המכתב של אלון סקאג'יו לשרון יצחקי
סרן אלון סקאג'יו ז"ל מחדרה, בן 22 בנופלו, נהרג ב־ 27 ביוני 2024 והותיר אחריו הורים, אחות, אח ובת זוג, שרון
לא מתחבר לכל המילים הגבוהות שמפרסמים על כל חייל שמת
למקרה ש
אני רוצה שתקימו לזכרי מבשלת בירה שתיקרא ״דובדבן״ עם כמה סוגי בירות שיתפתחו עם הזמן, להלן:״בלי וואסח״ בירה שמזכירה את גולדסטאר חצי כהה
״רגוע״ בירה חיטה
״IPA״ פשוט IPA
״90״ בירה 9% חזקה וטעימה מאוד
״פנתרה״ בירה שכולם אוהבים ומתאימה לכולם
״היא חלום״ בירה מיוחדת כהה/בירה דובדבן
״מדויקת״ בירה שמזכירה את ווינשטייפן בטעם והיא פשוט מדויקת (כמו צלף)
20-35% מהכנסות החברה ייתרמו ליחידה שהיא חלום.
יכולים לשחק עם השמות, אני מאשר.
פעם בשנה אירוע של המבשלה, בשר טוב (המבורגר/ על האש), דוכנים, איזה עגלת קפה טובה, והרבה בירה.
שהאירוע יוקדש ליחידה ויהיה על שמי לא משהו מפוצץ מדי, צנוע עם המון אנשים שמחים.
בהלוויה שלי אני רוצה שינגנו את השיר ״דברים יפים לראות״ של עידן עמדי, תקשיבו למילים, תמשיכו הלאה
יש עוד דברים יפים לראות...
אני לא מתחבר למילים הגבוהות שמפרסמים על כל חייל שמת, כותב כאילו הוא מינימום אלתרמן.
אני מאמין במעשים ובדברים בפועל ואני מאמין שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל לשמור על האנשים והמקום שאני הכי אוהב. תהיו אנשים של מעשים, לא של דיבורים.
שרון,
אני אוהב אותך, תודה על כל רגע מאושר, כל חיבוק כל נשיקה כל עזרה כל רגע מנוחה שנתת לי, תודה שהיית שם בשבילי באש ובמים.
אני לא מסוגל לדמיין את עצמי בלעדייך, זה פשוט כל כך שונה, את חלק מהחיים שלי.
ראיתי אותנו מתחתנים ומביאים ילדים יפים לעולם והכל היה לי בראש, לצערי לא נזכה לזה, אבל את צריכה להמשיך.
אל תתני לזה להכניס אותך לדיכאון ולמחשבה שכל הקרובים לך הולכים, תחייכי! תמשיכי לחיות, תעשי דברים טובים לסביבה, תזכרי אותי ותתקדמי, תקימי משפחה ותאהבי אותם יותר משאהבת אותי.
את הדבר הכי טוב שקרה לי ואני מאחל לך שיהיה לך טוב, אני מסתכל עלייך ושומר עלייך תמיד.
מבקש ממך בלי דרמות ופרסומים מיותרים, לא צריך לעשות את הפוסט החברות הקבוע. תמצאי את הדרך שלך לזכור/להזכיר.
מתוך "אם אתם קוראים את המילים האלה": "אלון כתב את המכתב ב־22.11.23 לפני הכניסה שלו לעזה, בפתק נעול באפליקציית הפתקים בטלפון תחת הכותרת "למקרה ש". הוא סיפר לחברו עידו על המכתב, ונתן לו את סיסמת הגישה לפתק הנעול. גם עידו כתב מכתב פרידה, על דף. הם סיכמו שאחרי שיצאו מעזה יימחקו וישרפו יחד את המכתבים. שניהם חזרו בשלום מעזה. עידו שרף את מכתבו, אבל אלון לא מחק את המכתב שלו. לאחר שהשתתף במבצעים רבים בעזה אלון המשיך לפעילות מבצעית גם באיו"ש. בקרב שבו לחם בג'נין, תוך שהוא מפנה פצועים תחת אש, הופעל מטען על אלון וחייליו. אלון ספג בגופו את כל עוצמת המטען ונהרג. כל החיילים שהיו סביבו, כעשרים במספר, ניצלו. במהלך השבעה קיבלה המשפחה את מכשיר הטלפון של אלון, שהתרסק מפיצוץ המטען. דרך המסך המרוסק הם הצליחו לקרוא את המכתב האחרון.
