לדבר אל מסך שחור

"גיליתי שאף אחד בחברה לא פותח מצלמה": לא רק מורים מתמודדים עם מסכים שחורים בזום

מורים רבים מתלוננים שהם שמוצאים את עצמם מלמדים מול מסך שחור, אך מתברר שמדובר בתופעה רחבה, ושסרבני מצלמה יש בכל מקום: באימוני כושר, בשיעורי מדיטציה ואפילו בראיונות עבודה

עודכן: 05.02.21 , 00:13
בשבועות האחרונים נשמעו בתקשורת וברשתות החברתיות עדויות של מורים שמוצאים את עצמם מלמדים מול מסך שחור. אבל מתברר שמדובר בתופעה מתפשטת, ושיש סרבני מצלמה כמעט בכל מקום. הנה סיפוריהם של אלו שנתקלים שוב ושוב במסכים שחורים באימונים, מדיטציות ואפילו בפגישות בעבודה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

המורה שמשמיעה "מוזיקה של זקנים, כדי שיצחקו"


5 צפייה בגלריה
ליאת נוקד וינדר
ליאת נוקד וינדר
ליאת נוקד וינדר. "רק מבקשת מהתלמידים לפתוח מצלמה כדי לראות ולהרגיש אותם לפחות ב־5 הדקות הראשונות לשיעור"
(צילום: אלבום פרטי)

"היו לי הרבה שיחות עם התלמידים שלי למה קשה להם להדליק מצלמות", אומרת ליאת נוקד־וינדר, מנהלת מופ"ת, מסלול מוגבר של מתמטיקה ומדעים בתיכון ברנקו וייס בבית־שמש, מורה לכימיה ולאזרחות ומחברת הספר: "עוד ביקשה נפשי" (ידיעות ספרים). "תלמיד אחד אמר לי שכשהוא מדליק מצלמה, הוא לא מסתכל על השיעור אלא על החצ'קונים על הפנים שלו. הם עסוקים בהשוואות בינם ובין החברים".
את יכולה להבין אותם?
"זווית הצילום לא מחמיאה ולא נהוג להתייפייף לקראת שיעור, אז צריך להיראות מוזנח מספיק כדי להיות מגניב, אבל לא מוזנח מדי כדי שלא יצחקו עליך. זה לחץ נפשי גדול. הם אומרים שהם מקשיבים טוב יותר כשהמצלמה סגורה והם יודעים שאף אחד לא בוהה בהם".
"כדי לעורר קשב אני נוחתת על המסכים השחורים בשאלות אקראיות. בשיעורים טובים, שליש כיתה משאירה את המצלמה פתוחה לכל אורך השיעור, בעיקר ילדים עם ביטחון עצמי גבוה ששלמים עם המראה שלהם"
ואפשר לתפוס תנומה.
"הירדמות מול המסך היא תופעה נפוצה, ואני מתמודדת עם זה גם בבית שלי. אני אמא לשישה ואני רואה איך סדר היום של התלמידים התהפך, הם מגיעים לשיעורים עייפים וכשהם בחדר שלהם, מתחת לשמיכה, מול המסך, הסבירות להירדם גבוהה".
איך את מתמודדת עם זה?
"אני לא דורשת, רק מבקשת מהתלמידים לפתוח מצלמה כדי לראות ולהרגיש אותם לפחות ב־5 הדקות הראשונות לשיעור. חשוב לי לראות שהם יצאו מהמיטה והתיישבו ליד שולחן. אני מפעילה מוזיקה של זקנים, למשל 'צמח בר' ו'אני אשיר לך שיר' כדי לפתוח בטוב, שיצחקו קצת על הטעם שלי, ואז הם מכבים את המצלמות. כדי לעורר קשב אני נוחתת על המסכים השחורים בשאלות אקראיות. בשיעורים טובים, שליש כיתה משאירה את המצלמה פתוחה לכל אורך השיעור, בעיקר ילדים עם ביטחון עצמי גבוה ששלמים עם המראה שלהם. אבל זה שילד בוהה במסך, לא אומר שהוא מקשיב".
אז איך יודעים?
"לפי העיניים. אני קולטת שהמבט שלהם לא מפוקס על נוסחה בכימיה, ושפתאום הם מחייכים. כי אני יודעת שעם כל הכבוד למולקולות - מבדרות הן לא. ואז אני תופסת אותם: 'את רואה סדרה, נכון? כבי אותה'. זאת מיומנות שרכשתי. אבל שיטות ההוראה של פעם לא עובדות היום. היכולת לעניין את הכיתה באמצעות הנוכחות הכריזמטית שלי נלקחה ממני. זה דור עם רף גירוי גבוה, ונדרשת יצירתיות. המורים, בכל גיל וותק, נדרשים להמציא את עצמם מחדש".

