כששמעון וקנין רוצה לעצבן את אשתו אורטל, הוא מגיע למטבח בזמן שהיא מבשלת, לוקח קמצוץ מלח וזורה לתבשיל שעומד על הכיריים. "זהו", הוא אומר לה בסיפוק, "עכשיו זה מושלם". היא לא באמת מתעצבנת. היא יודעת עם מי יש לה עסק. בעלה בפעם השנייה, אהבת חייה, הוא ילד בנשמה.
וקנין, מנהל מטבח בבסיס ג'וליס, הוא המתמודד המדובר ביותר בעונה הזו של "משחקי השף" (שמשודרת בימים אלה ברשת 13). כבר מהאודישנים נחת בקלילות במשבצת הטבח העממיקו. מצד אחד הוא לא יודע מה זה שינואה, מצד שני שבוע אחרי שבוע הוא מוציא מנות שגורפות שבחים מהשופטים. "התגובות לתוכנית פשוט מטורפות", הוא אומר. "לא ציפיתי לזה בכלל. עוצרים אותי מלא לסלפי ולסרטונים, זה מטורף. אני מקבל מלא הודעות. היו לי בטיקטוק 20 אלף עוקבים והיום יש לי כמעט 40 אלף".
שמעון ואורטל מדברים על הקאמבק
איך מגיבים בחדר האוכל בג'וליס?
"נהיה ממש תור גדול לחדר האוכל ויש הרבה עבודה. זה אחלה מבחינתי". השיחה עם בני הזוג מתקיימת בזמן ששניהם בבסיס. "הרוב כאן מכירים אותי עוד לפני התוכנית", היא אומרת. "איך לא יכירו אותה?" שמעון מתפרץ, "אני כל הזמן מדבר עליה. אורטל ואורטל. השלישה שלי, זאת שמתעסקת עם כל החשבונות, אומרת לי תמיד: 'שמעון, אני מדברת רק עם אורטל, אתה גם ככה לא מבין כלום'".
אורטל: "אתה באמת לא יודע כלום".
שמעון: "היא אומרת שאם לא היה לי את אורטל, היא לא יודעת איפה הייתי היום. והיא צודקת. אם לא אורטל, לא הייתי מוצא יד ורגל בעולם הזה. תשלחי אותי למשימה, תגידי לי 'תעשה את זה', אני אעשה הכי טוב שיש. אבל אני לא יודע מה יש בחשבון בבנק, אני לא יודע כלום".
אורטל: "הוא אפילו לא קובע תור לרופא".
שמעון: "זה לא שאני לא יכול! אבל יש לי אותה, אז למה לי?".
איפה אורטל שהתחתנתי איתה?
הם גרים במושב נוגה הסמוך לאשקלון, הורים לשלושה: אושרי (16), אדל (11) ואוראל (6). הדינמיקה ביניהם היא מופע של זוגיות ותיקה - הם משלימים זה את זו, נכנסים זה לדברי זו, מתווכחים מי שוטף כלים ומי מבשל טוב יותר. הסיפור שלהם מתחיל בקריית גת, שם שניהם גדלו. אורטל (42), הבכורה מבין ארבעה ילדים, היא בת לאב שעלה מהודו, שנדר שלילדים שלו לא יחסר דבר. "הוא לא רצה שנחווה את המחסור שהוא חווה", היא אומרת. "ככה היה לי הכול, אם הייתי רואה ג'ינס יפה, למחרת הוא היה מונח אצלי על המיטה". היא למדה הנדסאות אלקטרוניקה וחשמל במסגרת עתודה, ועבדה שנים ב'אינטל' כטכנאית ציוד וממונת בטיחות.
"שמעון עבר דיכאון אחרי לידה, הוא אהב אותי אהבה מטורפת, וכשנולד הילד וכל תשומת הלב שלי הלכה אליו, הוא חשב שאני לא רוצה אותו יותר"
שמעון (43) הגיע מרקע אחר לגמרי. הוא בן למשפחה בת חמישה ילדים. ההורים עלו ממרוקו, אבא נהג אוטובוס, אמא תופרת במפעל סריגים. "בית עני", הוא אומר. "לא כמו אורטל, שאצלה אבא אמר לה שהיא הכי יפה וחכמה. אצלי לא אמרו את זה. עשיתי בגרות מלאה ואף אחד לא ידע מזה בכלל. בטקס סיום י"ב ההורים שלי לא באו. אין מי שירים לך, ואתה כילד לא תמיד יודע להרים לעצמך. משם הגיע חוסר הביטחון שאני סוחב איתי עד היום".
