כמנחה של פודקאסט פופולרי שעוסק בסקס, לורי שטטמאור היא לא אישה שקל להביך. בספרה החדש "גומרות בטוב" היא מתארת בפרטי פרטים את האורגזמות שלה, כולל חוויות שרובנו בקושי מעיזות ללחוש. למשל, מה שהיא מכנה "אורגזמה אנרגטית" שחוותה בעת בילוי בפסטיבל טנטרה: "בעיצומה של גלילה אקראית בטוויטר", היא כותבת, "אולי המקום הכי אנטי-רוחני והכי מייבש חשק מיני שאפשר לדמיין, זה קרה: הרגליים שלי התחילו לרעוד, ואז גם הבטן הצטרפה, ופתאום החזה והפות רקדו להם בקצב משתנה. ויברציות מענגות השתלטו על גופי, גלים חשמליים של אורגזמה, בלי מגע, בלי שפנטזתי על אף אחד, בלי שום טריגר ברור, מלבד אותה תנועה מינית פנימית מצטברת שהתפוצצה לי בבת אחת בתוך הגוף".
"ניסיתי לתאר אורגזמות שבהן הרגשתי את כל מנעד התחושות בגוף, וזה פיצוץ מטורף, חוויה שמימית שלא דומה לשום דבר אחר. הדבר הכי עוצמתי שאפשר לחוות עם הגוף שלנו, חוץ מלידה", היא אומרת כעת.
מה גרם לך להיפתח בצורה טוטאלית כל כך?
"הרגשתי שבשביל הספר אני צריכה להיות הכי חשופה. אני לא סקסולוגית שכותבת על חדר הטיפול ועל המטופלים שהגיעו אליה. אני כתבת יחסים. הרגשתי שהאותנטיות חשובה פה. אף אחד לא דרש את זה ממני, ולא הופעל עליי לחץ. אני הבאתי את זה מרצוני החופשי. אם האג'נדה שלי היא שנשים לא יתביישו במיניות שלהן וירגישו בנוח עם עצמן, אני צריכה לחיות את זה".
"הייתי באפליקציות, וזה הגיע לרמה חולנית של אביוס. הייתי יושבת בדייט ומקבלת התראה שיש לי מאץ' עם מישהו אחר. איך תיתני ככה הזדמנות"?
לא חששת מהתגובות לתיאורים המפורטים האלה?
"כן, אבל במידה. עד שהתחלתי עם הפודקאסט הייתי מהוססת וערה לכל מילה שיוצאת לי מהפה. לאט־לאט התחלתי להרגיש בנוח, וזו הפכה להיות שיחה שאני שותפה לה ונותנת דוגמאות מהעבר המיני שלי. הורדתי את הבושה. הספר הוא כבר חצי ממואר, אני ממש כותבת חוויות מיניות שעברתי. אני תכף בת 43, כמה אפשר לתת לבושה לנהל אותנו? באיזה שלב את אומרת 'זו אני'.
"בשלב התחלתי של הכתיבה אמרתי לפסיכולוג שלי שאני כותבת את הספר, והוא שאל אם אני רוצה שהוא יקרא אותו. אמרתי מיד 'בטח'. הוא התעכב על זה ואמר, 'את בטוחה? זה לקרוא דברים חושפניים לגבייך'. אמרתי לו שאני לא מסתירה ממנו שום דבר. לגבי ההורים שלי, אני מקווה שהם יעברו מהר את העמודים החושפניים ויתרכזו יותר במחקרים".
מדריך לאוננות גורמה
"גומרות בטוב" (ידיעות ספרים) שכתבה שטטמאור, מנחת הפודקאסט "סקס אפיל" ועורכת מדור יחסים ב־ynet (שגם כותבת ב"לאשה"), מוגדר כ"מדריך נועז ובלתי מתנצל לעונג נשים, מסע אינטימי אל לב אחת השאלות המושתקות ביותר: למה כל כך הרבה נשים לא גומרות?". אחד הגורמים המרכזיים שהיא מצביעה עליהם הוא החברה השמרנית שאנחנו גדלות בתוכה. "נערה שמתנסה מינית היא 'קלה', 'נותנת' ו'שרמוטה', אבל נער שעושה זאת הוא 'זיין' ו'גבר־גבר'", היא כותבת. "לא פלא שכשאנחנו גדלות, אנחנו מגיעות לחדר המיטות עם מטען כבד של בושה, בלי היכרות עם הגוף ועם איבר המין שלנו, עם קושי מובהק לבקש את מה שמענג אותנו ולפעמים אפילו בלי להבין מה זה. כל זה תוצר של הבניה חברתית שיצקו בנו מילדותנו".
