מוצאי שבת שעברה, שמונה חודשים בדיוק אחרי שאמה מיכל ואחיה איתן נהרגו מפגיעת טיל איראני בבניין בבאר שבע, פגע טיל איראני נוסף בדירתה של הדוגמנית אליענה זקס בתל אביב, והחזיר אותה בבת אחת לאירוע הטראומטי ההוא, שממנו לא התאוששה עד היום.
צפו: אליענה זקס על השנה הקשה שעברה
"הייתה פגיעה ישירה שני בניינים לידי, הבום היה נוראי", היא מספרת. "יצאתי מהשירותים וראיתי זכוכיות בכל הבית, לא נשארה זכוכית אחת שלמה. בן הזוג שלי שכב על הספה והיה מכוסה כולו ברסיסים, אבל לא נפצע. התריסים עפו מהמקום והיה בלגן גדול מההדף. רצינו לברוח, אבל ההדף היה כל כך חזק שהדלת של הבניין ננעלה לגמרי, אז קפצנו מהמרפסת. מצחיק שלפני כמה ימים אמרתי לבן דודה שלי שאני מאוד חוששת מהמלחמה, והוא אמר לי בצחוק, 'אליענה, מה את דואגת? את יכולה להיות רגועה, הברק לא מכה פעמיים'. מתברר שהברק לא שמע על הפתגם הזה. אני אדם שמאוד מאמין באנשים ובטוב שבחיים, וזה תפס אותי באיזשהו מקום של: רגע, מה היקום מנסה להגיד לי? למה שדבר כזה יקרה לי פעמיים?".
באירוע נהרגה מרי אן דה ורה, עובדת זרה מהפיליפינים, 30 בני אדם נפצעו, 40 בתים ניזוקו ו־200 דיירים פונו מבתיהם לבתי מלון. גם אליענה נאלצה להתפנות ועברה לגור זמנית בדירתו של בן זוגה בחודשים האחרונים, איתי אגמי (30) בתל אביב. "אני לא יכולה כרגע לחזור הביתה. אני מחכה שיגיעו ממס רכוש לתקן, כי כרגע אין חלונות בבית והכול מלא פיח מההדף. מזל שהצלחתי לקחת תיק עם כמה בגדים לפני שסגרו את האזור".
כבר לפני חודש, מאז שעלתה בתקשורת האפשרות לתקיפה אמריקאית באיראן, זקס נכנסה לכוננות ולחרדות. "שמעתי בכל מקום שתכף תוקפים, לא היה אפשר להימלט מזה, וזה התחיל לעשות לי טריגר", היא מספרת. "ממש פחדתי שזה יקרה לי שוב. אמרתי לאיתי, 'מה אני עושה? איך אני אהיה במציאות הזאת עוד פעם?'. כולם הבטיחו שזה לא יקרה לי שוב, ואז ליטרלי אני חווה את זה. המזל הגדול הוא שיש בי מספיק ציניות ואהבה לחיים כדי לצחוק על זה ולא להיטרלל לגמרי".
"כמה ימים לפני המלחמה בן דודתי אמר לי: 'אליענה, מה את דואגת? את יכולה להיות רגועה, הברק לא מכה פעמיים'. מתברר שהברק לא שמע על הפתגם הזה"
איך הרגשת באזעקה הראשונה בשבת בבוקר?
"זה הרגיש כמו נבואה שמגשימה את עצמה. במוצאי שבת היה לי התקף חרדה שכבר לא היה לי הרבה זמן. כל היום הזה, עם האזעקות, הריצה למקלט, הרעש של מטוסי הקרב, הסירנות, עשה לי טריגרים. נהיה לי רע, כאילו אני חיה את אותו יום מחדש, אבל אחרי שלוש שעות כבר הייתי בטוב. ואז - בום".
מה הרגיע אותך?
"קצת לפני הפיצוץ עשיתי מדיטציה עם בן הזוג שלי, אמרנו שאנחנו מקבלים כל מה שמגיע אלינו באהבה, ואז הגיע טיל. לפעמים אני מרגישה שמישהו מנסה לכבות לי את האור, ואז אני אומרת לעצמי, 'אוקיי, כנראה אני יכולה לעבור את המבחנים האלה ולצאת מהם'. למדתי להתייחס לדברים שקורים לי כאל מבחנים, ואני יודעת במאה אחוז שהחיים נותנים לי רק את המבחנים שאני יכולה לעבור".
איך זה שלא רצתם למקלט?
