"על להט הנעורים מדברים כל הזמן, אבל מי מדבר על תוגת גיל המעבר? על גיל 50 שבו הכל מתחיל להישמט מאיתנו? ההורמונים שעוזבים את הגוף, הילדים שעוזבים את הבית, הציצים שהופכים חציליים, החשק המיני שנעלם, השיער שנושר, מצבי הרוח העגמומיים והזוגיות שמנסה למלא את החלל הריק? בדיוק בגלל זה כתבתי את אביגיל בת ה־50. היא בגיל שלי ושל הקוראות שלי, עשור שלא מטופל מספיק בקולנוע, בספרות. שאנחנו לא מדברות מספיק ובגלוי על מה שאנחנו עוברות במהלכו. חברתי ד"ר מיה טבת דיין אמרה שזה 'מעשה פמיניסטי'. אבל אני רק כותבת את עצמי".
את הדברים האלה אומרת ענת לב־אדלר כשאנחנו מתיישבות אצלה בבית לקיים את הריאיון הזה.
גילוי נאות: ענת ואני חברות. החברות שלנו נבטה במקלטים לנשים מוכות לפני המון שנים, שם התנדבנו שתינו. ארבע שנים אני מלווה אותה בכתיבת הרומן "אישה בעונת מעבר" (ידיעות ספרים), שיוצא בימים אלה. גיבורת הרומן היא אביגיל בת ה־50, שבזמן שהיא מעצבת בתים של אחרים, החיים שלה מתפרקים, והיא מנסה להבין מה אנחנו משפצים בגיל 50 - את הבית או את הזוגיות? כבר בשורה הראשונה בספר, מייקי, שהוא גם האקס המיתולוגי של אביגיל וגם המאהב שלה, מודיע לה ש"זה נגמר". אין לנו מושג מה נגמר, אבל כאן מתחיל סחרור שבמסגרתו היא מאשפזת את עצמה בדיור מוגן, ישנה כפיות עם הפסיכולוגית שלה, בורחת לגור באוטובוס ומצטלמת בעירום בניסיון פתטי לרדוף אחר נעוריה, ולבסוף מבינה שרק אחרי החורבן המוחלט מגיעה הגאולה. "נכון שאביגיל מצליחה בסוף להביט בהומור פרוע ובהשלמה רכה על מפגעי הגיל", אומרת ענת, "אבל לאורך הספר העברתי אותה מסע כואב של אובדנים. אני מודה שאני חוששת שיאהבו אותה פחות מאת יעל, גיבורת הספר הקודם שלי".
נו, אז מה? אם הרומן החדש לא ימכור 50 אלף עותקים כמו הקודם, אז לא אוהבים אותך? את כישלון וכל מה שהיה לפני כן – כל היופי שלך והאישה שאת והכותבת שאת והחברה הנהדרת שאת – הכל נמחק? זהו? אני מכירה אותך, ויש רגעים שהרוח והנשמה שלך מדברות אלייך ואת לא מקשיבה. את עסוקה בליפסטיק האדום שלך. באם יאהבו אותך. ואני אומרת לך, ההצלחה שלך היא כבר בזה שכתבת כמו משוגעת ארבע שנים, שהיית אביגיל יום וליל. אני יודעת כמה הקזת דם ובראת לה חיים ותשוקה וגוף.
"תשוקה וגוף שהיא הולכת ומאבדת. אם גיל 40 הוא משבר של הנפש, גיל 50 הוא משבר של הגוף".
בסדר. מאבדת. אבל עכשיו אני רוצה לברר, מאיפה הפחד שלא יראו אותך? כי היחסים שלך עם הליפסטיק האדום שלך – כמייצג בהפוך על הפוך את חוסר הביטחון הזה – מרתקים אותי.
"תכלס, בכלל לא הייתי אמורה לחיות. העולם לא רצה שאתקיים, אבל נלחמתי. ומאז אני נלחמת. נולדתי בחודש השביעי, פגית במשקל 1,200 קילו, אמא שלי מתה מוות קליני במהלך הלידה והצליחו להחזיר אותה לחיים, למזלי. כי בלעדיה לא הייתי שורדת את מה שעברתי כילדה, ולכן גם הספר מוקדש לה. הובהלתי ישר לטיפול נמרץ, ומשם לחודשיים וחצי באינקובטור בפגייה של ויצ"ו, בלי שאף אחד נוגע בי, כי זה לא כמו היום – שעושים קנגורו ובונדינג. עד היום הדבר שאני כמהה אליו זה עיטוף ומגע. ברומן הפגייה הזו הופכת לבית האבות שבו אביגיל מאשפזת את עצמה, ושם באופן מטאפורי היא גם יולדת מתוכה את 'גורת אביגיל' ומתרווחת לבסוף בתוך גיל 50. זה משהו שמעולם לא דיברתי עליו אלא עם אנשים בודדים וקרובים מאוד. כמוך, למשל. היה לי הרבה יותר נוח להדחיק ולרוץ על רגלי האחת".