למה בעצם האורגזמה הנשית מעסיקה אותך כל כך
"מאז שהשקתי את הפודקאסט שלי, אני לא מפסיקה לשמוע ממאזינות עד כמה הן היו רוצות לחוות ולגלות יותר עונג מיני. שמעתי מהרבה נשים שהן לא מגיעות לאורגזמה או שהן מגיעות אליה רק באוננות, והן היו רוצות 'לתקן' את זה, להרחיב את היכולת שלהן לעונג. זה גרם לי לצאת למסע הזה".
בספר את כותבת שנשים חוות אורגזמה ב־65% מהמפגשים המיניים, לעומת גברים סטרייטים שאצלם הנתון עומד על 95%. מה הסיבות לכך?
"אנחנו לא מגיעות בצורה נקייה למיניות שלנו. כשאישה מגיעה לסיטואציה מינית, היא סוחבת מערכת שלמה של כוחות שעובדים עליה מאז שהיא ילדה - מערכת של איסורים מהדת, מהמשפחה או מהחברה, האופן שבו לימדו אותה להסתכל על מיניות.
"נוצר מקום פרדוקסלי שבו גם אם אישה נורא אוהבת להיות במיניות, היא לא תמיד תרשה לעצמה להפגין את זה, בטח לא בדייטים הראשונים, כי אז לתפיסתה היא עלולה לפגוע ברגשותיו של הגבר שאיתה. היא לא רוצה 'לסרס' את הגבר או לגרום לו להרגיש שהיא מנוסה יותר ממנו. מצד שני, אישה שלא מגיעה לאורגזמה עלולה לחשוב שהיא לא טובה מספיק, ואז להחליט לזייף כדי לתת לבחור שאיתה את התחושה שהיא כן נהנית ומרוצה. אני רוצה לנרמל את זה ולהגיד: הכול בסדר איתך, זו החברה שעקומה".
4 צפייה בגלריה
"הייתי יושבת בדייט ומקבלת התראה שיש לי מאץ' עם מישהו אחר. איך תיתני ככה הזדמנות?"
(צילום: יאיר שגיא)
שטטמאור מתייחסת בספרה ללחץ שחשות נשים רבות ביחס לנושא. "נשים שמתקשות להגיע לאורגזמה תוהות, למשל, איזו מין אישה אני, אם אני לא גומרת? או שופטות את עצמן וחושבות שמשהו בהן 'מקולקל' אם הן לא מצליחות לחוות את זה", היא כותבת. "אולי הן מרגישות 'נחותות' לעומת נשים שחוות אורגזמה, שנדמות בעיניהן כמי ש'ניצחו את החיים'". בריאיון איתה חשוב לה להבהיר: "אורגזמה היא עוד משהו שהוא נייס טו האב, אבל היא לא העיקר ולא היעד. היעד הוא להיות ברגע בזמן המיניות".
"את פוסלת אנשים כי יש לך המון מאצ'ים, ואת מרגישה שכולם מחכים לך, ובסוף את נשארת לבד. יש בזה משהו טרגי"
מה צריכה לעשות מי שעדיין לא חוותה אורגזמה?
"קודם כול להתחיל לאונן. כדי שאישה תוכל להתחיל להרגיש מנעד רחב יותר של עונג מיני, היא צריכה להכיר את הגוף שלה. הרבה נשים מצפות שבני הזוג יענגו אותן, וכשהן לא מגיעות לאורגזמה, הן מאשימות אותו. אם תכירי את עצמך, כבר לא תהיי תלויה במי שאת שוכבת איתו. יש נשים שמעולם לא הביטו בפות שלהן. כולנו מצפות שבן הזוג יֵדע בדיוק איפה לגעת ועל מה ללחוץ כשאנחנו לא מכירות את עצמנו".