המורה שפנתה למשטרה

מורה לביולוגיה מהדרום סבלה מהתפרצות לשיעורים הווירטואליים שלה. תלמידי התיכון היו חברים בקבוצות ארציות של תלמידים שהעבירו ביניהם לינקים לשיעורים בזום במטרה לפוצץ אותם - וקראו לכך "זום בומבינג". התוצאה: פולשים נכנסו לשיעורים, השתלטו, קיללו ומילאו את המסך בקשקושים. היא ניסתה להגיב ולנטרל אותם, אבל ללא הצלחה.
"פתחתי את הצ'אט וחשכו עיניי. הייתה שם הטרדה מינית גסה שהופנתה אליי בשמי המלא. מישהו נכנס לשיעור תחת שם של תלמיד בכיתה ותיאר מעשה מגונה שהוא רוצה לעשות לי"
"ואז הגבולות נחצו. זה קרה בשיעור זום בתחילת השנה", היא מספרת. "התלמידים, כרגיל, לא פתחו את המצלמות. אני העברתי מצגת, וראיתי שיש בצ'אט הודעות אבל לא פתחתי אותו כי הייתי באמצע הסבר. תלמידה אמרה פתאום שהיא חושבת שמישהו שלא שייך לכיתה הסתנן לשיעור, פתחתי את הצ'אט וחשכו עיניי. הייתה שם הטרדה מינית גסה שהופנתה אליי בשמי המלא. מישהו נכנס לשיעור תחת שם של תלמיד בכיתה ותיאר מעשה מגונה שהוא רוצה לעשות לי. ניסיתי לתפוס את מי שעשה את זה, מול כל המסכים השחורים, וראיתי שבאחת המשבצות השם משתנה כל הזמן לשמות של תלמידים ומורים שונים מבית הספר. הסתרתי את המשבצת מהזום, והמשכתי ללמד כי זה היה שיעור לפני בוחן, ולתלמידים היה חשוב ללמוד. כולנו היינו בהלם. לקח לי זמן להבין את גודל המחדל. כשעיכלתי מה קרה עדכנתי את המחנכת ואת רכזת השכבה. הטענה המרכזית שלי היא שכשאף אחד לא פותח מצלמה אי־אפשר לדעת, גם לא על סמך הקראת שמות, מי בדיוק נוכח בשיעור, כל עוד כל אחד יכול לבחור לעצמו שם. לקחתי את זה קשה מאוד, החלטתי שאני לא שותקת כי פחדתי מה יעבור על תלמידה שמחר יכתבו עליה דברים כאלה בצ'אט הכיתתי. הגשתי תלונה למשטרה, עדכנתי את התלמידים, וקיבלתי הודעות מרגשות מתלמידות שהודו לי שלא שתקתי לו".
את כבר יודעת מי זה?
"כעבור זמן מה קיבלתי לתא דוא"ל ישן מכתב התנצלות אנונימי מתלמיד שטען שלא התכוון להטריד מינית, רק להצחיק ולפוצץ את השיעור, התנצל והבטיח שלא יעשה דבר כזה יותר. הוא חשש שהמשטרה תגיע אליו. אבל עד היום אני לא יודעת מי זה היה".

