכלל. כשחזרתי התפתחו אצלי הפרעות אכילה. לפני כן לא ידעתי מה זה קלוריה. אמא של חברה לקחה אותי לפסיכולוגית שמטפלת בזה.
"חתכתי את עצמי עד גיל לא צעיר בכלל, 21. עשיתי את זה במקומות שאף אחד לא יכול לראות, כנראה כדי לא להרגיש כאב. היה צריך למצוא איזושהי שיטה להשתיק אותו. סצנות ההתמכרויות והפגיעות העצמיות מאוד מפורטות, כי החלטתי שאם אני כותבת, אז אני עושה את זה כמו שצריך״.
הרומן נפתח בשיחת טלפון, לילי מוזמנת להיפרד מאביה הגוסס. אביך נפטר לפני שבע שנים. זה קרה לך?
"כן. התקשרו מבית החולים. לא הלכתי ולא נפרדתי ולא עשיתי קלוז׳ר. כשאחותי נפטרה, אבא שלי עדיין היה בארצות הברית. למרות שהוא ידע מה מצבה, הוא לא הגיע ללוויה שלה. השמועה הייתה שהוא היה מסובך באיזה עניין, אולי עם הצבא, וכנראה היה נעצר בשדה התעופה. ואז החלטתי שאני לא רוצה איתו שום קשר. וכמו גיבורת הספר שלי, גם אני גיליתי שצילום שלי הוא שומר המסך של אבא שלי בטלפון כשקיבלתי את החפצים שלו לאחר מותו.
"אגב, נודע לי עם השנים שיש לי עוד אח ואחות פה בארץ, שניהם מאותה אישה, וגם להם הוא נעלם. הם ידעו עלינו כל השנים ואנחנו לא ידענו עליהם. אמרו להם לא ליצור איתנו קשר. הם ידעו שאני עובדת ב'פנאי פלוס', אז הם עשו מינוי ל'פנאי פלוס', ויום אחד הם פתחו את העיתון וקראו 'לחברתנו ליאת, איתך באבלך הכבד על מות אחותך'. ככה הם גילו שהאחות שלא פגשו מעולם נפטרה, והחליטו שהם חייבים לפגוש אותי. אנחנו בקשר עד היום".
"פגעתי בעצמי עד גיל 21. עשיתי את זה במקומות שאף אחד לא יכול לראות. היה צריך למצוא איזושהי שיטה להשתיק את הכאב"
קראת לרומן ״לא רלוונטית״. כמה זה קשור לעובדה שנפרדת משני התפקידים שלך ב״ידיעות אחרונות״ לפני חמש שנים? כמה חששת להישאר מחוץ לעניינים?
"הקשיים שעוברת הדמות הם לא ממש הקשיים שהיו לי. היא מתמודדת עם הבינה המלאכותית ועם צעירים. אני לא הייתי צריכה, כי הכנתי את הקרקע בלי לדעת והייתי מהראשונות שהיו באינסטגרם. כמה שנים אחר כך, בקורונה, נסגרו שני המגזינים המודפסים שערכתי. לא הצלחתי לראות איזה עתיד יש לי שם. זה היה זמן לשאילת שאלות וכן, החיים לימדו אותי מגיל אפס לשמור על גמישות מחשבתית בגלל הכאפות שקיבלתי. למזלי, האינסטגרם שלי הפך לעסק כלכלי רווחי וכבר היה לי ספר, 'את הבוס!', ויצאתי איתו להרצאות".
גיבורת הספר עוברת משבר זהות. אחרי עשרות שנים בעיתונות הכתובה היא לא יודעת לאן להמשיך.
"גם אני עברתי משבר זהות אמיתי. אחרי 25 שנה היה מוזר לא לנסוע בבוקר למקום העבודה הרגיל והידוע. הייתי שכירה ובתוך מסגרות כל חיי. גם הדמות שלי מתחילה ככה את הקריירה. נאלצתי ללמוד איך מתנהלים בעולם החדש שנקלעתי אליו. זה היה מאוד־מאוד קשה כמשבר זהות, אבל זה לא שיצאתי החוצה וכלום לא חיכה לי, כמו ללילי הרטמן.
"מה שכן קרה זה שהחומות שלי נסדקו ולמדתי לדבר את הלב שלי. גם הרשתות החברתיות לימדו אותי לא לפחד לחשוף חולשות, כי זה חוזק לדבר באותנטיות".
סלבס ובכירי התעשייה שהיו חברים שלך לא הפנו לך עורף, כמו בספר?
"לא. מי שחשבתי שהוא חבר שלי נותר עד היום. אנשים באו אליי עם רעיונות או עם הצעות שלא ציפיתי להם בכלל. תמיד עזרתי והשתדלתי להיות מקצועית, כי בסוף הכול זה קשרים ואנשים. מתברר שקארמה היא דבר חשוב".
