הילד כועס, זועם וזועף. זה יכול להיות בן השנתיים שמשתטח בסופרמרקט כי לא נתנו לו עוד ממתק, בן החמש שרצה ללכת לחבר והחבר אינו פנוי, בת השמונה שרצתה לישון אצל חברה ולא אפשרנו לה כי מחר לימודים, בן העשר שדורש שנוסיף לו זמן מסך או בת ה־12 שרותחת בלי סיבה נראית לעין. יו ניים איט. ילדים ומתבגרים כועסים ומתפרצים, צועקים וצורחים, טורקים דלתות, זורקים חפצים, מטיחים האשמות ("את האמא הכי גרועה!"), איומים ("אני עוזב את הבית!") ומילים לא יפות, ולעתים אפילו מרימים יד. איך מתמודדים עם כל הכעסים האלה?
ד"ר לורי הולמן - פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית, מטפלת בהורים לילדים בכל הגילים - טוענת שהבנה תסייע לפתרון הבעיה. בספרה החדש, "המדריך לניהול כעסים אצל ילדים ומתבגרים" (הוצאת אור־עם, מאנגלית: אריאלה כץ). היא כותבת שכעס הוא רגש שמבטא מחשבות ותחושות. כאשר נבין מהן המחשבות והתחושות האלה, נוכל לפתור את הבעיה וגם לחזק את הקשר עם הילדים. למעשה, היא אומרת, הילד מתקשר איתנו דרך הכעס, הוא מזמין אותנו להבין את העולם שלו. אם רק נרצה, כמובן.
איך עושים את זה?
- לוקחים צעד אחורה: קודם כול, לא מגיבים מיד. ממתינים רגע. נושמים, יושבים בשקט ושוקלים מילים במקום להתפרץ על הילד או להעביר ביקורת. כשילד רואה הורה שקול, הוא מרגיש שיש לו על מי לסמוך.
- מבינים את דרך החשיבה של הילד: לכל ילד יש מחשבות, כוונות ורגשות שונים, ושונים משלנו. ברגע שנבין מה מכעיס אותו, נוכל להיות אמפתיים לרגש שלו ולא לזלזל בו. איך נבין את דרך המחשבה שלו? נהיה צופים טובים. נקשיב לא רק למה שהוא אומר (או לא אומר), אלא גם נתבונן בשפת הגוף שלו - הקשחה או הרפיה של שרירים והבעות פנים מגלות רגשות רבים.
- מבינים את התפתחות הילד: לא כל הילדים מגיעים לכל שלבי ההתפתחות בדיוק באותו הזמן. כשההורים מבינים מה גיל הילד מבחינת רכישת יכולות מסוימות, היחסים טובים יותר. לאילו יכולות הכוונה? מיומנויות בינאישיות כמו שליטה בדחפים, תקשורת אפקטיבית ואמפתיה לצד אוטונומיה, בניית זהות ואמונה בעצמי. ילדים נמצאים ברמות התפתחות שונות במיומנויות שונות. חשוב לשים לב לציפיות שלנו מהילד ("מה, בגילו הוא עדיין לא מסוגל ל...?"). ציפיות לא מתואמות יוצרות תסכול וכעס אצל שני הצדדים. הבנת השלב ההתפתחותי של הילד חיונית ליחסים טובים בכלל ולפתרון בעיות בפרט.
- נותנים שמות לרגשות: אם נעשה זאת ונבחין בגוונים של כעס - נרגז, מתוסכל, מאוכזב, פגוע, נסער, נזעם - זה יעזור לילד להעריך באיזו מידה הוא כועס ויאפשר לו לבטא את עצמו במילים במקום בהתנהגות. התפקיד שלנו כהורים הוא להקשיב לילד בלי להתווכח עם הטיעונים שהוא מעלה, ולנסות להבין באמת מה מציק לו.
- מבינים שכעס הוא ביטוי לעצמאות: כעס אינו רק בלתי נמנע, הוא גם צורת ביטוי עצמי ודרך לבנות עצמאות. כשילדים מסרבים או מתנגדים, זה מראה שיש להם דעות ונקודות מבט משלהם. מדובר בסימן חיובי להתפתחות.
- נותנים לכעס להתבטא: קשה להקשיב לתלונות שמתבטאות בכעס, בייחוד כשהן מופנות כלפינו, אך חשוב להיות סבלנים כלפיהן. ילדים צריכים להבין שאם הם מרגישים כעס ומבטאים אותו, זה לא הופך אותם ל"ילדים רעים", או לחלופין לבעלי כוח רב מכדי שהוריהם יוכלו לשאת. הילד צריך לסמוך עלינו שנישאר יציבים בזמן שהוא מבטא כעס.
