ניצה רוסו. "מגיל צעיר לימדתי את לירז שרק מי שלא מפחד מצליח"

אמא של סטטיק: כשסיפרתי לו בגיל 3 שהוא מאומץ, הוא אמר: 'אמא, אני רוצה שתלדי אותי'

ניצה רוסו, אמו של אחד הזמרים המובילים בישראל, מספרת בראיון בלעדי ל"לאשה" על המסע שעברו בדרך לאימוץ סטטיק בגיל ארבעה חודשים, כיצד הפכה לאחת הטייסות הראשונות בארץ, ומדוע החליטה לכתוב ספרי שואה לילדים דווקא בלדינו

פורסם: 25.03.21, 16:23
לירז רוסו (31), חצי מהצמד המצליח סטטיק ובן־אל, נולד שלוש פעמים: בפעם הראשונה לאמו הביולוגית, בפעם השנייה בגיל ארבעה חודשים, כשאומץ על ידי ניצה ומשה רוסו מחיפה וניתן לו שמו לירז, ובפעם השלישית בגיל שלוש, כשנודע לו שהוא מאומץ וביקש מאמו ללדת אותו. האם לא התבלבלה מהבקשה המוזרה, הזמינה לחדר את האב ואת האח עדו, שהיה אז בן שבע, וערכה טקס שבו "ילדה" את בנה המאומץ.
"בגיל שלוש הסברתי לו מה זה אומר להיות ילד מאומץ. ואז הוא אמר: 'אמא, אני רוצה שתלדי אותי'. הייתי בהלם. לבשתי חולצה גדולה, שכבתי במיטה וביקשתי מלירז להיכנס אל תוך החולצה שלי"
"זה התחיל מזה שבכל ערב סיפרתי לו סיפור לפני השינה, וערב אחד הוא ביקש סיפור מהראש ולא מספר", היא אומרת. "אז סיפרתי לו על ילד שהוריו בחרו אותו ואימצו אותו, והוא כל כך אהב את הסיפור, שבכל ערב רצה רק את הסיפור הזה. בגיל שלוש הוא שאל פתאום: 'אמא, נכון שהסיפור הזה עליי?'. עניתי שכן, והסברתי לו מה זה אומר להיות ילד מאומץ. ואז הוא אמר: 'אמא, אני רוצה שתלדי אותי'. הייתי בהלם, אבל פעלתי מתוך אינטואיציה. הזמנתי את אישי ואת בני הגדול עדו, ביקשתי מהם לזרום איתי, לבשתי חולצה גדולה, שכבתי במיטה וביקשתי מלירז להיכנס אל תוך החולצה שלי. עשיתי הצגה שלמה, 'אוי, כואב לי, יש לי תינוק בבטן שרוצה לצאת', והוא שיתף פעולה באופן מדהים. היה לו חשוב להגיד לי שהוא רוצה להיות שלי במובן הכי בסיסי של המילה: להיוולד ממני".