"בארבע בבוקר אמא שלו התקשרה"
שרון יצחקי ואלון סקאג'יו היו חברים במשך חמש שנים. הוא אמר שיהיה בסדר, היא האמינה לו
"בחיים לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות", אומרת שרון יצחקי (22), בת הזוג של אלון סקאג'יו. "אלון היה אדם שמשרה הכי הרבה ביטחון בעולם. סמכתי עליו. הוא לא נתן לי אף פעם סיבה לדאוג, הוא אמר שיהיה בסדר ואני חשבתי שיהיה בסדר".
אבל שום דבר לא היה בסדר. ב־27 ביוני 2024 נפל אלון בפעילות מבצעית בג'נין ובכך בא הקץ על חמש שנות חברות.
הם למדו יחד בתיכון חדרה. הקשר ניצת בכיתה י"א, במסע לפולין, בעידודה של אמא שלה, שהצטרפה למסע על תקן הורה מלווה. "גדלנו ביחד", היא אומרת. "ידענו שאנחנו הולכים להתחתן ושזה לנצח".
שרון מספרת שאלון חיכה לגיוס, ביקש להצטרף לטיס ונפל בגלל בעיה רפואית, ואז נלחם להגיע ל"דובדבן" ואהב את היחידה בכל נפשו. בסוף השירות יצא לקצונה, וכשסיים את הקורס פיקד על צוות צלפים בסיירת חרוב, חטיבת כפיר, והיה בתפקיד זה כשהתחילה המלחמה.
ב־7 באוקטובר הם היו יחד, תכננו לנסוע לבקר בני משפחה בדרום. הוא הוקפץ מיד, והיא, ששירתה בצבא ביחידת דובר צה"ל בחיל האוויר, חיכתה לטלפון שיקרא לה להתגייס לשירות מילואים. ב־10 באוקטובר היא התגייסה, ועד היום היא משרתת, עם הפסקה לא קצרה לאחר שאלון נהרג.
הצלחתם להיפגש במהלך המלחמה?
"נפגשנו פעמים מעטות. היה לי טלפון צבאי והיינו מדברים בכל פעם שהוא היה זמין. הוא קודם כול היה מבקש שאחבר את החיילים שלו למשפחות שלהם ורק אז מתפנה לדבר איתי, זה היה האיש".
הפלוגה של אלון יצאה בשלום מעזה, ואז עברה לפעילות בג'נין. "הם עשו שם הרבה פעילויות שגרתיות, גם לפני המלחמה", אומרת שרון. "לרגע לא חשבתי שאני צריכה להילחץ".
ביום האחרון לחייו אלון נכנס לעיר עם שיירה של רכבים צבאיים. הרכב האחרון עלה על מטען, הפרמדיק שהיה ברכב נפצע, ואלון יצא לחלץ אותו לבד תחת אש. מטען נוסף התפוצץ, ואלון, שעמד עליו, ספג את כל עוצמת הפיצוץ. "אמרו לנו שאם הוא לא היה עומד באותו מקום, עוצמת הפיצוץ הייתה יכולה לגרום לנזק חמור לחיילים שהיו שם", אומרת שרון. החיילים שהיו שם יצאו בפציעות קלות, והפרמדיק שאלון חילץ יצא מכלל סכנה. "הוא הציל בערך 20 חיילים במותו. ההחלטה לצאת לבד לחלץ את הפצוע, למרות הסכנות שהוא ידע שקיימות - מראה הרבה על האדם שהוא היה".
בקבוצת ווטסאפ צה"לית קראה על פינוי מוטס של פצועים מג'נין. "שלחתי הודעה לאלון והוא לא ענה", היא מספרת. "אחר כך הגיעה הודעה נוספת שהאירוע גדל. דאגתי. דיברתי עם אחד החברים שלו שאמר שבדקו מי הפצועים ואלון לא שם. נרגעתי. כתבתי לאלון הודעה שיתקשר אליי כשהוא מסיים ושאני אוהבת אותו והלכתי לישון".
מתי נודעה לך הבשורה המרה?
"בארבע בבוקר אמא שלו התקשרה אליי וביקשה שאפתח את השער של הבית. יצאתי החוצה, ראיתי אותה, את אחיו הקטן ושני קצינים - ומיד ידעתי".