המורה שכתב שיר, וקיבל שיר תגובה

"תפתחו את המצלמה, אני מבקש יפה. תפתחו את המצלמה, זה לא עובד בלי זה. לדבר למסכים שחורים, זה לא נעים, לא נעים. גם ככה קשה לי הלבד, אז בואו נשיר את הפזמון יחדיו: תפתחו את המצלמה". את השיר "תפתחו את המצלמה", כתב מולי שרון, מורה למוזיקה בפתח־תקווה וסולן ההרכב "מולי ואווזי הבר". הוא לא רק כתב, אלא גם הלחין, הקליט גיטרה, אורגן ושירה, צילם קליפ והעלה ליוטיוב. "כתבתי את השיר גם בשביל עצמי, בשביל לשחרר", אומר שרון, "וגם כדי להצחיק ולהתניע את התלמידים לקראת השיעור, וכדי להפסיק להרגיש שאני מדבר לקיר. זו דרך נעימה וקומוניקטיבית יותר להגיע ללבם ולא להכריח אותם או להשתמש באמצעים הנוקשים של עונשים כדי שיפתחו את המצלמות. התלמידים שלנו כל הזמן עם מצלמות כבויות, הם לא אוהבים לראות את עצמם בצורה שלא מגניבה להם, שהיא בלי פילטרים, לא בטיקטוק ולא באינסטגרם".


תגובת תלמידי מגמת המוזיקה לא איחרה לבוא. הם כתבו מילים חדשות ללחן של שרון, הקליטו, וברור שהעלו ליוטיוב. והמילים, אוח, המילים: "לא נפתח את המצלמה, אני ביום שיער רע. לא נפתח את המצלמה, יצא חצ'קון מעל הגבה. לא נפתח את המצלמה, היא בדיוק התקלקלה. לא נפתח את המצלמה, עדיין בוואנזי של חיה...", וכך הלאה. מה, לא מגיע להם 100 במוזיקה? שרון, בכל אופן, מבסוט מהיוזמה.


המורה שמפעיל "נוהל נ.מ.ש"


5 צפייה בגלריה
אביחי הלוי
אביחי הלוי
אביחי הלוי. "התלמידים מרגישים שאף אחד לא רואה אותם, לא ההורים ולא המורים"
(צילום: אלבום פרטי)

אביחי הלוי, רכז תקשוב ומורה למדעים בישיבה התיכונית במושב נחלים, מפעיל על התלמידים שלו נ.מ.ש, "ראשי תיבות של נוהל מסכים שחורים. המצאתי את השם הזה בשיעור על גנטיקה רגע אחרי מצגת על הגן הג'ינג'י", הוא נזכר בחיוך. "במהלך השיעור אני מסמן לעצמי מי לא הפעיל מצלמה, מי לא הגיש משימה, מי לא באמת עונה, למי הייתה בעיה טכנית, ומי לא איתנו. ואז בערב אני משתדל להתקשר לכל אחד מהם לשיחה קצרה של 'מה העניינים? למה לא הדלקת מצלמה?'".
"במהלך השיעור אני מסמן לעצמי מי לא הפעיל מצלמה, מי לא הגיש משימה, מי לא באמת עונה, למי הייתה בעיה טכנית, ומי לא איתנו. ואז בערב אני משתדל להתקשר לכל אחד מהם לשיחה קצרה של 'מה העניינים? למה לא הדלקת מצלמה?'"
נ.מ.ש משפר את המצב? אתה ממליץ להנחיל את הנוהל במערכת החינוך?
"זה הפתרון שהתאים לי. זאת תקופה שבה הרבה ילדים נופלים בין הכיסאות. קשה להם להתחבר לחומר, והם מרגישים שאף אחד לא רואה אותם, לא ההורים שלהם ולא המורים שלהם, בלי קשר אם הם פותחים את המצלמה או לא. הרבה פעמים שיחת הטלפון שיפרה את המצב, הם רואים שלמישהו אכפת מהם, והם קצת יותר איתי בשיעור הבא, אבל הרשימה הולכת ומתארכת, ואני כבר לא מצליח להגיע לכל אחד, אפילו לא לילדים שלי".