איזה ילד הוא היה?
"היו עוצרים אותי ברחוב מרוב שהעיניים שלו דיברו. הוא היה ילד אינטליגנטי באופן יוצא דופן וניחן בהמון אינטליגנציה רגשית. למשל, בכיתה א' למדה איתו ילדה חירשת, אז הוא שאל את אמא שלה, 'איך אני אדבר איתה?'. כשהבין שהיא מבינה רק את שפת הסימנים, הוא בא הביתה וביקש ללמוד את שפת הסימנים. זה כל כך ריגש אותי, שהלכתי איתו שנה שלמה ללמוד את שפת הסימנים בשביל אותה ילדה".
בבית הספר ידעו שהוא מאומץ?
"כולם ידעו, צחקו עליו בגלל זה, עד שזה נהיה בלתי נסבל והחלטנו להעביר אותו לבית ספר אחר ולא לספר שם על עניין האימוץ. רק בגיל תשע הוא הרגיש מספיק בטוח לספר, ועשה את זה בגדול, כמו שרק הוא יודע. הוא הציע להעביר שיעור חינוך על אימוץ ולספר לכיתה על עצמו, והמורה כל כך התרשמה שהיא ביקשה ממנו להעביר את השיעור גם למורים. בסוף הוא העביר הרצאה למורים בעוד בתי ספר בחיפה".
"כולם ידעו שלירז מאומץ, צחקו עליו עד שזה נהיה בלתי נסבל והחלטנו להעביר אותו לבית ספר אחר ולא לספר שם על עניין האימוץ. רק בגיל תשע הוא הרגיש מספיק בטוח לספר ועשה את זה בגדול"
מתי הוא התחיל עם המוזיקה?
"מאז ומתמיד. כבר במסיבה שעשינו לכבודו, כשהוא הצטרף למשפחה, אחד הדודים אמר, 'לירז בגימטריה זה זמר, אז הוא יהיה זמר'".
מאיפה השם סטטיק?
"ביסודי, כשהוא התחיל עם הראפ והביטבוקס, אז חבר מאוד טוב שלו אמר שהוא לוהט כמו חשמל סטטי וזה נדבק. תמיד הייתה מוזיקה בבית, כנערה ניגנתי בחליל צד בתזמורת של חיפה. מגיל שלוש לקחתי אותו לקונצרטים, הוא למד פסנתר בגיל ארבע וביקש גיטרה בגיל שמונה. כשהבנתי שזה מה שהוא רוצה, נתתי לו כסף להקלטות למרות שאבא שלו לא אהב את זה. הוא רצה שהוא ילמד באוניברסיטה, ובאמת לירז התחיל ללמוד באוניברסיטה כלכלה ויחסים בינלאומיים ועזב".
6 צפייה בגלריה
עידו ולירז רוסו
עידו ולירז רוסו
עדו ולירז רוסו. "הוא ביקש גיטרה בגיל שמונה"
(צילום: אלבום פרטי)

פתיחת תיק האימוץ? רק כשיהיה מוכן

לפני כמה חודשים עבר סטטיק טלטלה קלה, כשניסה לפתוח תיק ברבנות לקראת נישואיו הקרובים לשרית פולק, ושם הוטל ספק ביהדותו בשל היותו מאומץ, והוא התבקש לפתוח את תיק האימוץ כדי להוכיח שהוא יהודי.
בתגובה הוא העלה לעמוד האינסטגרם שלו תמונה של שרשרת מגן דוד, וכתב: "רואים את המגן דוד הזה? הוא תמיד עליי, מאז שקיבלתי אותו בסוף כיתה י"ב מאמא שלי. אני זוכר איך נכנסנו יחד לחנות בקניון חיפה ורכשנו אותו. גם לאחי יש כזה, מסיום י"ב שלו. הוא מאוד חשוב לי כי זה מאמא, ובגלל מה שהוא מסמל. גדלתי מאוד קרוב לדת, עם ימי כיפור בבית כנסת, עליתי לתורה בבר מצווה, וקידוש אנחנו עושים יחד עד היום... הנושא שהכי כואב לי וקשה לי בעולם, שקברתי אותו בלבי, הוא האימוץ שפתאום נהיה אישיו לקראת החתונה. פתאום היהדות שלי, הזהות שלי, מוטלת בספק".
אמו קראה את הפוסט ולא הבינה על מה המהומה. "כאב לי מה שהוא הרגיש, אבל הדברים קצת יצאו מפרופורציה", היא אומרת. "למחרת צלצלתי לרשות למען הילד והם סידרו הכל. לא הבנתי מה פתאום מבקשים ממנו לפתוח את תיק האימוץ בניגוד לרצונו, הוא יפתח את תיק האימוץ ברגע שהוא יהיה מוכן, ואנחנו נהיה מאחוריו בכל מקרה".
6 צפייה בגלריה
לירז רוסו (סטטיק)
לירז רוסו (סטטיק)
לירז רוסו (סטטיק). כשרצה להינשא הוטל ספק ביהדותו
(צילום: ענת מוסברג)