בספר את עוסקת בהרחבה בנושא האוננות. בין היתר את מגישה מדריך ל"אוננות גורמה" – טקס של שעה שכולל עיסוי ומדיטציה. את גם מסבירה למה הנושא הזה עדיין מושתק מבחינה חברתית.
"נכון. נשים ישתפו זו את זו בפרטים הכי גסים ואינטימיים וספציפיים ו־TMI מהסטוץ האחרון שלהן, אבל רובן לא יעזו להגיד מילה על האופן שבו הן נוגעות בעצמן כשהן לבד. בחברה שלנו אוננות נשית היא עדיין לא נושא לגיטימי לשיחה על כוס קפה, ובטח לא לשיחת ברזייה של נערות בתיכון".
האקלים הרומנטי שלי
החוסן מול מבוכה מלווה את שטטמאור מילדות. כבת לגינקולוג, הספרייה שלה לא כללה רק את "ג'ינג'י" ו"נשים קטנות", אלא גם ספרי היריון ולידה עם צילומים גרפיים של ראש תינוק מבצבץ. כשהייתה בתיכון חבריה לכיתה היו מזדעזעים מהספרים האלה, אבל היא? "הייתי טרולית", היא אומרת, "קצת פרובוקטיבית, וזה הצחיק אותי. חוץ מזה שהייתי ילדה גיקית שקוראת כל מה שהיא יכולה, וזה היה חומר קריאה עבורי".
איך היה החינוך למיניות בבית שלך?
"כשהתחלתי לקיים יחסי מין בתיכון, אמרתי לאבא שלי שיש לי חבר, אז הוא נתן לי גלולות. השיח היה אזהרתי, מניעתי. לא היה שיח על עונג או הנאה או הסכמה או גבולות. לא דיברו על זה".
היא נולדה וגדלה בכפר סבא. כשהייתה בתיכון, תלמידה במגמת ספרות ותיאטרון, פנתה למקומון בעיר ושאלה אם הם מחפשים כותבים. היא נענתה בחיוב, והכתבה הראשונה שלה הייתה כתבת שער. "הלכתי ליד בית ספר יסודי בעיר וגיליתי פנקסי חיסונים זרוקים ליד הפח. גיליתי שהשרת זרק אותם והפכנו את זה לכתבה, כי זה נחשב חומר מסווג".
בהמשך למדה באוניברסיטת תל אביב תיאטרון וספרות, אבל הלב שלה עדיין היה בתקשורת. "עבדתי כמוכרת בחנות סקייטבורד בנמל תל אביב, הבאתי איתי את הלפטופ לעבודה, ובזמן שלא היו לקוחות הייתי כותבת טורים בנושא מוזיקה, תרבות וטלוויזיה, בתקווה שמישהו יאהב וירצה להעסיק אותי". הדרך לעיתונות הגיעה דרך חיי הלילה של העיר הגדולה. "הייתי חלק מסצנת הפאנק", היא מספרת. "יוצאת למועדונים ולרייבים, ושם הכרתי אנשים שהיו עורכים באתרים וקיבלתי את העבודה הראשונה שלי".
מגישה את "סקס אפיל"
היא החלה לכתוב באתר הצעירים של "מעריב", ובהמשך עבדה כמנהלת קהילות בפורומים של אהבה ויחסים באתר תפוז. "משם עברתי להיות מנהלת קהילות גולשים של קשת, וב־2009 הגיעה הצעה מ־ynet, להיות כתבת השטיח האדום, לראיין מפורסמים בהשקות. עשיתי את זה במשך שנה, עד שעברתי לערוך את מדור היחסים. זה התלבש כמו כפפה ליד שאני אערוך את המדור - הייתי מאוד פתוחה בעניין המיניות שלי מגיל צעיר ואנשים תמיד הרגישו בנוח לדבר איתי על הנושאים האלה. דרך הכתבות שהיו עולות במדור היה אפשר להבין מה האקלים הרומנטי שלי. כשהייתי מאוהבת, היו כתבות על אהבה, וכשהייתי במערכת יחסים, היו כתבות על יחסים".