מדריכת המדיטציה שדקלמה לעצמה


5 צפייה בגלריה
מעין אבגי
מעין אבגי
מעין אבגי. הגיעו 40 משתתפים, ואף אחד מהם לא הדליק את המצלמה
(צילום: יואל לוי)

אחרי שהעסק שבו הייתה שותפה, Urban Shaman, נסגר בעקבות סגרי הקורונה, מעין איבגי מתל־אביב חזרה להדריך סדנאות מדיטציה. בוקר אחד הוזמנה להעביר סדנת מיינדפולנס לחברת הייטק בזום. לסדנה הגיעו 40 משתתפים, ואף אחד מהם לא הדליק את המצלמה. מהנשימה האחרונה ועד להרפיה - לא היו למאמציה של איבגי תגובות. "בסדנת גוף־נפש את רוצה לראות שהצד השני עובר משהו, שהם איתך. בסוף זו הייתה רק אני שם, מדקלמת לעצמי דברים שאני כבר יודעת, ולא בטוחה שבצד השני יש אנשים שמקבלים את המידע. בהתחלה זרמתי, וככל שהזמן עבר התחלתי להרגיש מוזר. כששאלתי אותם שאלות כמו איך אתם מרגישים? שתפו אותי! הייתה דממה. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזאת. יצאתי מגדרי כדי שמישהו יפתח את הפאקינג מצלמה".
למה הם לא הדליקו?
"זאת תופעת העדר. כשאחד לא פותח, אף אחד לא פותח. אני משייכת את זה למבוכה חברתית ולהתנהלות ארגונית. אם הייתי עובדת בארגון, לא הייתי נותנת יד לדבר כזה. כמנהלת הייתי פותחת את המצלמה שלי כדי להוות דוגמה. בסופו של דבר הם מסמנים וי שעשו פעילות יחד ולא באמת רואים שמישהו עובר תהליך. אנשים לא סופרים את הנימוס בזום. זאת דרישה אנושית בסיסית להראות שאתה נוכח".

מאמנת הכושר שחוששת מפציעות


5 צפייה בגלריה
ימית דגון
ימית דגון
ימית דגון. "אני כל הזמן צריכה לצעוק עליהן לפתוח מצלמה"
(צילום: רעות אשכנזי )

לימית דגון מתל־אביב, מאמנת כושר בשיטת TRX בתל־אביב ובגבעתיים, יש כמה מתאמנות שמסיבות טכניות ואישיות נמנעות מלהדליק מצלמה. "אני אישית לא מבינה את זה. הרי זה אימון. אנחנו מכירות כבר שנים מהסטודיו, וזה סגר שלישי, אז אני כבר יודעת איך נראה החדר שלהן, והן יודעות איך נראה הסלון שלי, אני כבר מכירה את גורמי ההפרעה שלהן בבית, את הילדים, את חיות המחמד ואת הגבר שיושב בסלון, מעיר הערות ולא עושה כלום בעצמו. ועדיין אני כל הזמן צריכה לצעוק עליהן לפתוח מצלמה".
"אני לא מבינה את זה, הרי אנחנו מכירות כבר שנים מהסטודיו, וזה סגר שלישי, אני מכירה את גורמי ההפרעה, את הילדים ואת הגבר שיושב בסלון, מעיר הערות ולא עושה כלום בעצמו. ועדיין אני כל הזמן צריכה לצעוק עליהן לפתוח מצלמה"
את חושבת שיש כאן גם סיכון?
"שמעתי על מתאמנים שנפצעו באימוני זום כי הם לא פתחו מצלמה ועשו שטויות, מקרים מזעזעים. מספיק שתהיי במנח לא מתאים עם משקולת, אם את לא מנוסה, את עלולה להיפגע. לשמחתי זה לא קרה למתאמנות שלי. אני יכולה לשער שהן עושות מה שאני אומרת להן לעשות, אבל אני לא בטוחה, וזה מדאיג אותי".
ואילו מור גל־פלוטקין מראשון־לציון, מנהלת סניף האונליין ברשת סטודיו C, מספרת: "בקיץ, כשהרשת התחילה לשדר אימוני אונליין בזום, רוב המתאמנות לא הדליקו מצלמות. התבאסנו מזה. מאמנות שרגילות לכיתה עמוסה בנשים התאמנו לבד מול המצלמה, תקשרו עם קוביות שחורות ולא זכו לפידבק. מדובר בשיעורי עיצוב וחיטוב, פילאטיס, יוגה, היט. אנחנו כאן כדי לגרום לנשים לזוז, ואם אנחנו לא רואים אותן עושות את זה, זה כאילו שעשינו שיעור לעצמנו. אני מאמנת בעצמי, והסברתי להן בכל שיעור מחדש שאני לא רק רוצה לראות שהן איתי, אני רוצה להדריך אותן, לעודד אותן, לראות את הטכניקה שלהן, לתקן אותן. אחרת למה צריך אותי? הן מוזמנות להיכנס ליוטיוב, או לראות את השיעורים שכבר הקלטנו ב־VOD. אבל אני פה בשבילן - התלבשתי, התאפרתי, הגעתי לאולפנים שהקמנו במיוחד בשביל זה ב־7 בבוקר, אז פתחו מצלמות! אני לוחצת עליהן לפתוח מצלמות, ואז כל הזמן בודקת שכולן איתי, מזיעות ומאושרות".