למה רגל אחת? תסבירי.
"כי חוסר החמצן בלידה שיתק את העצבים במוח שמפעילים את העקב של רגל שמאל, שבעצם לא באמת נושא אותי. אני לא יכולה לעמוד או לקפוץ עליה, ומי שיסתכל טוב יבחין שכשאני הולכת, אני צולעת וסוחבת גם את ענת הילדה, שהעולם לא רצה שתיוולד, אבל היא עשתה לו דווקא. וניצחה. את מבינה למה אני תזזיתית והישרדותית?"
"אני עפה על הגוף הסקסי שלי, אבל אני עוד נושאת בתוכי המתבגרת עם הפלטה והחצ'קונים והשערות במקומות שלילדות אחרות לא צמחו שערות"
אבל מסתירה את זה מצוין, מאמי שלי. וגם את הצליעה.
"כי למדתי ללכת על עקבים בלי שישימו לב. חושבים שאני מעכסת, אבל בעצם אני צולעת. וככה קראו לי בילדות: 'צולעת'. זה מה שאני זוכרת: את הנעליים האורתופדיות האדומות המפלצתיות ואת הילדה עם הרגל. תמיד הייתי הילדה עם הרגל. 'תראו איך היא הולכת'".
אז הגוף שלך בגד בך בעצם מהיום שבו נולדת.
"נכון. ולכן בספר אביגיל כל כך כואבת את בגידת הגוף שנופלת עליה בגיל 50 ולא מאמינה שלוקחים לה אותו, את הגוף שהיא סוף־סוף חיה בתוכו בשלום לאחר שהבינה שהוא מאגר של עונג ולא של כאב ועלבונות. היום אני עפה על עצמי ועל הגוף הסקסי שלי, והצטלמתי בעירום ל'זמנים מודרניים', כמו שאביגיל בספר מצטלמת בעירום באוטובוס בקיבוץ. אבל אני עוד נושאת בתוכי גם את הילדה הצולעת וגם את המתבגרת השדופה עם השיער מהגיהינום של האייטיז והפלטה והחצ'קונים והשערות במקומות שלילדות אחרות לא צמחו שערות".
התחושה שלך השתפרה מתישהו?
"רק בגיל 14, כשפגשתי את לינדה המורטת וכשהמרתי את האדידס בנעליים עם עקב קטן כדי להסתיר את הצליעה, התחלתי לחשוב על הגוף שלי מחשבות חיוביות ולשקם את היחסים איתו. ועכשיו, רגע, למה לוקחים לי את ההורמונים ואת הגוף? ואיך זה שהוא שוב בוגד בי וקמל?"
יעל: "אני לא אותה יעל. אני מזדקנת. העצמות שלי כבדות, הציצי שלי לא אותו הדבר. כל בחורה צעירה שעוברת ברחוב, הצוואר שלי כואב רק מלהסתכל איזה דבר מדהים"
מה קמל, את הכי סקסית ויפה שהיית.
"קמל וצונח, תאמיני לי. פיגמנטציה הורמונלית מהגיהינום, שיער שנושר בלי חשבון, צדי שפתיים ועיניים שמתארכים כמו צל בשקיעה. למזלי אין לי קמטים, כי ככה זה עירקיות - לא מזדקנות אלא פתאום מתות. ואני יכולה לצחוק על זה כמה שאני רוצה. וגם אביגיל בספר, בסופו של דבר היא אישה שיודעת גם לצחוק על עצמה, אבל אצל שתינו זה צחוק עצוב של השלמה נוכח הגוף החומק מאיתנו. הרי כשאת לא יכולה להביא יותר ילדים, הטבע מזדכה עלייך, ולכן את מחפשת מעקה להיאחז בו כדי לא ליפול לתוך הצונאמי של הטרום מנופאוזה. בתחקיר לספר, הנשים שדיברתי איתן התאבלו על הגמילה המייסרת מההורמונים. זו גמילה לכל דבר וזו בגידה איומה של הגוף שלנו. נכון שמי שנמצאות עשור לפניי הרגיעו אותי שבסוף גופנו מעניק לנו את 'תבונת האיזונים', כמו שקוראת לזה אביגיל, אבל עדיין, כשהמחזור שלי נפסק הרגשתי ששדדו אותי. והסיוט כשמתחילים לקרוא לך גברת? בכל פעם כזו אני רוצה למות. את לא מרגישה את בגידת הגוף?"