הוא התחיל לעבוד כבר בגיל 14, באולם אירועים בקריית גת. בצבא שירת ביחידה קרבית, אבל ביקש לעבור תפקיד אחרי שמונה חודשים. "היה לי קשה כלכלית. רציתי להמשיך לעבוד, וככה הגעתי לג'וליס כטבח". לאחר שהשתחרר חתם קבע והמשיך לעבוד במטבחים צבאיים. הם נפגשו כשהיא הגיעה למלצר באולם האירועים שבו עבד. היא הייתה בת 18 והוא בן 19 וכבר סגן מנהל האירועים. "הגעתי לאולם קצת לפני המשמרת", היא מספרת, "פתאום שמעון הגיע. איך שראיתי אותו אמרתי לעצמי: הוא יהיה בעלי. ממש ככה. אחרי שתי שניות הסתכלתי שוב וחשבתי, רגע, הוא ממש יותר נמוך ממני, איזה בעלי?".
שמעון: "כמה הבדל כבר יש? לא הרבה".
אורטל: "שמעון, כמעט עשרה ס"מ! הוא 1.65 מ' ואני 1.73 מ'".
שמעון: "זה הכול עניין של גישה".
אורטל: "כשהוא התחיל איתי, ולמרות שהוא יגיד שאני התחלתי איתו - ישר אמרתי לו על הגובה. וגם סיפרתי לו שחשבתי שהוא יהיה בעלי".
איך הגבת?
שמעון: "חשבתי שהיא צוחקת, זה לא הרתיע אותי. אהבתי את היופי שלה. ראיתי בחורה מלאת ביטחון, פלפלית, מתוקתקת. אמרתי, אותה אני רוצה".
הם יצאו שבע שנים, אהבה גדולה שנבנתה לאט. ב־2008 התחתנו, ואז העניינים התחילו להסתבך. "בגיל 17 אובחנתי עם שחלות פוליציסטיות", מספרת אורטל. "היו שנים שבהן לא הייתי מקבלת מחזור בכלל ולפעמים זה היה פעם בשנה. אמרתי לשמעון מההתחלה שתהיה בעיה בנושא ילדים, שרוב הסיכויים שנצטרך טיפולים או לאמץ. הוא קיבל את זה". עוד לפני החתונה כבר החלו בטיפולי פוריות, דבר שהביא את היחסים למשבר. \
אורטל: "טיפולים זה קשה מאוד לשני בני הזוג, ולגבר לפעמים אפילו יותר. לקחתי 8-7 סוגים של הורמונים. עם הורמונים את לא את. את יכולה רגע אחד לצחוק, רגע להתעצבן, רגע לבכות ורגע לשבור כיסא. את לא בן אדם. נשים שעוברות טיפולים מבינות את זה, אבל הגבר? לא מכינים אותו לזה".
שמעון: "זה משפיל. אתה הולך למרפאה, מכניסים אותך לשירותים מגעילים ואומרים לך 'תעשה פה זרע'. זה לא נעים בכלל. ואתה לא באמת מבין את המשמעות של מה זה ילד, אף אחד לא מכין אותך לזה שיש עוד אדם בבית לדאוג לו".
אורטל: "היינו במקום שונה. אני הייתי מוכנה…".
שמעון: "ואני לא הייתי מוכן לזה בכלל. היא כל היום או צוחקת או בוכה או עצבנית עליי או לא מדברת איתי. ואני לא עשיתי כלום, רק נכנסתי בדלת ואני מקבל פרצופים. אני לא מבין מה קורה ומאבד את זה. איפה אורטל שלפני חודש התחתנתי איתה?".
היינו צריכים כאפה
למרות הפסימיות של הרופאים, אורטל נכנסה להיריון מיד. "אמרו לנו להתחיל מוקדם כי הסיכויים נמוכים, אבל נקלטתי בהזרעה הראשונה. אף אחד לא האמין". אושרי נולד, ובמקום שהשמחה תאחד אותם, היא יצרה תהום. "היום אני יודעת להגיד ששמעון עבר דיכאון אחרי לידה", אומרת אורטל. "לגבר זה הרבה יותר קשה מאשר לאישה, כי הוא לא יודע לזהות את זה. זה התחיל מהטיפולים ומשם זה הידרדר. שמעון אהב אותי אהבה מטורפת, וכשנולד הילד וכל תשומת הלב שלי הלכה אליו, הוא חשב שאני לא רוצה אותו יותר".