"בדירה שלי אין ממ"ד ובבניין אין מקלט. בסוף אם אני רוצה לגור בתל אביב במחיר טוב, אני צריכה להתפשר. כששכרתי את הדירה אמרתי, 'הכול טוב, אז אני ארוץ למקלט השכונתי'. במקרה הזה לא הספקנו, ותכלס, זה לא ממש משנה. אמא שלי ואחי היו בדירה עם ממ"ד והם לא בחיים. זה כנראה לא הדבר שיציל אותנו מפגיעה ישירה".
אליענה, הם מתים
מיכל (50) ואיתן (18) זקס ז"ל, אמה ואחיה של אליענה, נהרגו ב־24 ביוני 2025, שעתיים לפני הפסקת האש במבצע "עם כלביא". בת זוגו של איתן, נועה בוגוסלבסקי ז"ל, ששהתה עמם בממ"ד, נהרגה אף היא. באותה עת אליענה כבר גרה בתל אביב עם בן זוגה לשעבר. הם התעוררו בחמש בבוקר בעקבות אזעקה, וכשבחדשות הודיעו על נפילות בבאר שבע היא זיהתה את השכונה של הוריה. היא הרימה טלפון לבדוק שהם בסדר, אבל אף אחד לא ענה והיא חזרה לישון. כשהתעוררה ראתה בחדשות תמונה של נדנדה במרפסת הרוסה, וזיהתה שמדובר במרפסת של הוריה.
"התקשרתי כל הזמן ולא הייתה תשובה, אז החלטנו לנסוע לשם", היא מספרת. "טסנו במהירות שיא מתל אביב לבאר שבע, בדרך ניסיתי לברר מה קורה, ואז ראיתי את הבית של ההורים שלי באינסטגרם של ynet. שיתפתי את זה בסטורי וכתבתי שאם מישהו ראה את מיכל ואיגור זקס, שייצור איתי קשר".
מה ראית כשהגעת לשם?
"נסענו ישר לסורוקה, הייתה לי הרגשה רעה. חיפשתי אותם בטיפול נמרץ, ואז מישהו צעק לי: 'הם פה'. נכנסתי וראיתי את אבא שלי פצוע, יושב ובוכה, כולו רועד. שאלתי אותו איפה הם, והוא גמגם ברוסית 'אליענה, הם מתים'. לא הבנתי מה הכוונה ומי מת. חיבקתי אותו והוא סיפר לי שהם היו בממ"ד, ואחרי שהודיעו שאפשר לצאת הוא נכנס לשירותים ושם פתאום הוא שמע את הפיצוץ. הוא אמר שהוא יצא מהר ומצא את אמא שלי ואת אחי מתים. החברה של אחי עפה מהחלון מההדף".
מה עבר עלייך בתקופה שחלפה מאז?
"אני מנסה לאסוף את השברים וללמוד לחיות בלעדיהם. הייתה לי שנה קשוחה מאוד - קצת אחרי זה גם עברתי פרידה אחרי חמש שנות זוגיות ועברתי לגור לבד בפעם הראשונה בחיים שלי. איבדתי הרבה עוגנים בשנה הזאת, חצי מהמשפחה שלי נמחק ונשארתי לבד, רק אני ואבא".
איך התמודדת?
"בסוף אני מבינה שאני בת 24, החיים שלי רק התחילו, ואם אני אתן לעצמי ליפול, אני לא אקום מזה. הבנתי שאני חייבת לעמוד על הרגליים הכי מהר בשביל עצמי ובשביל אבא שלי. אבא חזק וגיבור ברוך השם. הוא אמנם נשאר בבאר שבע, אבל אנחנו בקשר מעולה. הוא כל כך שמח בשבילי על כל דבר שאני עושה, אני שולחת לו תמונות של צילומים מהפקות ותצוגות, והוא מגיב לי, 'אבל אכלת?'. לקח את התפקיד של אמא".
"בדירה שלי אין ממ"ד ובבניין אין מקלט, ותכלס זה לא משנה. אמא שלי ואחי היו בדירה עם ממ"ד והם לא בחיים. זה לא הדבר שיציל אותנו מפגיעה ישירה"
כמה את מתגעגעת לאמא ולאיתן?
"כל רגע וכל דקה בחיי. הגעגוע עצום. הייתי קשורה מאוד לאמא שלי, היא באמת הייתה האמא הכי טובה בעולם, והיא עדיין מלווה אותי. בהמון מצבים שבהם אני לא מרגישה הכי־הכי, אני שומעת אותה אומרת לי 'תתאפסי ותני בראש'. בשבעה שאלתי אנשים שאיבדו אנשים קרובים איך להתנחם, ומישהו אמר לי, 'שכול זה חור בלב שאף פעם לא עובר. זה תמיד יהיה שם, אבל עם הזמן הלב שלך יגדל כל כך, שהחור פשוט יהיה קטן יותר'. אני מקווה שהחור בלב שלי יקטן מהר, כי בינתיים זה קשה מאוד".