ברור. מרגישה. אני לא אותה יעל. אני מזדקנת. אני לא קמה אותו הדבר, העצמות שלי כבדות, הציצי שלי לא אותו הדבר. כל בחורה צעירה שעוברת ברחוב, הצוואר שלי כואב רק מלהסתכל איזה דבר מדהים. ועם זה, בחיים לא הייתי חרמנית על עצמי כמו שאני עכשיו. משהו התקלף ממני. אני בת 54, כמעט שמונה שנים בתוך גיל המעבר, שהתחיל עם התקפי הזעה וחום ובכי הורמונלי ושלחו אותי לפסיכיאטרים ולא הבנתי מה עובר עליי.
"אביגיל פתאום מקבלת מה שנקרא 'מפל הורמונלי', והיא כל כך מאושרת כשהיא רואה את דם הווסת אולי האחרון שלה, ופשוט אוכלת אותו".
ענת לב אדלרצילום: גל חרמונילמה היא עושה את זה?
"כדי להזין את הגוף שלה בעוד ועוד חיים. סביר להניח שזה המחזור האחרון. היא חייבת לאגור אותו בתוכה".
לא ריחמת עליה.
"נכון. לא שמתי לה ברקסים ופילטרים. ההידרדרות שלה קשה וכואבת, שלחתי אותה לקצוות באמת, לתוך האובדנים של עצמי, של דעיכת החשק המיני, שהיא קשה לי מאוד, של הגוף המתרוקן מההורמונים, של מצבי הרוח המתחלפים והבלבול".
אבל יש בספר גם את המקום הרגוע שאליו מגיעים אחרי שמסיימים להילחם בחורבן של הזמן. אין גאולה בלי שיקדם לה חורבן, ואלה באמת השלבים הכי חשובים של גיל 50, היכולת להיפרד מהילדה הפנימית ולהגיד שזהו, היא יותר לא שולטת בי ולא מובילה אותי. כי מה זה מעבר? זו ההזדמנות לעבור מתקופת הצביעות, שבה אנחנו צובעים את עצמנו בדרישות של ההורים ושל החברה אל העור החשוף והנקי שלנו. העניין הזה עם הגוף הנשי הוא גם קיומי והישרדותי, גם נשגב ונחשק וגם מהווה כלא עבור הרבה מאוד נשים, כמוני למשל, שהיופי עבורי הוא כלא. כולנו עובדים את עבודת הגוף. ולמרות הפמיניזם יש לנו עוד דרך לעשות עד שנשתחרר מהשליטה של היופי בנו. כיוון שיש לי פוֹר עלייך, אני יכולה להגיד לך שבגדה השנייה של הנהר הזועף הזה יש גן עדן, ואנחנו צריכות להיות אמיצות, מאופקות על בלימה, מתבוננות ותבוניות כדי להגיע לשם.
"אל תגזימי גן עדן. גם אביגיל מבינה את זה בסוף, אבל עד שהיא מגיעה לגדה השנייה היא אומרת את כל מה שנשים לא מעיזות לדבר עליו".
יעל: "העניין הזה עם הגוף הנשי הוא גם קיומי והישרדותי, גם נשגב ונחשק וגם מהווה כלא עבור הרבה מאוד נשים, כמוני למשל, שהיופי עבורי הוא כלא"
באיזו סופרת את מקנאה?
"באף אחת. אני אוהבת את איך שאני כותבת. אני כן רוצה להיות מתורגמת לשפות זרות ומתבאסת שזה עוד לא קרה".
ומי הסופרת שאת הכי אוהבת?
"אני מעריצה את בנואט גרול, עיתונאית פמיניסטית צרפתייה שיצאה למאבקים באפריקה נגד מילת נשים, ובדיעבד אני מבינה עד כמה כתיבתה השפיעה עליי. את 'ספינות הלב', רומן אוטוביוגרפי חושני, פעור וחשוף שכתבה, גיליתי כשהייתי בת 29 וקראתי אותו עשרות פעמים מאז. לפני מספר שנים היא הלכה לעולמה בגיל 96, וחבל שלא התאמצתי לפגוש אותה".