שמעון: "אתה לא יודע איך להכיל את זה. לא ידעתי איך אני מגדל אותו כשאני לא מצליח לגדל את עצמי. ובכלל, אז לא רציתי ילדים. בשביל מה? שיגדלו בעוני כמוני, ילכו לעבוד בגיל 14 ויצחקו עליהם בבית הספר? לא הייתה לי ילדות טובה, אז למה להביא ילד לעולם?".
"שאלתי אותה, 'יש לך מישהו?'. היא אמרה כן. באותו רגע הבנתי שיש פה בעיה. אני אוהב אותה, למה אני לא איתה? בשבילי היא העולם"
איך נראה דיכאון אחרי לידה אצל גבר?
שמעון: "הרגשתי שלא בא לי לחזור הביתה, שאני לא מחייך כמו פעם, שלא כיף לי לקום בבוקר, שאני לא מוצא עניין ביומיום שלי. אורטל גם השתנתה. היא שמרה על הילד כמו על זהב והרחיקה את כולם ממנו, הוא הפך להיות רק שלה. אז הרגשתי שאיבדתי אותה וגם את עצמי. אין שמחה, אין צחוק, אין עניין. הייתי אומר בצבא, 'יש שטח? קחו אותי, 4-3 ימים, כמה שצריך'".
ואת רואה את זה, ומה את עושה?
אורטל: "היה קשה, אבל אני אישה חזקה, אז אמרתי שאני מאמינה בעצמי ומה שצריך לקרות יקרה, אני אתמודד".
שמעון: "כשאושרי היה בן שמונה חודשים אמרתי שזהו. אי־אפשר להמשיך ככה. אין בית, אין משפחה, אין זוגיות. אמרתי שצריך לטלטל את הספינה. לא יודע מאיפה היה לי ביטחון להיפרד ממנה. היא לא חשבה שבאמת נתגרש, היה לה קשה מאוד, אבל הגענו יחד למסקנה שלא בריא לנו מה שקורה. היה קשה לשנינו. בכיתי לילות. אבל לא מצאתי פתרון אחר, לא ידעתי איך אני ממשיך אחרת".
הם הלכו לרבנות. "אמרו לנו שם, 'רואים שאתם אוהבים אחד את השנייה'", אורטל אומרת. "הם לא רצו לגרש אותנו, רצו שנלך לטיפול זוגי. לא הלכנו, כי לא חשבנו שזה יעזור לנו. אולי אם היינו הולכים לטיפול לא היינו מתגרשים". שמעון לא לקח אפילו עורך דין. "זה לא עניין אותי", הוא אומר. "עורכת הדין של אורטל אמרה לה, 'אתם בטוחים שאתם רוצים להתגרש? חבל, אתם סתם מתגרשים'. לא התגרשנו כדי למצוא זוגיות חדשה, לא הפסקתי לאהוב אותה".
במשך שנתיים הם היו גרושים. אורטל נשארה בדירתם בקריית גת, ושמעון עבר להוריו. פעמיים בשבוע היה מגיע לקחת את הילד, דואג לה, מביא דברים הביתה. על זוגיות חדשה לא היה מוכן לשמוע. בשלב מסוים היא התחילה לצאת עם מישהו. "ביום שהיא יצאה איתו קמתי עם הרגשה נוראית", הוא אומר, "נשבע לך ביקר לי. התקשרתי אליה מאה פעם, היא לא ענתה. בסוף היא ענתה. אמרתי לה, 'יש לך מישהו?'. היא אמרה 'כן'. באותו רגע הבנתי שיש פה בעיה. אני אוהב אותה, למה אני לא איתה? למה שמישהו אחר ייקח אותה? בשבילי היא העולם".
"אם לא אורטל, לא הייתי מוצא יד ורגל בעולם הזה. אני לא יודע מה יש בחשבון בבנק, אני לא יודע כלום"
שמעון החליט לצאת למלחמה. "השתמשתי בכל הכוח: בעיניים הירוקות, בקסם האישי, בכל מה שידעתי שעבד עליה פעם. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאין סיכוי שאני מפספס את זה".
