מי שיביט בי ברגעים אלה ממש, יתקשה להאמין שיש לי חצי מילה חיובית לומר על המצב שנקלענו אליו. אני שרועה על המיטה שלי עם לפטופ על הרגליים אחרי עוד לילה רצוף אזעקות (אני ראשונה בקו האש בפתח תקווה המטווחת. השתחוו בפניי, פריווילגים), הצוואר שלי עקום תחת שתי כריות לא פרופורציונליות והשיער נראה כמו קן של ציפורים שהופצץ על ידי כטב"ם. רגע, לא סיימתי: אני גם סובלת מאלרגיות עונתיות, נאלצת לעבוד במשרה מלאה ולבדר בין אפצ'י לאזעקה שלושה ילדים שמילולית מטפסים על הקירות. אבל היי, איך אמר פרופ' יובל? אנחנו לא פרימדונות מפונקות ולא שרדנו עד עכשיו כדי להתבכיין, נכון? אז הנה חצי הכוס המלאה שלי לסיטואציה הבלתי שאנחנו נמצאים בה:
אין לילדים חוגים: אחד האתגרים הגדולים שלי מדי שבוע הוא שעות הפנאי של הבן הקטן. אני מוצאת את עצמי ממתינה לו מחוץ לאולמות ספורט מסריחים ומתנ"סים עבשים במשך שעות על גבי שעות כל שבוע, כאילו מדובר בדני אבדיה הצעיר. ככלל, בעיניי הקונספט של לחכות מחוץ לחוג לא מתאים לחיים שלנו בשנת 2026. הכול רץ, כולם טסים, הבינה עפה – רק אני ועוד כמה הורים ממורמרים נאלצים לעצור את מרוץ החיים שלהם עכשיו ולחכות שהילד יסיים את החוג שלו. לא יודעת, לא כיף לי.
שיעורי הספורט שלי בהולד: אני רציתי להתעמל. אני שילמתי על זה. אני שריינתי לי ימים, רכשתי גוזיות, עשיתי דברים. פרצה מלחמה. פורס מאז'ור.
אני לא צריכה להסתרק: מדובר בפעולה שהפכה מיותרת לחלוטין מבחינתי. ימים על גבי ימים אני מבלה בפיג'מות וקליפסים. אם אני צריכה לחבר את האריה השואג הפרטי שלי לזום (קוראים לו ליאו והוא בן חמש), אני מעיפה את הקליפס ומחליפה אותו בקשת ענקית כזאת של בית כדי שהגננת לא תיבהל (היא נבהלת בכל מקרה). אבל תשמעו קטע - בעודי עוברת באינסטגרם שלי על מסלולי התצוגות האחרונים בשבועות האופנה מסביב לעולם, מה אני מגלה? ששיער מג'ויף הוא בגדר מאסט העונה! אני נשבעת! שיער מסורק ומסודר זה איכסה - שיער שומני, מלא ראסטות וקשרים זה וואו! לא יודעת מה איתכן, את מצב הרוח האישי שלי זה שיפר.
בוטלו תוכניות שנקבעו טנטטיבית: אין משהו בעולם הזה שאני אוהבת יותר מלבטל תוכניות טנטטיביות. אגב, לא משנה לי בכלל מי קבע את התוכניות האלה ואם אני קבעתי אותן בעצמי. הרי אין שום קשר בין האהובית שקמה בבוקר באנרגיות משונות וסימסה לחברה "בואי נקבע טנטטיבית לערב, אני מתה לראות אותך!" לאהובית של הערב. אני כמו הכרכרה של סינדרלה - איך שיורדת החשכה, אני חוזרת להיות בטטה. כלומר, דלעת.
אני לא צריכה לחפש חניה: עצם ביטול התוכניות המאסיבי מייתר את הצורך שלי לעשות דבר נוסף שאני שונאת במיוחד – לחפש חניה. אני יודעת שאני לא מיוחדת כאן, הרי אף אחד לא קם בבוקר ומחליט שהיום בא לו לחפש חניות להנאתו. אבל אצלי זה ממש מלווה בהתקפי חרדה שגורמים לי לנתק קשרים עם אנשים כדי שלא נצטרך לקבוע ואז אני אצטרך לחפש חניה. אין חברים, אין מפגשים, אין צורך להזיז את האוטו. פרובלם סולבד.
אני לא צריכה למלא דלק: ביומיום אני כמובן מנסה לדפוק את בעלי ולתקוע אותו עם התפקיד המבאס הזה. אני אסע על האדים של הדלק ולא אכנס מיוזמתי לתחנה גם תמורת שלום. זה לא כי אני איזו ליידי, בואו – אני פשוט לא יודעת איך. לא משנה כמה פעמים ניסו ללמד אותי, אני לא מצליחה לקלוט את רצף הפעולות שצריך לעשות בתדלוק עצמי. ואני לא יודעת איך לספר לכן את זה – אבל כבר אין שם מתדלקים. משהו קרה להם. כולם נעלמו מכל תחנות הדלק בבת אחת, ואף אחד לא בודק את זה. אני קוראת מכאן: השיבו מתדלקים לגבולם!
אני לא צריכה להתאפר: אם אני עובדת מהבית ולא יוצאת לשומקום, אני גם לא צריכה להתאפר. שזה נהדר, כי אני גם לא יודעת לעשות את זה יפה וגם לא אוהבת להסיר את האיפור לאחר מכן - מה שמכעיס מאוד את הנקבוביות שלי. כעת, כל שרשרת המעשים הלא כיפית הזו נחסכת ממני. חסדי השם!
לא צריך לעשות תוכניות לסופ"ש: איך ששעון הקיץ מתקרב אני מתחילה לחוש את הלחץ הזה לצאת לטייל. הוא מגיע מבעלי, מהילדים ומהאנשים המרגיזים באינסטגרם שטוענים כי הארץ הכי יפה בעונה הזו של השנה. כדי לא לצאת הורסת מסיבות, אני מוצאת את עצמי מדי סופ"ש תקועה על איזו גבעה עם ריח של פרות, כשלראשי כובע טמבל, על גבי תיק מלא סנדוויצ'ים ולצידי ילדים לא מרוצים. ועכשיו? הכול רגוע. אין לחץ לנסוע לדרום אדום, צפון ירוק או רחוק מתוק. אין קטיף תותים, אין איסוף גזרים, אין נסיעה בריינג'רים. אין כמו בבית.
