סיפור העלייה של מרגו פרי, בת 35 מתל אביב, נשואה, מפיקה ובוקרית בערוץ החדשות ILTV וליצנית.
ילדות: נולדתי בגרמניה, אבא שלי שירת שם כאיש צבא. משם עברנו לרוסיה, לוולגוגרד, ולמדתי בבתי ספר ציבוריים. ההורים שלי עברו אירועים אנטישמיים. בדורות קודמים זה היה נפוץ יותר, היו אנשים שלא התקבלו לעבודה בגלל יהודתם, אבל בדור שלי זה לא היה. היו לי חיים טובים ונוחים, ובתפקיד האחרון שלי עבדתי כמנהלת מחלקת יחסי ציבור וגיוס כספים בארגון היהודי בית הלל.
סטאז' בתקשורת: העלייה שלי הייתה לגמרי במקרה. בגיל 30 החלטתי להשתתף בתוכנית "מסע" כדי להכיר את החיים פה. חשבתי שיהיה כיף לטייל. לא היו לי תוכניות לעבור לישראל, לא ארזתי את הדברים שלי, חשבתי שאבוא לכמה חודשים ואחזור.
במסגרת התוכנית שובצתי לסטאז' מהמם בערוץ i24NEWS, שהיה אז באנגלית. הייתי בוקרית ומפיקה, דיברתי עם אנשים מכל העולם והרגשתי שאני עושה משהו משמעותי. חשבתי שאולי זה סימן שכדאי לנסות משהו חדש, והחלטתי להישאר.
קשיי קליטה: זה היה אסון, בגיל 30 הייתי צריכה להתחיל מאפס, לשכוח את החיים שהשארתי מאחור. הייתי בודדה, נאלצתי להתמודד עם הביורוקרטיה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, לפתוח חשבון בנק. לא דיברתי מילה בעברית, וחשבתי שאוכל להסתדר פה רק עם אנגלית, אבל התברר לי שבלי עברית אי אפשר לחיות פה. אז התחלתי לעשות עוד אולפן ועוד אולפן ועוד אולפן. זה היה כל כך קשה, עד שקרה לי נס ופגשתי את הליצנות.
נס הליצנות: התנדבתי בסיוע לפליטים שהגיעו לארץ בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, וקיבלתי משימה: לקחת קבוצת משפחות לתיאטרון "דוואי" בפלורנטין, לראות הצגת ילדים ואז להחזיר אותן למלון. הבאתי אותן לשם, הייתי עסוקה בטלפון שלי, ואז התחילה ההצגה. הרמתי את העיניים, היו ליצנים על הבמה, ולא יכולתי להפסיק להסתכל. פתאום קיבלתי תחושה שזה מה שאני צריכה לעשות.
בסוף ההצגה, כשהשחקנים יצאו לדבר עם הקהל, הייתי כל כך נרגשת, שלא יכולתי להוציא מילה. ואז ראיתי על הלוח שלהם שיש סדנת ליצנות, אבל זה היה בעברית. למזלי הייתה עוד דוברת רוסית שרצתה להירשם, אז לראשונה הם תרגמו את כל הסדנה לרוסית. אחרי הסדנה אמרתי להם, "עכשיו תגידו לי מה אני צריכה לעשות כדי שאלה יהיו החיים שלי", אז הם נתנו לי רשימה של ליצנים שמלמדים ליצנות, ובמשך שלוש שנים למדתי את התחום. אחד המאסטרים שלי אמר שליצן הוא כמו עיתונאי, שמשקף את המציאות ומראה את הקושי של כולנו.
2 צפייה בגלריה
מרגו פרי ב"ערוץ שטות עשרה". "זו הצגה בלי מילים על אישה שבורחת מהשגרה"
(צילום: אנה קרוגליקובה )
"ערוץ שטות עשרה": זה שם ההצגה הראשונה שלי, שכמעט כולה בלי מילים. במרכזה אישה שעובדת במשרד, לא נהנית מהשגרה שלה ובורחת לעולם הדמיון - שם היא ספורטאית, מגישת חדשות ואסטרונאוטית. המשחק הזה עוזר לה להבין שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ושהחיים שלה יכולים להיות כייפים יותר ממה שהיא חווה. זו הצגה שהיא קצת החיים שלי.
התאהבות בחזרה הגנרלית: הליצנות הביאה לי גם אהבה. ינאי, בן הזוג שלי, ואני נפגשנו בחזרה גנרלית של הצגה של חברה. אני הייתי לבד, גם הוא. הוא התחיל לדבר איתי. "מה את עושה?". אמרתי בגאווה "ליצנית", והוא אמר "אני בּוּבָּנַאי", וככה התחלנו לתקשר. אני כזאת אישה סובייטית, חשוב לי להיות מצוינת ולהגיע להישגים, ולו חשוב יותר ליהנות מהתהליך, לעשות משהו משמעותי. ככה יש איזון בינינו.
"המשפחה שלי בחרדות מהמצב ואנחנו בקשר כל יום, אבל לא שקלנו לעזוב את העיר, כי אין לאן ויש תחושה שכולם באותו מצב"
מלחמה: אנחנו גרים בקומה שמינית בתל אביב ויורדים למקלט, זו די הרפתקה. יש הרבה ילדים במקלט, אז יצא לנו לשחק איתם עם הבובות, ניסינו לבדר אותם. מישהי אמרה לי, "את מוכרת לי", התברר שהיא הייתה בהצגה שלי וזה היה כיף. יש בזה טוב עם כמה שזה הזוי.
כיוון שהמלחמה התחילה כמה ימים לפני פורים, זה פגע לי משמעותית בהכנסות. זה סבל גדול לכל הפרפורמרים. יש לי הצגות באפריל ואני לא יודעת אם הן יקרו או לא. אני נמצאת בחוסר ודאות: אפשר לתכנן או לא? בגלל שאני עובדת גם בחדשות, יש יותר עבודה וזה מסדר לי את היום ועוזר לי להרגיש עסוקה. כשיש משרד שמגיעים אליו, זה מאוד עוזר לנפש.
המשפחה שלי בחרדות מהמצב ואנחנו בקשר כל יום, אבל לא שקלנו לעזוב את העיר, כי אין לאן ויש תחושה שכולם באותו מצב. חשבתי רגע לישון באיזה חניון או מקלט ציבורי, אבל זה מאוד קשה.
גם עכשיו אני לא מתחרטת על העלייה - אין דרך חזרה. כשעושים בחירות צריך להתמיד בהן. אי אפשר ללכת אחורה או לשנות. בלתי אפשרי לחזור לרוסיה עכשיו וזה לא שהמצב שלהם קל יותר או פשוט יותר. מבחינתי זה לא קיים כאופציה בכלל. אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי וצריך להתמודד עם הקשיים. כבר יש לי משפחה פה ואדם שאני אוהבת, ואנחנו בונים את העתיד שלנו ביחד.
השאלון:
איזה הרגל רוסי ישראלים צריכים לאמץ?
"יותר סדר ותכנון".
למה לא תצליחי להתרגל?
"למלחמות".
למה את הכי מתגעגעת ברוסיה?
"ללא מעט דברים: להורים, לחברים, לאוכל, לטבע, לחורף, לשלג".
מהו המקום האהוב עלייך בישראל?
"תל אביב, בייחוד חוף הים".