חלפה כמעט שנה. האבל, היא אומרת, הוא להצליח לחיות דקה אחרי דקה. "לפעמים בדקה אחת אני מרגישה שאני בזוגיות ושהכול בסדר ושהוא עוד מעט יחזור וישלח לי הודעה, ואחרי דקה נופלת עליי ההבנה שאלון נהרג".
בזמן השבעה המשפחה קיבלה את הטלפון, ושרון הייתה היחידה שידעה מה הקוד לפתיחה. ב"פתקים" היא מצאה תיקייה נעולה ובתוכה פתק שנקרא בשם "למקרה ש". "התחלתי לרעוד", היא אומרת. "ישבתי בסלון עם המשפחה שלו, החברים והקצינים, והקראתי את הצוואה מהטלפון שלו. לא יודעת איך שמרתי את הקול שלי יציב באותו רגע".
תיארת לעצמך שהוא השאיר מכתב?
"דיברתי עם אלון על המכתב כמה פעמים. פעם הוא אמר שהשאיר מכתב ופעם אמר, 'אני לא כותב מכתב, מי שכותב חושב שיקרה לו משהו'".
הוא ביקש להקים מבשלת בירה לזכרו.
"מיד לאחר השבעה התחלנו לחקור איך מבשלים בירה. קנינו ציוד ועשינו ניסיונות עד שיצאה לנו בירה ראויה לשתייה. אנחנו עדיין לא עסק, אבל זה בדרך. אני מתפעלת את עמוד האינסטגרם 'בירה דובדבן'".
אלון כתב לך: "תקימי משפחה ותאהבי אותם יותר משאהבת אותי". זה משהו שאת מסוגלת לחשוב עליו כרגע?
"זה ייקח זמן. קשה לחשוב שיש אנשים בעולם שיכולים להיכנס לנעליים הענקיות שהוא השאיר אחריו".
"אם אתם קוראים את המילים האלה":
המכתב של ירון צ'יטיז לדרה גינסברג
סרן ירון אליעזר צ׳יטיז ז"ל מרעננה, בן 23 בנופלו, נהרג ב־ 26 בדצמבר 2023 והותיר אחריו הורים, ארבעה אחים
ובת זוג, דרה.
איזו מדינה מיוחדת והזויה
משפחה יקרה ואהובה שלי, מי אמור ללמד ילדים בני 23 איך כותבים מכתב כזה?
איזה מדינה מיוחדת והזויה... אני מרגיש זכות לקחת חלק בהגנה על המדינה, גם אם אני מתבכיין כל היום שכואב לי התחת מלשבת בנמר 40 שעות רצוף.
אני מרגיש חלק מההיסטוריה שנכתבת עכשיו של מדינת ישראל.
אמא, אבא, דורון, דנדן, דובי, יעלי
תודה.
תודה שחינכתם אותי על קידוש השם, על חסד ועל אהבת הארץ. הכל זה בזכותכם ושלכם!
אם לא המשפחה המשוגעת שאתם, שחינכתם אותי ולא ויתרתם לי וגידלתם אותי על ערכים ועל אהבת הארץ, לא הייתי במקום שאני נמצא עכשיו! (מגן על המדינה, לא בקבר חחחח).
אני מרגיש גאה להיכנס ולהילחם בחמאס תחת ה־ banner של משפחת ציטיז ושל עם ישראל!!!
תודה רבה על הכל, אתם משפחה לתפארת מדינת ישראל.
שרים ומספידים לזכרו* - כל מי שמכיר אותי יודע שאתם בין הדברים הכי חשוב לי בחיים. אתם האוויר לנשימה שלי, הצחוקים, החברות האמיתית הזאת.
דרה - אני אוהב אותך, את החיים שלי. את נותנת לי את הכוח להמשיך.
אין לי ספק שהעתיד שלי צריך להיות איתך, מקווה מאוד שהמכתב הזה לא רלוונטי ונזכה לעוד שנים רבות ולהקים משפחה יפהפייה.
אוהב אותכם המון,
עם ישראל חי
נ.ב לא לעשות לי בושות ולשלוח לחנוך דאום **
* שרים ומספידים לזכרו: כשאחד מבני החבורה של ירון טס לטיול הרפתקני
למזרח, חבריו צחקו שאין מצב שהוא חוזר בחיים, ושינו את שם קבוצת הווטסאפ
שלהם ל"שרים ומספידים לזכרו". בקבוצה הזו הם דיברו על הכול והיא הייתה
כר פורה גם לבדיחות שחורות על המוות. במהלך המלחמה, ירון כתב בקבוצה:
"אני מקווה שלפחות שמתם כסף על הימורים. מישהו הימר שאני מת?".