ניצה (70), ילידת חיפה, היא נצר למשפחת ס"ט (ספרדים טהורים) שהגיעו לחברון אחרי גירוש ספרד, בשנת 1503. סבה, חכם נסים בנימין, היה הרב הראשי של הקהילה היהודית במצרים וגם הרב הראשי ואב בית הדין הרבני של חיפה והמחוז.
לאורך השנים היא עבדה כמורה לאנגלית ומחנכת בחטיבת ביניים ובתיכון. בעלה, ד"ר משה רוסו (75), הוא פיזיקאי בוגר ברדפורד ונצר למשפחה סלוניקאית שנכחדה בשואה, למעט אמו ושתי אחיותיה. השניים הכירו בצבא, ובגיל 19, באמצע שירותה הצבאי, היא כבר עמדה מתחת לחופה. חצי שנה אחרי הנישואים הבינה שילדים כנראה לא יבואו לה בקלות, אבל גם היא לא תיארה לעצמה איזה מסע תצטרך לעבור עד לרגע המיוחל שבו תלד בניתוח קיסרי, בבית חולים קטן באנגליה, את בנה בכורה עדו (34).
"כמה שהטיפולים היו קשים, הכי קשה היה לי מבחינה חברתית, במיוחד שאני באה ממשפחה דתית", היא אומרת. "בכל פעם מחדש צצה השאלה, 'נו? למה אתם מחכים?', 'את צריכה שם של רופא טוב?'. באיזשהו שלב שמנו לב שהחברים פחות ופחות מזמינים אותנו, כי לא נעים להם שיש להם ילדים ולנו לא, היינו ממש מנודים".
לא סיפרת לאף אחד מה את עוברת?
"בהתחלה לא מספרים, קשה להודות בדבר כזה אפילו מול עצמי, עד שיום אחד התפוצצתי ואמרתי, 'די לשאול אותי, אני לא נקלטת וזהו'. זהו, יצאו לי המילים מהפה ואמרתי אותן בפעם הראשונה גם לעצמי".

טרגדיה בלונדון

15 שנה חיכתה ניצה לילד, וכשכולם סביבה ניסו לשכנע אותה לוותר, מיאנה להרים ידיים. כבר בתחילת טיפולי הפוריות התבררה הבעיה: בילדותה עברה ניתוח קשה שהוביל להידבקויות בבטן. "כל חודש עברתי 5-4 פעמים 'ניפוחים' בבטן, בחצוצרות וברחם, כדי למנוע את ההידבקויות, וכמה שזה כאב, לא התייאשתי במשך תשע שנים. הלכתי לפרופסורים הכי גדולים בארץ, עברתי חמישה ניתוחים, וכלום לא עזר. פעם אפילו ברחתי מבית החולים אחרי ניתוח, כי התברר לי שהרופא הוריד לי חלק מהשחלה. הייתי בשוק. שאלתי, 'איך אתה מוציא מאישה שמנסה להיכנס להיריון חלק מהשחלה?'. אחרי תשע שנים של ניסיונות, אמא שלי, שראתה מה אני עוברת, אמרה: 'זהו, ניצה, מספיק, אני רושמת אתכם לאימוץ'".
ובכל זאת לא הפסקת.
"עברנו את כל ההליכים לקראת אימוץ, כולל אבחונים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים ורפואיים, ובמקביל ניסיתי להיכנס להיריון. לא התייאשתי גם כשהרופא שלי הראה לי את כף היד שלו ואמר: 'רק אם יגדל לי פה שיער את תהיי בהיריון'".
"פעם ברחתי מבית החולים אחרי ניתוח, כי התברר לי שהרופא הוריד לי חלק מהשחלה. הייתי בשוק. שאלתי, 'איך אתה מוציא מאישה שמנסה להיכנס להיריון חלק מהשחלה?'"
מאיפה היו לך כוחות להמשיך?