מה עוזר לך?
"כשאני חושבת על זה, אמא ואיתן נותנים לי כוח, אני מרגישה שהם דוחפים אותי קדימה. איתן היה חייל, הוא לא היה צריך להיות בבית בכלל, שחררו אותו כי הבסיס שלו לא היה ממוגן. הוא ונועה יצאו קצת יותר משנה, הוא היה מטורף עליה. אי אפשר היה להפריד ביניהם, ובסוף שניהם הלכו ביחד, והיום אנחנו בקשר ממש טוב עם ההורים שלה. עוזר לי שאני מנציחה אותם. עכשיו בדיוק בונים לזכרם כיכר בבאר שבע, מול בית הספר של אחי, ואני גם מדברת עליהם הרבה בכל מקום שאני יכולה, שלא ישכחו אותם.
זה קטן עלייך
אליענה (24) נולדה וגדלה בבאר שבע. היא בת בכורה להורים שעלו מברית המועצות - מיכל ז"ל, שהייתה בעלת עסק לבניית ציפורניים ואיגור, שעובד במפעלי ים המלח. היא למדה בכיתת מצטיינים, ועוד בתיכון השלימה תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת בן גוריון ("קיבלתי חינוך סובייטי"). היא שוחררה מצה"ל בגלל פגם באחת מחוליות עמוד השדרה, ובמקום זאת עשתה שירות לאומי בפרקליטות המדינה בתל אביב.
"חצי מהמשפחה שלי נמחקה. הבנתי שאם אתן לעצמי ליפול, לא אקום מזה, ושאני חייבת לעמוד על הרגליים מהר בשביל עצמי ובשביל אבא שלי"
היא החלה לדגמן בגיל 17, ועד היום הספיקה להצטלם למותגי אופנה כמו פקטורי 54, עמנואל, אתא, רונן חן, טוונטי פור סבן, אינטימה, Story ועוד. בנוסף לדוגמנות יש לה גם דיי ג'וב: מפתחת עסקית בחברת Natural Intelligence, שמפעילה אתרי השוואות מחירים הנשענים על פיתוח טכנולוגי מבוסס בינה מלאכותית.
"אני עובדת בחברה כבר כשנה. התחלתי בשיווק, אבל כל הזמן רציתי לעבור לפיתוח עסקי, ולאחרונה קיבלתי את ההזדמנות לעשות את זה", היא אומרת. "לא האמנתי שאקבל תפקיד כזה, אני רק בת 24, אבל בראש כל הזמן אני שומעת את אמא שלי אומרת, 'את הכי טובה בעולם, קטן עלייך'".
איך את מצליחה לשלב בין דוגמנות להייטק?
"קודם כול אני עובדת בחברה מדהימה, הם נותנים לי לצאת לצילומים כשצריך. ושנית, וואלה, אני עובדת קשה. בשבוע שעבר הייתה לי תצוגה של דרור קונטנטו. יצאתי מהמשרד בשש בערב, התצוגה התחילה ברבע לשבע, והייתי עוד צריכה לעשות איפור ושיער. סיימתי שם בשתיים בלילה, ובשמונה בבוקר כבר הייתי במשרד. אני עושה את שתי עבודות החלומות שלי במקביל, אז אין תלונות, אני רק מודה על זה".
איך את רואה את העתיד?
"אני בתהליכי קבלה ללימודי משפטים ומקווה שיום אחד אהיה עורכת דין. זה משהו שבוער בי מאז שעשיתי שירות לאומי בפרקליטות המדינה. ברגע שזכיתי ללוות פרקליטות לבית משפט וראיתי אותן בפעולה, הבנתי שאני רוצה את זה, כי ראיתי כמה זה פמיניסטי, כל הפרקליטות שם הן נשים. אני מכוונת לסנגוריה הציבורית, לעשות את הטוב ולהילחם בשביל החלש, בייחוד אחרי מה שקרה לנו. בגיל כל כך צעיר הייתי צריכה להתמודד מול רשויות המדינה כדי להבין מה הזכויות שלנו, וזה לא היה פשוט, כל הבירוקרטיה הזאת. מצאתי את עצמי יושבת מול עורכי דין ולא מבינה כלום, אז אמרתי שאני חייבת להיות בשליטה בסיטואציה וללמד את עצמי איך להתנהל בעולם הזה לבדי".
הראיון המלא עם אליענה זקס מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
שיער: רוית אלישקוב, איפור: איילת שילוני הרשקוביץ