אורטל: "אמרתי לו, 'שמעון, אם אתה רוצה שננסה שוב, אתה חייב לטפל בעצמך'. הייתי מאוד ברורה. אהבתי אותו, אבל הייתה לי צלקת. לא הייתי מוכנה לחזור לאותו מצב בלי שמשהו ישתנה".
שמעון: "כשאתה רוצה משהו, אתה נלחם על זה. גם אם לא היה לה מישהו, הייתי נאבק, כי היא כבר בנתה לעצמה עולם בלי שמעון. אז אין משהו שלא עשיתי, הייתי מוכן לעשות הכול".
הוא עשה?
אורטל: "כן, אחרת לא היינו פה. הרבה אנשים לא יודעים להודות שיש בעיה, לא הולכים לטיפול, אבל זו לא בושה. אנחנו לא ההורים שלנו. כולנו צריכים עזרה".
שמעון: "הלכתי לטיפול פסיכולוגי ואז עשינו טיפול זוגי, טיפלנו בשורש הבעיה".
אורטל: "הרב שלנו אומר שזה התיקון שלנו בחיים. היינו צריכים את הכאפה הזאת, את הטלטלה".
בני הזוג חזרו זה לזרועות זה. שמעון: "זה היה תהליך. כמו קשר מההתחלה. כל אחד גר בבית שלו, נפגשים, יוצאים. כשהבנו שאנחנו חוזרים לגור ביחד, מבחינת ההלכה היה דחוף להתחתן". ב־2012 התחתנו בגינת הוריו של שמעון. "נטו כדי להכריז שחזרנו. חיתן אותנו רב שהוא גם חבר, בנוכחות משפחה קרובה וכמה חברים. הכול נראה אחרת בפעם השנייה, זה היה שלם יותר. "היום אנחנו יודעים שזוגיות זו עבודה. אין בוקר שהיא לא מקבלת ממני הודעת 'בוקר טוב, שיהיה לך יום מקסים, אוהב אותך', גם אם רבנו או התווכחנו. כשחוזרים הביתה מדברים, מתעניינים. פעם בשבועיים יוצאים רק אנחנו, בלי חברים, בלי מסביב".
מי הכין את המילפיי?
בתחילת השנה שעברה עברו שניהם יחד את משבר גיל ה־40. הוא החליט להירשם ל"משחקי השף", היא החליטה לעזוב את העבודה הקבועה באינטל ולהפוך ליועצת פנסיונית בחברת מנורה. שמעון: "היא אמרה, 'איך נסתדר עם המשכורת?', כי היא התחילה שם מלמטה. אמרתי לה, 'הכול טוב, נסתדר, אני מאחורייך. אם צריך אני אעשה עוד עבודות פרטיות, בשביל מה אני פה?'. אישה צריכה להיות מאושרת ואז הבית יהיה מאושר".
אורטל: "20 שנה עבדתי קשה, והתעייפתי. כיף לי עכשיו. אני סוף־סוף מתלבשת כמו אישה, נועלת עקבים, מתאפרת, קונה בגדים יפים ולא כל היום עם נעלי בטיחות וקסדה על הראש".
שמעון, מה הוביל אותך לתוכנית?
שמעון: "טבח תמיד צריך להתקדם, להכיר חומרי גלם חדשים, מנות חדשות. ולי אין מישהו מעליי בצבא, אין מי שילמד אותי, אני מלמד את כולם. בגלל זה הלכתי לתוכנית, לפתח את עצמי כאדם".
אורטל: "התוכנית הוציאה אותו מהקופסה, הביאה אותו לחשוב על מנות אחרות. בבית הוא מכין מתכונים שאנחנו לא רגילים אליהם. עכשיו אם שנינו נכין לחמנייה עם חביתה, אצלו זה יהיה הרבה יותר מגרה".
מי מבשל טוב יותר?
שמעון: "יש דברים שאורטל עושה הרבה יותר טוב ממני - החלות שלה, הפרנות, הקובה סלק מדהים. אבל תבשילים מסובכים וקונדיטוריה זה אני".
אורטל: אני עושה עוגת שוקולד טובה ומילפיי".
שמעון: "מילפיי?"
אורטל: "אני מכינה את הבצק".