"אני כזאת, לא מוותרת בקלות. ואז שמעתי על הפרופסורים האנגלים, פטריק סטפטו ורוברט אדוארדס, שהמציאו את ה־IVF והביאו לעולם את ילדת המבחנה הראשונה, לואיז בראון. ביקשתי מהרופא שלי מכתב הפניה כדי לנסוע אליהם, אבל הוא אמר, 'עזבי, למה לך להיות שפן ניסיונות?'. באותה תקופה זה באמת נשמע כמו מדע בדיוני, אבל נאחזתי בכל שביב תקווה, ממש התחננתי בפניו, ובסוף יצאתי ממנו בוכה. בדיוק עבר שם גינקולוג צעיר, ראה אותי בוכה ואמר לי, 'בואי, אני אתן לך מכתב'. שלחתי את המכתב בדואר למרפאה של פרופ' סטפטו ולא קיבלתי שום תשובה חצי שנה, אז פשוט נסעתי למרפאה שלו בעיירה אולדהאם, ליד מנצ'סטר, ודפקתי אצלו בדלת".
ככה פתאום החלטת להופיע אצלו במרפאה?
"למדתי אז הוראת אנגלית במכללת גורדון, אז ארגנתי לכל הכיתה קורס אנגלית בקיימברידג', הסמוכה לאולדהאם, ונסענו קבוצה של שבע סטודנטיות. במקביל פניתי לסניף ויצ"ו בחיפה וביקשתי שיעזרו לי ליצור קשר עם הרופא, והם הפנו אותי לראשת הקהילה היהודית במנצ'סטר. היא מיד נחלצה לעזרתי, באה איתי לפרופ' סטפטו, וזה היה ממש כמו בסרט: המזכירה פתחה את הדלת, ושנייה לפני שהיא טרקה לנו בפרצוף עבר הרופא בעצמו ושאל מה קורה. הסברתי לו שבאתי מישראל כדי שיעזור לי להיכנס להיריון, וכנראה שהחוצפה הישראלית שלי עבדה. הוא הסכים לטפל בי ואפילו נתן לי את הטלפון הפרטי שלו. כשחזרתי לארץ אמרתי לאישי, 'בוא ניסע לשבתון באנגליה', והוא הסכים. אחרי חצי שנה נסענו, מצאנו דירה קטנה במנצ'סטר, משה מצא עבודה בברדפורד ונרשם לתואר שני בפיזיקה בקיימברידג', ואני לימדתי יהדות בבית הספר היהודי, והתחלתי את המסע המפרך והיקר שנמשך שש שנים עד להיריון. איך שהגעתי עברתי ניתוח מאוד קשה, ואחריו אמי הגיעה לאנגליה לעזור לי, ונהרגה בתאונת דרכים בלונדון".
"אמא שלי הגיעה לטפל בי באנגליה, וכשניסתה לחצות את הכביש נדרסה. חזרתי עם הארון להלוויה בארץ, ורגשי האשם לא עוזבים אותי עד היום"
איך זה קרה?
"היא הגיעה לטפל בי, ואחרי שהתאוששתי קצת נסעה לבקר חברת ילדות שלה, שהייתה אשתו של הקונסול הישראלי בלונדון. כשהיא ניסתה לחצות את הכביש היא נדרסה. הגיעו אליי שני שוטרים אנגלים חמורי סבר ושאלו אם אני לבד בבית. שאלתי מה העניין, אז הם ביקשו ממני לקרוא לאיזה שכן ואמרו לי לשבת. הבנתי שמשהו טוב לא יצא מפה, ואז הם פשוט בישרו לי שאמא שלי נדרסה למוות. הייתי חלשה מהניתוח, באיזשהו שלב גם התעלפתי. חזרתי עם הארון להלוויה בארץ, ורגשי האשם לא עוזבים אותי עד היום".
6 צפייה בגלריה
משה, עידו ולירז רוסו (סטטיק)
משה, עידו ולירז רוסו (סטטיק)
בן הזוג, ד"ר משה רוסו, והילדים. "לירז קורא לעדו 'האח הגאון שלי'"
(צילום: אלבום פרטי)