** לא לעשות לי בושות ולשלוח לחנוך דאום: המכתב התפרסם בעמוד
הפייסבוק של חנוך דאום.
דובי, אחיו של ירון, שלח לחנוך את המכתב וכתב: ״התלבטתי אם לשלוח לך
את הצוואה של אח שלי בגלל מה שהוא כתב בסופה, אבל אם אני מכיר אותו
טוב, הוא התכוון בדיוק ההפך. ואם אני טועה, הוא לא פה לתקן אותי... אם
שואלים מי שלח לך, תפיל את זה על אחותי"
מתוך "אם אתם קוראים את המילים האלה": סרן אלון סקאג'יו ז"ל מחדרה, בן 22
בנופלו, נהרג ב־ 27 ביוני 2024 והותיר אחריו הורים, אחות, אח ובת זוג, שרון.
"היו לנו ויכוחים כמה ילדים יהיו לנו"
דרה גינסברג וירון צ'יטיז היו חברים שנתיים. היא הייתה בטוחה שבמרץ 2025 תעמוד מתחת לחופה.
7 צפייה בגלריה
דרה גינסברג. "ירון אמר לי שאני לא צריכה מכתב כדי לדעת כמה הוא אוהב אותי"
(צילום: אליי דסה)
לפני המלחמה שאלתי את ירון, 'אם יום אחד אני אמות, מה תעשה?'", מספרת דרה גינסברג. "הוא אמר לי, 'מה את רוצה שאני אעשה?'. אמרתי, 'אני רוצה שתתקדם, שתהיה לך אישה חדשה, שתקרא לאחד הילדים שלך על שמי'. הוא אמר לי 'סבבה, אותו דבר עלייך'. אז כן, יום אחד אני אתקדם, ויהיה לי ילד או ילדה שאני אקרא על שמו. הוא אישר לי את זה. היה חשוב לו שאהיה שמחה, שנהיה מאושרים".
שנה וארבעה חודשים חלפו מאז שגינסברג (22) קיבלה את הבשורה המרה שאהובה נהרג בקרב בצפון רצועת עזה, והיא משתדלת לחיות. "אני מנסה למצוא את הטוב", היא אומרת, "למדתי מירון שצריך לחיות כאילו אין מחר, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. אני פה והוא לא, ואי אפשר להתנהג כאילו זה לא קורה".
דרה גינסברג וירון אליעזר צ׳יטיז, שהיה רק בן 23 במותו, גדלו יחד באותה שכונה ברעננה, שניהם מבתים דתיים. רק בפסח לפני שנתיים נהפכה ההיכרות השטחית לסיפור אהבה. "ישבנו לארוחה משותפת עם כל הקהילה בבית הכנסת, ויצא שהמשפחה שלי ישבה ליד המשפחה שלו. בסוף הארוחה שאלו אותנו, 'מה קורה ביניכם?', זיהו לפנינו שיש משהו. אחר כך אמא של ירון שאלה אותו, 'למה אתה לא יוצא עם דרה?'. הוא אמר לה, 'אני לא צריך שתדאגי לחיי האהבה שלי'".
ההכוונה של אמא עזרה, ובמוצאי החג הוא שלח לדרה הודעה באינסטגרם. "תוך שבועיים נהיינו זוג", היא אומרת. "הייתה הרגשה שזה נועד להיות".
ירון היה אז מפקד צוות בבה"ד 1, דרה הייתה מפקדת בקורס בסיסי למש"קיות נפגעים. "הוא ניסה לשכנע אותי לצאת לקצונה כדי שנהיה ביחד בבסיס", היא מספרת. "אבל בסוף הצבא לא היה כל החיים שלי".
ב־7 באוקטובר היה ירון בתפקיד סגן מפקד פלוגה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, ובסוף החודש נכנס לעזה והיה שם 60 יום. "בסוף השבוע הראשון שהם יצאו מהלחימה לא החזירו אותם הביתה, אלא עשו להם סוף שבוע עם בני המשפחות שלהם", היא מספרת. "הלכתי עם המשפחה של ירון לבקר אותו. היה ערב נחמד, אחרי המון זמן שלא התראינו. אחרי 20 יום הוא חזר הביתה, למה שהיה סוף השבוע האחרון בחיים שלו".