"נשים ישתפו זו את זו בפרטים הכי גסים ואינטימיים מהסטוץ האחרון שלהן, אבל רובן לא יעזו להגיד מילה על האופן שבו הן נוגעות בעצמן כשהן לבד"
בתקופת הקורונה הגיע הפודקאסט "סקס אפיל", שמשודר בפלטפורמת Be.po של ynet. לדברי שטטמאור, הוא נולד לתוך ואקום. "כיום פודקאסטים בעברית על מיניות זה הדבר הכי טרנדי, וכל בחורה שנייה פותחת מיקרופון עם חברה והן מדברות על סקס, אבל אז לא היו כאלה. אמרו לי, 'תחשבי על קונספט, בעוד שלושה ימים את מקליטה'. אמרתי לעורך: 'אולי נגיע ל־50 פרקים', כי כמה כבר אפשר לדבר על סקס? לא ידעתי כמה נושאים אוכל לייצר".
התשובה היא 163 פרקים, שחלקם חצו את רף 100 אלף האזנות. הפרק הכי מואזן, לדבריה, הוא "הפרק שקראנו לו 'חבר שלי הוא ואן גוך של הזיונים'. אפרת וולפסון, שראיינתי שם, מייסדת קהילת הפייסבוק 'נשים חיות בתשוקה', נתנה עצות למיניות שאת חלקן הכנסתי גם לספר, ואנשים עפו על זה. בישראל השמרנית זה עדיין חדשני לשמוע נשים מדברות על מיניות בצורה כל כך נונשלנטית".
לגדל ילד פמיניסט
במקביל לכתיבת הספר עברה שטטמאור את המסע המשמעותי ביותר בחייה: הדרך לאימהות יחידנית. בגיל 40, אחרי שנתיים של מרתון דייטים מתיש, היא החליטה שהיא לא מחכה יותר. "נורא רציתי להביא ילד ממקום של משפחה, אז הייתי יוצאת לפעמים לשלושה דייטים בשבוע. כיום אני יודעת שזו הייתה טעות. רצתי על כל המגרש במקום לתת צ'אנס אמיתי ולהשתהות, להיות ברגע, כמו שאני מלמדת בספר".
ספרי על מרתון הדייטים הזה.
"הייתי באפליקציות, וזה הגיע לרמה חולנית של אביוס. הייתי יושבת בדייט ראשון עם בחור ומקבלת התראה שיש לי מאץ' עם מישהו אחר. אז את חושבת, אולי המאץ' החדש הוא יפה יותר או מוצלח יותר מהנוכחי, ואיך תיתני ככה הזדמנות, כשאת חושבת שמחכה לך מישהו טוב יותר? זו אשליית שפע.
"כיום אני יודעת שעשיתי טעות כשלא סגרתי את האפליקציה בכל פעם שיצאתי עם מישהו, כדי לתת לו הזדמנות אמיתית. את פוסלת אנשים כי יש לך המון מאצ'ים, ואת מרגישה שכולם מחכים לך, ובסוף את נשארת לבד. יש בזה משהו טרגי. זה סיפור של הרבה נשים שהיו מחוזרות כל החיים, ובסוף הן מוצאות את עצמן לבד כי הן התברברו עם זה. אדם שפחות מעריך את עצמו ומישהו מתחיל איתו, אומר איזה כיף, אתן לו צ'אנס, לעומת מישהי שמרגישה מחוזרת ולא באמת נותנת הזדמנויות אמיתיות".
"כשהתחלתי לקיים יחסי מין בתיכון, אמרתי לאבא שלי שיש לי חבר, אז הוא נתן לי גלולות. השיח היה אזהרתי, מניעתי. לא היה שיח על עונג או הנאה"
על מה פסלת בחורים?
"אם למישהו לא הייתה עבודה קבועה או אם הרגשתי שהוא לא אמביציוזי מספיק, למשל. היו הרבה פעמים שפסלתי על ענייני משיכה. אם הרגשתי שאני לא בטוחה שאני נמשכת, לא רציתי לבזבז לנו את הזמן. בשנות ה־20 היו לי בני זוג שהיה איתם חיבור מטורף על ההתחלה, והרבה פעמים חיפשתי לחוות את התחושה הזו, שהכול מתחבר, כאילו תמיד הכרנו. כשזה לא הרגיש ככה, לא השתהיתי בזה. בתחילת שנות ה־30 הייתה לי זוגיות ארוכה שקצת שרטה אותי. הייתי עם בחור קנאי מאוד, ואחר כך, כשיצאתי עם בחורים, הייתי אובר נזהרת, ובכל פעם שמישהו היה אומר משהו, הייתי בודקת אם הוא לא שייך לאותו טייפ קאסט שיצאתי ממנו".