החלטתי ללכת על אימוץ

אחרי הלוויה של אמה נשארו ניצה ומשה בארץ. כעבור שנה התבקשה ניצה לחזור לאנגליה להפריית המבחנה הראשונה שלה, אך זו לא נקלטה וכך גם ההפריה השנייה. "רק בפעם השלישית, ביום הנישואים ה־15 שלנו, התבשרתי שאני בהיריון עם תאומים", היא מספרת.
בחודש השלישי להריונה איבדה אחד מהם. "הייתי בשמירת היריון באנגליה, ואז התקשרו אליי מהשירות למען הילד בארץ לבשר לי שמצאו לי תינוקת. כשהם שמעו שאני בהיריון, מחקו אותי מהרשימה. עדו נולד בניתוח קיסרי ובמהלכו קיבלתי שבע מנות דם, ממש נשקפה סכנה לחיי. לשמחתי האחראית על המחלקה הייתה בהאית, וכשהיא שמעה שאני מחיפה היא התרגשה ונתנה לי טיפול VIP וחדר לבד. רגע הלידה של עדו היה הרגע המאושר בחיי והרגע העצוב בחיי, בגלל שאמא שלי לא זכתה לראות אותי יולדת את בני. שנה אחרי הלידה חזרנו לארץ עם ילד על הידיים. אין ניצחון גדול מזה".
"אמרו לי שיש לי ילד ביולוגי ולכן לא מגיע לי תינוק, אלא רק ילד מגיל שנתיים או ילד עם צרכים מיוחדים. אמרתי, 'מה שתיתנו אני אקח, בתנאי שזו תהיה בת'"
כמה חודשים אחרי הלידה, החליטה לנסות להרות שוב, שכן נותרו לה עוברים מוקפאים במרפאה של פרופ' סטפטו, אך בשל סכנה ממשית לחייה הרופא סירב לתהליך. "אז עוד לא היה דבר כזה פונדקאות, אז החלטתי ללכת על אימוץ בכל הכוח, הרגשתי שזו הצוואה של אמא שלי", היא מספרת. "כשפניתי לשירות למען הילד, אמרו לי שלא מגיע לי תינוק כי יש לי ילד ביולוגי, והם מוכנים לחפש לי ילד מגיל שנתיים ומעלה, או ילד עם צרכים מיוחדים. אמרתי, 'מה שתיתנו אני אקח, בתנאי שזו תהיה בת'. היה כתוב שם שחור על גבי לבן שאני רוצה רק ילדה, רציתי לקרוא לה אושרת, על שם אמי. התחלנו את כל התהליך מחדש, ואחרי שנה ומשהו צלצלו ואמרו שנוכל לקבל לפנים משורת הדין ילד בריא בן ארבעה חודשים, אבל אני התעקשתי על בת, והילד עבר למשפחה אחרת. ואז, אחרי שמונה חודשים, שוב צלצלו ולא עלה על דעתי לשאול על מין הילד, הרי ביקשתי בפירוש בת. נסענו למחרת בבוקר לשירות למען הילד לראות את הילדה, וראינו חבילה קטנטונת עטופה לבן. לא ורוד, לא תכלת, לא ידעתי כבר מה לחשוב, ואז משה הרים את החבילה הקטנטנה על הידיים. שאלתי אותו 'מה זה?', והוא ענה: 'זה שלנו'. מהר מאוד הבנו שזה בן, אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא כבר היה שלנו. אישי הציע שנקרא לו לירז, כי הוא היה תעלומה בשבילנו".

6 צפייה בגלריה
ניצה רוסו ולירז
ניצה רוסו ולירז
מימין: עם לירז, משמאל: בשירות למען הילד, מקבלים את לירז אחרי כל הבדיקות
(ציילום: אלבום פרטי)

איזה ילד קיבלת?
"ילד עם עיניים ענקיות שפשוט דיברו אליי. הוא היה בן ארבעה חודשים, קטן משמעותית בהשוואה לבני גילו, לא הגיע אפילו לתחתית של העקומה. עזבתי את העבודה ונשארתי איתו בבית שנתיים וחצי, הזמנו לו אוכל מיוחד מחו"ל, הוא צרך מיליון קלוריות בחודש, עד שהוא השתקם והדביק את הפער".
איך עדו קיבל אותו?
"הוא חיכה לו כל כך, הוא רצה כל הזמן לטפל בו. עד היום יש ביניהם קשר מדהים. לירז קורא לעדו 'האח הגאון שלי', כי עדו סיים בהצטיינות את הריאלי והתקבל לטכניון בלי פסיכומטרי לתואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה. כשעדו סיים תואר שני במתמטיקה בקיימברידג', לירז טס איתנו לטקס הסיום. הוא התחיל לעבוד ב'סימנס' ונשאר באנגליה בינתיים. עדו מעריץ את לירז, כשהוא נסע לאנגליה, הוא ביקש ממני לגזור ולניילן כל כתבה שעושים עליו, שהוא לא יפספס".