- מקשיבים לילד: כשאנחנו מאזינים לנקודת המבט של הילד לפני שאנחנו מביעים את שלנו, הוא מרגיש שמקשיבים לו ומבינים אותו. נבקש מהילד לספר לנו איך הוא מרגיש גם כדי לתרגל אותו לבטא את רגשותיו במילים, וגם כי אנחנו רוצים שהוא יֵדע שהוא יכול לספר לנו דברים בפתיחות. כשילד מרגיש שהוריו שומעים אותו, הוא יהיה פתוח גם להקשיב.
- נותנים דוגמה אישית: ויסות רגשות משמעו שהילד מסוגל להכיל את הכעס שלו ולהשהות את הביטוי שלו. כדי לדעת לווסת את רגשותיו בבית ובחוץ, עליו ללמוד זאת בבית מההורים, שלוקחים צעד אחורה ומתבוננים פנימה. אם אנחנו מבטאים את הכעס שלנו באימפולסיביות, לא נוכל לשמש דוגמה טובה לילדים. ילדים לומדים מהתבוננות בנו.
- מתנצלים: אם מעדנו ולא הגבנו כמו שהיינו רוצים להגיב, נביע חרטה באוזני הילד. כל אחד מאבד שליטה לפעמים וטועה, וגם זה שיעור שחשוב ללמוד.
- מתבוננים פנימה: עצה שלא פשוט ליישם בזמן אמת. רק בשקט, עם עצמנו, נוכל לבדוק איך הכעס של הילד משפיע עלינו - האם הוא מזכיר לנו את הכעס שלנו? כעס של מישהו אחר עלינו? אולי אנחנו משליכים על הילד משהו מעצמנו או מהעבר שלנו.
לסיכום, ד"ר לורי הולמן מדגישה שכעס הוא רגש נורמלי בחיי היומיום ולעתים קרובות מוצדק. הבעת המחשבות בקול היא מיומנות חשובה. כשאנחנו מלמדים את הילד שלנו שכעס הוא רק חלק ממנעד של רגשות שהוא יכול לבטא תוך התייחסות לרגשות האחרים סביבו, הוא ילמד אמפתיה ותמיכה ויֵדע לנהל את הכעס שלו. כך מערכת היחסים במשפחה תהיה חזקה ובריאה.
מה לא לעשות?
- אל תצעקו על ילד צועק.
- אל תלגלגו על הכעס של ילדכם.
- אל תביעו את דעתכם לפני שאתם שומעים את הילד.
- אל תעזבו את השיחה בפתאומיות. אל תבטלו את הילד במשפט "אני לא יכול להקשיב לזה עכשיו!".
- אל תקללו בנוכחות ילדכם.
- אל תחששו מביטויי הכעס שלו: אם ילד חש שרגשותיו יערערו את הוריו, הוא לא ירצה לחלוק אותם. אמרו לו: "זה בסדר לכעוס. ספר לי יותר כדי שאוכל להבין מה מפריע לך".
- ואל תשכחו שהילד שומע אותנו מבטאים כעס זה על זה אפילו מאחורי דלת סגורה.
מהו התקף זעם?
למראית עין זה מתרחש פתאום: הילד שוכב על הרצפה, צורח, בועט, מנפנף בזרועותיו ומטלטל את גופו בפראות. ההורים בדרך כלל ממהרים להרים אותו מהרצפה ולהחזיק בו כדי שלא יגרום לעצמו חבלות. ככל שההורים מבוהלים יותר מההתנהגות הזו, כך גם הילד.
התקף זעם מתרחש כשמערכת ניהול הרגשות והמחשבות של הילד קורסת. למעשה הילד מחפש את השליטה על גופו ועל רגשותיו. מטרתנו כהורים לזהות את התקף הזעם בתחילתו, לעזור לילד למצוא את הגבולות שלו וללמד אותו לבטא רגשות בהתנהגות באופן מווסת.
כשהתקף הזעם מתרחש מחוץ לבית ואנחנו עוזבים את המקום וחוזרים הביתה, זה לא עונש. אנחנו הולכים הביתה כי "בבית אפשר לכעוס ולפתור בעיות", שם כולם רגועים ואפשר לשוחח בפרטיות. כך עם הזמן יוטמע אצל הילד הכלל שכועסים רק בבית ולא בפומבי.
