"הנה, את, אחרי שהתגרשת, בטוח שקרו לך מזה המון דברים נפלאים, לא?", שאלה אותי השבוע מישהי, שתככב בשער "לאשה" של השבוע הבא. "אממ… לא ממש", עניתי. "אוקיי, אבל בטוח למדת מזה דברים". השתהיתי רגע ואמרתי: "כן. שלא מומלץ להתגרש. זה מאוד לא כלכלי".
בדרך הביתה נזפתי בעצמי: יפעת, את רצינית? זה מה שיצא לך מהפה? הרי את לא מצטערת שהתגרשת. את רוב הזמן שמחה, חיונית, מתלוצצת עם רעייך. לעזאזל, את אפילו כותבת על זה טור! אז למה יצאה ממך 'הפולנייה הממורמרת?'. ואז הבנתי: זה לא היה מרמור. זה היה מנגנון.
בשנים האחרונות, ובעיקר מאז שאני כותבת על החיים שלי בפומבי, התפתח בי רפלקס כמעט אוטומטי: לא לייפות גירושים. לא למכור את זה כהתגלות רוחנית. לא להיות זאת שבגללה מישהי אחרת תקום בבוקר ותחשוב: "אולי גם אני צריכה להתגרש", כי גירושים זה לא ריטריט. זה לא טרנד. זה לא מסע העצמה באינסטגרם. זה פירוק. זה כאב. זה פחד. והכי חשוב: זה הכי אישי שיש.
אבל אז גם הבנתי משהו לא פחות חשוב: העובדה שאני לא רוצה למכור את הגירושים לא אומרת שאני צריכה להסתיר את מה שהם כן נתנו לי. ואותה מרואיינת צדקה. הם נתנו לי דברים נפלאים. ממש.
הם בהחלט נתנו לי תעוזה. פעם, נסיעה לבד מהמרכז לקיסריה הייתה נראית לי כמו מסע חוצה יבשות. היום? אני יכולה לנהוג עד אילת בלי למצמץ. טוב, אני ממצמצת המון, אבל רק בגלל שאני רגישה לשמש. פעם, כל תקלה בבית הייתה מזוהה אצלי אוטומטית עם המילה "גבר". מכונת כביסה התקלקלה? "גבר". המחשב נתקע? "גבר". נורה נשברה? "גבר עם סולם". היום? אני קודם כול מנסה לבד, ובמקרים נדירים - אפילו מצליחה!
בזכות שינוי הסטטוס הרחבתי את הרשת החברתית שלי וזכיתי להכיר אנשים שבחיי הישנים לא היה להם מקום. גם יצאתי לדייטים, היו לי בני זוג ואפילו אם הם לא נשארו בסוף עד הסוף, חלקם השאירו שיעור, חלקם תובנה, חלקם פשוט תרגיל מנצח לשרירי בטן. בחיי, רק בשביל זה היה שווה לצאת איתו. מה שנקרא: הוא לא נשאר לי בלב, אבל הוא בהחלט נשאר לי בריבוע.
לצד הגירושים (ובסדר, גם עם התקדמות הגיל), למדתי להעריך את הטוב שבי ולקבל את מה שלא. אם פעם התבאסתי מדברים מסוימים בי וניסיתי לשנות, היום אני מבינה שאין דבר כזה שלמות. או כפי שאני אומרת לבתי: אני שלמה עם עצמי למרות שאני לא מושלמת.
ובעיקר מה שלמדתי הוא שאני יכולה להיות מאושרת ומסופקת גם בלי בן זוג. אני לא מחפשת את החצי שלי. אני לא תפוח חצוי. אני פרי שלם. אולי קצת חבוט פה ושם, אבל עגול. זוגיות מבחינתי היא לא חמצן, היא תוספת, כמו חופשה באי קסום. ארבעה ימים של ים ושקט וכיף. ואם נותנים לך עוד ארבעה ימים? ברור שתגידי כן. זה משמח, זה מוסיף, אבל זה לא אומר שהיית אומללה קודם. וזה אולי השיעור הכי גדול שלמדתי: להיות לבד לא אומר להיות בודד.
והשבוע, כשהמדינה כולה התעטפה בכחול־לבן, הבנתי שיום העצמאות שלי התחיל הרבה לפני המטס. הוא התחיל ברגע שהפסקתי לחכות שמישהו אחר יתלה לי את הדגל במרפסת. לא בהכרח כי אני מצליחה לתלות אותו לבד, אבל כי כבר ממש לא אכפת לי אם הוא יוצא קצת עקום.