חלמתי לעוף לשמיים

נראה שהוויכוח העתיק בסוגיית "תורשה מול סביבה" בנוגע לטבע האדם כבר הוכרעה בבית משפחת רוסו, ולפחות תכונה אחת בולטת באישיותה של ניצה עברה בתורשה לבנה לירז, הגם שאין ביניהם קשר גנטי: הנחישות והאמונה העצמית. כמו שהוא ניסה לפרוץ עם המוזיקה בגיל 15, ולא התייאש גם כשנשאר אלמוני עד גיל 26, כך גם אמו, שיום אחד קמה בבוקר והחליטה להגשים חלום ילדות ולעשות רישיון טייס אזרחי.
"זה היה אחרי שילדתי את עדו, לא נתנו לי לעשות עוד ילד, מרשימת האימוץ כבר נמחקתי, ולא היה לי פשוט לקבל את המציאות הזאת שיהיה לי רק ילד אחד, אז החלטתי לשמח את עצמי", היא מחייכת. "משה כמובן חשב שהשתגעתי, אבל גם הוא יודע שאי־אפשר לעצור אותי, אז הוא אמר לי, 'בבקשה, לכי על זה, אבל לא מהכסף של הבית. תעבדי ותממני את זה מהכסף שלך', כי חזרנו לארץ מרוששים".
מאיפה בא לך הרעיון להיות טייסת?
"לא יודעת, מילדות חלמתי לעוף בשמיים. לא היה לי שום מודל, זה היה לפני בג"צ אליס מילר, מי חשב בכלל שנשים יכולות להיות טייסות? החברה שלנו מאוד פטריארכלית, וזה תמיד הרגיז אותי. כשפניתי לחברת 'כנפי פז' בחיפה וביקשתי להירשם לקורס טיס, גם הם הרימו גבה. כמובן שהייתי האישה היחידה בקורס, אבל הייתי יותר טובה מהגברים, תמיד עברתי את כל המבחנים ראשונה, ובסוף גם עזרתי להם עם האנגלית".
"כמובן שהייתי האישה היחידה בקורס הטיס. בהמשך שכרתי מטוסים באנגליה ובארצות־הברית, והטסתי חברים במטוס פרטי ששכרתי"
יצא לך להטיס מטוס ממש?
"רק באופן פרטי, לא עבדתי בזה. שכרתי מטוסים באנגליה, בארצות־הברית, הרבה פעמים טסתי לחו"ל עם חברים במטוס פרטי שאני שכרתי והטסתי. הציעו לי לעבוד בזה, מטוסי ריסוס למשל, אפילו הציעו לי להמשיך לקורס נוסף שיאפשר לי להטיס מטוסים גדולים בטיסות מסחריות, אבל זה הספיק לי".
את עוד טסה?
"כשהגעתי לגיל 70 אף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח אותי, אז אני לא יכולה להטיס מטוס".

6 צפייה בגלריה
ניצה רוסו
ניצה רוסו
"הפריע לי שהשואה תמיד הייתה של האשכנזים ושל היידיש, בעוד שהמשפחה היוונית של בעלי נספתה כמעט כולה"
(צילום: טל שחר)

לספר על השואה בלדינו

בשנים האחרונות רוסו הקדישה את חייה להחייאת הלדינו בישראל, שפה שהכירה מהבית. "למדתי ארבע שנים ברשות הלאומית לתרבות הלדינו, שם הכרתי את הנשיא יצחק נבון", היא מספרת. "ייסדתי את העמותה לשימור תרבות הלדינו של חיפה והצפון, וגם את פסטיבל 'ימי חלב ודבש', שהוקדש לתרבות הלדינו והגיעו אליו מכל העולם. היום הפסטיבל כבר חוגג את שנתו ה־14, אבל אני כבר לא בעסק, עזבתי כדי לכתוב ספרי שואה לילדים בלדינו".
"הציק לי שהאנדרטה באושוויץ כתובה רק בעברית, אנגלית ויידיש. אמרתי ליצחק נבון, 'אם יש יידיש על האנדרטה, צריך שתהיה גם לדינו'"
מה פתאום ספרי שואה בלדינו?
"הפריע לי שהשואה תמיד הייתה של האשכנזים ושל היידיש, בעוד שהמשפחה היוונית של בעלי נספתה כמעט כולה. הציק לי שהאנדרטה לזכר קורבנות השואה באושוויץ כתובה רק בעברית, אנגלית ויידיש. אמרתי ליצחק נבון, 'אם יש יידיש על האנדרטה, צריך שתהיה גם לדינו'. כשפנינו להנהלת האתר הם ביקשו כסף, אז משפחת ספרא תרמה כסף, והיום יש שם גם כיתוב בלדינו. כשאני רואה עוול, אני לא מוותרת. יש שיר של סטטיק ובן־אל, 'הכל לטובה', לירז כתב אותו עלינו והקדיש לנו את השיר. הוא כתב שם: 'הכל לטובה, הכל יעבור, אמא אמרה אל תפחד מהקור, קח נשימה, זה יעזור, תן רק טוב - רק טוב יחזור'. זה באמת משפט שהייתי אומרת לו תמיד: 'לירז, אל תפחד מהקור'. מגיל צעיר לימדתי אותו שרק מי שלא מפחד מצליח".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.