דרה מספרת שירון היה אלוף בניהול זמן, וכך נראה סוף השבוע האחרון שלו. "הוא ניצל כל דקה כאילו היא הייתה הדקה האחרונה: הוא הספיק לעשות כל מה שהוא רצה וראה את מי שהוא רצה. את המשפחה שלו ושלי ואת החברים".
ביום ראשון הסיעה אותו לבסיס בזיקים, ובשני הוא נכנס שוב לעזה. "החלפנו הודעות בימים האלה, הוא כתב לי ולהורים שלו שהוא אוהב אותנו", אומרת דרה. "בשלישי בערב, ב־26 בדצמבר, שלחתי לו הודעה שאני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו, ומתברר שבאותו זמן הוא נהרג".
דרה כבר הייתה משוחררת ועבדה בבית קפה ברעננה. "דאגתי לו כל הזמן", היא אומרת. "ירון אמר לי, 'שימי חיוך על הפנים ותעבדי', וזה מה שעשיתי. טחנתי עבודה כדי להעביר את הזמן, להעסיק את עצמי כדי שלא אתעסק כל היום בזה שהוא בעזה".
בלילה שבו נהרג היא עשתה בייביסיטר אצל בת דודתה. "לפני שהלכתי לישון הייתה לי הרגשה מוזרה", היא מספרת. "שאולי גרינגליק, שאותו הכרתי מרעננה, נהרג. כתבתי לבת דודה שלי שאני מרגישה שבפעם הבאה זה יהיה מישהו עוד יותר קרוב אליי".
מתי נודעה לך הבשורה המרה?
"בשתיים בלילה אח שלו התקשר אליי ואמר לי 'צאי החוצה'. אמרתי לו שאני לא בבית, אבל הוא לא קלט את מה שאמרתי. ביקשתי שיגיד לי מה קרה והוא אמר, 'דרה, דפקו בדלת'. יותר מזה הוא לא היה צריך להגיד. כקצינת נפגעים אני יודעת שיש עוד סיבות לזה שדופקים בדלת, לפעמים זה אומר שהוא פצוע קשה ולא יכול לדווח שהוא בסדר, אבל אני ידעתי שירון לא בחיים. תמיד אמרו שמש"קי נפגעים חסינים - אבל במלחמה הזו הבנו שאנחנו לא חסינים לשום דבר".
7 צפייה בגלריה
דרה גינסברג וירון צ'יטיז. "תמיד אמרו שמש"קי נפגעים חסינים, אבל הבנו שאנחנו לא חסינים לשום דבר".
(צילום: אלי דסה)
הופתעת מכך שהוא השאיר מכתב?
"אמרתי לו שיכתוב מכתב, כדי שאם חלילה יקרה משהו, שאדע כמה הוא אוהב אותי. הוא אמר לי שאני לא צריכה מכתב כדי לדעת. אחר כך הבנתי ממנו שהוא אמר לחיילים שלו לכתוב מכתב, וידעתי שגם הוא כתב. בסופ"ש האחרון ביקשתי ממנו לראות את המכתב והוא אמר לי, 'זה לא עובד ככה, את לא צריכה לראות את זה'".
במהלך השבעה ביקשה דרה מקצינת הנפגעים את הטלפון של ירון, "ומה שקראתי שם לא הפתיע אותי", היא אמרה. "אומרים שבמערכת יחסים הבן אדם השני אמור לאהוב אותך יותר, הרגשנו ששנינו אהבנו עד הסוף".
מה תכננתם לעשות בעתיד?
"אמרתי לו שעד מרץ 2025 אני עומדת מתחת לחופה. הצבתי לו עובדה. במהלך המלחמה דיברנו על זה יותר. הרגשתי שכבר בא לי לגור איתו, דיברנו על ילדים ומשפחה, והיו קצת ויכוחים כמה ילדים יהיו לנו.
"11 חודשים אחרי שירון נהרג, אחותו התחתנה. הסתכלתי על הצילומים שלה עם האחים שלה, וזה היה הרגע שהבנתי שהוא לא סוגר שבת או חג - הוא לא חוזר".
49 מכתבים
שני המכתבים מתפרסמים בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", שיצא לאור לאחרונה (ספרי מגיד, הוצאת קורן) וכבר נהפך לרב־מכר. בספרם של שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן (עורכת: אוריה מבורך) מופיעים מכתבים אחרונים של נופלי המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר 2023. לצידם מופיעים טקסטים של כותבים שונים, ובהם אשכול נבו, צרויה שלו, הרבנית ימימה מזרחי ואביתר בנאי.