המדריכה בשומרי משקל שמדברת על בורקס

המסכים השחורים הגיעו גם לקבוצות הזום של שומרי משקל. "זה רווח בעיקר בקרב צעירים, ואני לוקחת את זה קשה", מודה שירי חפץ מרמת־גן, שמנחה במקביל 16 קבוצות מקוונות של 60-30 משתתפים.
איך את מתמודדת עם זה?
"נלחמת בזה בהומור: 'גם אם אתם אוכלים בורקס עכשיו, זה בסדר. גם אם אתם בפיג'מה, הרי גם אני בפיג'מה!'. לראות פנים זה קריטי לדינמיקה בינינו. פעם נכנסתי למפגש ראשוני, פגישת היכרות של מקום עבודה, ומצאתי את עצמי מול 30 מסכים שחורים. חשבתי שזו בדיחה. איך אפשר להתרשם ככה מהקבוצה ולהכיר? נעלבתי. הרגשתי בבליינד דייט. הבנתי שאנשים פשוט התפדחו אחד מהשני. למרות שאנחנו אנשים מבוגרים, במקומות העבודה עדיין נותרה ביישנות. התקשרתי למנהלת שלהם ואמרתי שסביר שהקבוצה הזאת לא תקום. בסופו של דבר היא כן קמה, הם משתתפים בתהליך שלושה חודשים ומצליחים מאוד. בכל שבוע, עם ההצלחה בירידה במשקל, עוד מישהו מעז לפתוח את המצלמה, אבל עדיין יש רוב למסכים השחורים. לשמחתי הם ממשיכים להשתתף, עושים את המוטל עליהם, ובעוד חודש אנחנו מסיימים וכבר מגרדים ירידה משותפת של 100 קילוגרם".
"פעם נכנסתי למפגש ראשוני, פגישת היכרות של מקום עבודה, ומצאתי את עצמי מול 30 מסכים שחורים. חשבתי שזו בדיחה. איך אפשר להתרשם ככה מהקבוצה ולהכיר? נעלבתי. הרגשתי בבליינד דייט. הבנתי שאנשים פשוט התפדחו אחד מהשני"
אולי המצלמה הסגורה היא כלי חיובי?
"הרבה אנשים אמרו לי שהם בחרו להירשם עכשיו דווקא בגלל הזום, כדי לא לשבת בחדר בביחדנס הזה, בקבוצה. אז אחרי שסיימתי להיעלב, הבנתי שזאת מגננה. להיות ולא להיות, להירשם לקבוצה עם דינמיקה בלי שאנשים יראו אותם, להתקדם בתהליך אולי יותר ממה שהיו מצליחים בקבוצה פרונטלית בגלל הביישנות. במצב הנוכחי יש חוויה של שותפות גורל שמאחדת ומדרבנת, אז נרשמות הצלחות למרות הסיטואציה".