שמעון: "זה בצק מוכן, אורטל. מי עשה את הקצפת? מי זילף? מי עשה קרם פטיסייר?".
אחד הדברים הבולטים בשמעון על המסך הוא חוסר הביטחון שלו. "תמיד אני בחשש שלא עשיתי מספיק," הוא מסביר. "אנשים לא מבינים: כל אחד שם בא עם רזומה ומנות מטורפות. אני מבשל רק כשר, וכל הזמן שואל את עצמי איך אני מתעלה על אנשים שמכינים פילה עם חמאה. איך אני מוציא מנה כשרה שתעיף את המוח?".
"איך שראיתי אותו אמרתי שהוא יהיה בעלי. אחרי שתי שניות הסתכלתי שוב ואמרתי, רגע, הוא ממש יותר נמוך ממני, איזה בעלי?"
ההצלחה בתוכנית לא מרגיעה אותך?
שמעון: "את לא מבינה כמה לא. בכל פעם שהשופטים אומרים שזה טעים, אני מופתע. יש לי בעיה, אני יודע. אני יכול להגיש מנה לילדים וכולם יגידו 'טעים', אבל אם אחד יגיד שזה לא משהו, הלך עליי. זה יושב לי בוורידים. גם בצבא. אם כולם יגידו שאני אלוף ואחד יגיד שהמרק קצת מלוח, כל היום אני אחשוב על זה ובלילה אני לא אירדם. כשאתה גדל עם חוסר ביטחון, זה הולך איתך לכל החיים. אני צריך לעבוד על עצמי כל הזמן ולהגיד שאני טוב.
"אורטל באיזה מקום בנתה לי את הביטחון, להגיע למקומות ולעשות מה שאני עושה. היא יכולה לשבת בראיון עבודה ולדרוש שכר גבוה, ואני יכול לעשות דברים בחינם כי אני מרגיש שעושים לי טובה כשלוקחים אותי. בגלל זה היא מתעסקת בכספים. אני רוצה לשתף אנשים בדרך שלי, שילמדו שגם אם יש קשיים אפשר להגיע למקומות טובים - ותראי איך זה השתלם ובמה זכיתי בסוף".
"אמרתי לו, 'שמעון, אם אתה רוצה שננסה שוב, אתה חייב לטפל בעצמך'. הייתי מאוד ברורה. אהבתי אותו, אבל הייתה לי צלקת"
עוד לפני התוכנית זכה וקנין לפופולריות הודות לחשבון הטיקטוק שהוא מתחזק, שם הוא מעלה סרטונים מחדר האוכל בג'וליס שסוקרים את ארוחת הצהריים היומית המוגשת לחיילים. "הטיקטוק התחיל מזה שראיתי תוכנית שבה לכלכו על האוכל של הצבא. זה פגע בי אישית. הייתי עצבני, הלכתי לחיילים שלי, פתחנו טיקטוק והתחלנו להעלות כל יום את הסרטונים, פשוט להראות מה באמת אוכלים בצבא". כיום בנו אושרי עוזר לו לערוך את הסרטונים. "הוא עושה הכול, בלעדיו לא הייתי יודע מה לעשות".
איך התגובות?
"מישהו שלח לי לא מזמן הודעה, וסיפר שהתאלמן לא מזמן ונשאר לבד עם הילדים. הוא תיאר איך הוא היה בדיכאון עמוק, ואז התחיל לראות את הסרטונים שלי ופתאום הוא הסתכל על החיים בצורה אחרת. הוא כתב שזה נתן לו כוח להמשיך. אני קורא את זה ושואל את עצמי, עד כדי כך אני משפיע? אני לא תמיד מבין מה אני עושה, ופתאום קולט איזה כוח יש לי".
למרות הפרסום שמעון לא ממהר לעזוב את המדים. "הצבא זה העולם שלי, משהו שבנה אותי. אני מת על החיילים שלי. יש לי צוות מטורף, אנחנו משפחה", הוא אומר. אבל לחלום אפשר. "אני לא רוצה מסעדה קבועה. אני חולם על משהו נודד, אוכל שלי במקומות מגניבים, מקום שבו אני אוכל להשתמש בחומרי גלם מיוחדים שאין לי בצבא".
מה נאחל לכם?
שמעון: "רק לצחוק כל החיים, להיות בריאים ולשמוח. כל השאר זה באמת שטויות".