תסבירי.
"בספר אני כותבת שאחד הדברים החשובים בביטוי של המיניות שלך הוא להסתכל על אנשים בעיניים, לא רק בעיניים של בן הזוג שלך. להיות פלרטטנית עם כולם, להסתובב בעולם בתחושה של משחקיות, לא להשפיל מבט. כשהייתי עם אותו בן זוג קנאי, הוא חשב שאני מתחילה עם גברים. בתגובה, בלא מודע שלי, הפסקתי להסתכל על גברים בעיניים. כיביתי בעצמי את הרוח הפלרטטנית שהייתה בי, כיום אני לא אתן לאף אחד להשפיע עליי ככה, כמובן".
היא התחילה טיפולי פוריות שבועיים בלבד לפני ה־7 באוקטובר. בזמן שהמדינה רעדה, שטטמאור הזריקה הורמונים. "הייתי מהיחידות שהגיעו למרפאה. כולן עשו הפסקה כי היו בסטרס, אבל מאגר הביציות שלי לא מחכה לשלום. שמתי לעצמי דד־ליין להתחיל את הטיפולים בגיל 40, והיה לי ברור שאני רוצה להביא ילד למרות הכול".
בזמן הטיפולים המשיכה לצאת לדייטים. "אמרתי לכל הבחורים שיצאתי איתם, 'תראו, אני הולכת להביא ילד', כאילו להוריד מהם את הלחץ, שיתייחסו אליי כאל גרושה עם ילד. היה מישהו שיצאתי איתו בזמן הטיפולים במשך שלושה חודשים. זה הרגיש רציני, היה בינינו חיבור טוב מאוד. ואז הוא חטף רגליים קרות. הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא רוצה ילדים, והוא יודע שאם ימשיך להיות איתי בקשר, תהיה לו אחריות על התינוק, והוא לא מעוניין בזה".
התאכזבת?
"כן, לזמן קצר. כי הייתה מלחמה והיו טיפולים, ולא היה לי זמן לשקוע".
אחרי שנה של טיפולים נכנסה להיריון. "הייתי מאוד מינית בהיריון", היא מספרת. "בזמן המלחמה הרבה אנשים איבדו את החשק המיני, אבל היו כאלה, כמוני, שהמצב הזה גרם להם להיפר־מיניות, תחושה כזאת של אכול ושתה כי מחר נמות. הרגשתי הכי נשית, והיה מדהים, היה לי פרטנר מיני שליווה אותי".
אבל אז הגיעה הלידה של בנה גפן, כיום בן חמישה חודשים, והביאה איתה שיעור חדש בענווה: "פתאום בום, כל החשק המיני שלי נעלם. זה מדהים, כי מעולם לא הייתי במצב של אפס ליבידו. במסגרת הוצאת הספר הייתי צריכה לחזור לטקסטים של הספר ולמצוא את היכולת להתחבר לתוכן על מיניות, כשבמציאות אני בכלל לא שם".
את כבר חושבת איך לחנך את הבן שלך בנושא המיניות?
"אני מתכננת לעשות לו חינוך מיני מגיל צעיר, שיח תואם גיל, מה שנקרא. אומרים לי שיש לי הזדמנות לגדל ילד פמיניסט ולהשפיע עליו שיתייחס יפה לנשים".
איך גברים מגיבים לכך שמיניות היא תחום העיסוק שלך?
"יש גברים שמתלהבים מאוד, ויש כאלה שנרתעו ופחדו, מתוך מקום של אולי היא מנוסה ממני ותשפוט אותי. היה גבר שלפני כמה שנים שלח לי הודעה בטינדר וכתב, 'את מסקרנת אותי, אבל שתדעי שאני סקס גרוע'. אמרתי לו, 'תודה על הכנות, זה מצחיק אותי, תוריד את הלחץ, תשחרר'".
ומה הלאה?
"אני רוצה מאוד להמשיך לחקור את הנושא באקדמיה. נפתחה לי הצ'אקרה".