העובדת החדשה שלא מכירה את הצוות

מיטל (שם בדוי), סטודנטית שהתקבלה לתפקיד קטן בחברת הייטק המתמחה באבטחת מידע, קיוותה להכיר את האנשים שעובדים לצדה, או לפחות לדעת איך הם נראים. היא גילתה שזה לא מובן מאליו. "לא עשו לי תהליך חפיפה ולא סיור במשרד", היא מספרת. "שלחו לי מחשב הביתה, והתחלנו לעבוד. כשנכנסתי לשיחת צוות ראשונה, גיליתי שאף אחד בחברה לא פותח מצלמה. חשבתי שזה קטע חד־פעמי, ואז גיליתי שזה הסטנדרט. אני חדשה, לא מכירה אף אחד, והבנתי שגם לא אכיר", היא אומרת בעצב.
"כשנכנסתי לשיחת צוות ראשונה, גיליתי שאף אחד בחברה לא פותח מצלמה. חשבתי שזה קטע חד־פעמי, ואז גיליתי שזה הסטנדרט. אני חדשה, לא מכירה אף אחד, והבנתי שגם לא אכיר"
איך הרגשת?
"זה די פגע בי, אבל זה השתנה רגע לפני הסגר האחרון, כשאפשרו לנו להגיע למשרד בקפסולות. פגשתי את העובדים לצדי לראשונה, והיה מאוד משמח לראות שיש מאחורי הריבועים פרצופים".
את מוצאת גם יתרונות במצב הזה?
"אני אדם די פרטי, אז אני שמחה שאני לא צריכה לחשוף את הבית שלי לשאר העובדים, ולא לחשוב מה אני משדרת ואיך אני נראית או חס וחלילה להתאפר כדי לשבת מול המסך. זה גם שינה בי משהו, והיום כשמבקשים ממני בלימודים לפתוח מצלמה כבר קשה לי, כי התרגלתי מהעבודה לא לעשות את זה".

ההייטקיסט שעשה ראיון עבודה בלי לראות את המראיינים

ת' נכנס לשוק מחפשי העבודה בתחילת החודש, אחרי שפרש מצה"ל. הוא זומן לריאיון בחברה גדולה, מובילה ומוכרת, לתפקיד מנהל פרויקטים. לפני הריאיון נערכה שיחת טלפון ראשונית, ואז נקבע ריאיון בזום. המראיין שאל, 'זה בסדר מבחינתך להפעיל מצלמה?', ות', מן הסתם, אמר שאין לו שום בעיה. הוא לא צפה תסריט שבו המראיין לא יפתח את המצלמה, ולמעשה הוא יתראיין מול מסך שחור. "הריאיון נמשך שעתיים וכלל ריאיון טכני, שיחת רקע ומשחק תפקידים", הוא מספר. "לכל אורך הריאיון רק אני הייתי עם מצלמה פתוחה".
"הריאיון נמשך שעתיים וכלל ריאיון טכני, שיחת רקע ומשחק תפקידים, לכל אורך הריאיון רק אני הייתי עם מצלמה פתוחה"
זה נשמע מטורף, המראיין לא פתח אפילו לשנייה?
"לא. השאלות הטכניות היו בפורמט של מצגת - וכשעניתי הסתכלתי על עצמי. השתתפתי בסימולציה - והסתכלתי על עצמי. דיברתי לריבוע שחור עם אות באנגלית. כשהוא הסביר על החברה הקשבתי בלי לדעת למי אני מקשיב. אין לי ניסיון בדברים האלה, והמעמד מאוד הלחיץ אותי, הפתיע אותי והיה לי חדש".
לא חשבת לבקש, או אפילו לדרוש, שגם הוא ידליק מצלמה?
"הוא בא לראיין אותי, וביחסי הכוחות האלה לא מצאתי לנכון להעיר לו על זה. בהתחלה עוד שאלתי את עצמי, אולי הוא בוחן אותי אם אעיר לו על זה שהמצלמה שלו סגורה, אולי זה מבחן באסרטיביות? שימת לב לפרטים? אבל זה לא נראה לי הגיוני".
התקבלת לעבודה בסוף?
"לא, והאמת היא שאני לא חושב שהייתי רוצה לעבוד עם אדם שמראיין ככה".
פורסם לראשונה: 15:51 , 04.02.21
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.