לפתע, באופן לא מובן, הפיד שלי התמלא בתמונות של אנשים מ־2016. ואז הבנתי. באלגוריתם נולד טרנד חדש: להראות מה קרה לנו לפני עשור. כלומר לא לגמרי הבנתי. אם זה היה 2020, ניחא. טראומה עולמית במספר עגול. אבל דווקא 2016? נו שיהיה.
לגבי הסיבה שאנשים זרמו עם זה, את זה לגמרי הבנתי. כי אין כמו צלילה נוסטלגית בתוספת מגרפה מובטחת של מחמאות. היה לי ברור שכל מי שנסחפה עשתה זאת עם תכנון מוקדם לפסקול: "וואו לא השתנית", ואם יש מזל, גם בונוס של "את רק משתבחת", למרות שכל מי שעברה את גיל 40 יודעת שזה בולשיט מוחלט. אבל נו, לפחות זה מחליק לשעה את הקמטים שבלב.
וכן, כמובן, גם אני התפתיתי. כלומר כמעט. לא העליתי תמונות מ־2016, אבל נכנסתי לענן. רק להציץ. וזה עשה לי עצוב.
אני משערת שאם הייתי מפרסמת, גם אני הייתי זוכה לליטופים של "לא השתנית", ואולי בדיוק בגלל זה לא פרסמתי. כי אני כן השתניתי. עשור עושה הבדל. לפני עשר שנים נראיתי צעירה, ובכן, בעשר שנים. אבל זה לא היה רק זה. 2016 הייתה השנה שבה נפרדתי מבעלי, ובתמונות זה נוכח היטב, גם בלי כיתוב בבולד.
ראיתי שם את בתי חוגגת שלוש בגן, כשאני ואבא שלה יושבים לצידה. יום הולדת ראשון שלה שאנחנו ביחד, אבל כבר לא באמת ביחד. וזיהיתי שם את המבט המהורהר שלי, שמסגיר עצב ופחד. ראיתי אותי בבראנץ' של שישי עם חברות, וזכרתי בדיוק מה הרגשתי: קנאה. הן יחזרו לבתים שלהן, לבעלים ולילדים, ואני? לבית ריק. כי זה הסופ"ש של הילדה עם אבא. וראיתי גם אותי עם בן הזוג הרציני הראשון אחרי הפרידה, ואת החיוך הזה בשפתיים, שנשא התרגשות ותקווה.
זה עשה לי עצוב כי זכרתי הכול. איך זה הגיוני שכבר עבר עשור? ומה זה אומר? שעוד רגע יחלוף עוד עשור וגיל 60 יאיים בפתח? ובתי כבר תהיה אישה בפני עצמה? זה עשה לי עצוב כי למרות הכאב, היו בתקופה הזו גם מלא דברים טובים.
ראיתי איך החזקתי את בתי הקטנה, ונזכרתי כמה קל היה לי לתקן את העצב שלה. איך הייתי פשוט מרימה ומנענעת אותה, שרה לה שירים, ותוך רגע הייתה נרגעת. וזה עשה לי עצוב כי עכשיו, כשעצוב לה, אני יכולה רק לחבק ולנסות לנחם, אבל זה לא תמיד עוזר. ואני בטח לא יכולה לשיר לה. היא כבר גדלה והבינה שאמא שלה זייפנית נוראית, והיא סובלת מספיק גם ככה.
וזה עשה לי עצוב כי חשבתי עד כמה בתמונות הללו נראיתי נהדר! רק שבזמן אמת לא חשבתי כך בכלל. והיום? וואו, כמה הייתי שמחה להיראות שוב כמו יפעת מודל 2016.
אבל אז נזכרתי בטריק הישן שלי, היחיד שבאמת עובד מול הזמן: במקום להסתכל אחורה ולהתגעגע, להעמיד פנים שחזרתי עכשיו מהעתיד, מ־2036. להסתכל על עצמי במראה ולהגיד, 'איזה כיף, אני שוב צעירה והבת שלי רק בת 13 ועדיין אוהבת להתכרבל איתי, וכל כך הרבה דברים פתוחים בפניי: חוויות, אהבות, חיים'.
אז במקום תמונה מ־2016 העליתי תמונה מעכשיו. כי האמת? הטרנד הזה לא באמת מספר לנו איך נראינו ומה עשינו. רק מזכיר את הדבר שאנחנו תמיד שוכחות - שבעוד עשר שנים נסתכל על התמונות מהיום ונחשוב: איך לא הבנתי בזמן כמה טוב היה לי אז.
