פעם ילדים היו חלק בלתי נפרד ממופע השירים של חנוכה. בהדרגה, זמן הבמה שלהם הצטמצם, עד ששכחו אותם בבית. שישה ילדי פסטיגל לשעבר משחזרים את ימי התהילה:
"היום אני מעדיף חיים אנונימיים"
אילן לוי, בן 50 מנתניה, נשוי ואב לשלושה, השתחרר משירות צבאי לפני חמש שנים בדרגת אל"מ וכיום סמנכ"ל צמיחה וגיוס הון בסטארט־אפ City Transformer, יצרנית רכב חשמלי אוטונומי מתקפל.
הופיע: בשלושה פסטיגלים ברציפות, החל מ־1985.
איך הגעת לפסטיגל?
"הייתי בחבורת הזמר של בית הספר, המנהל המוזיקלי שלה היה דודי מור, שהיה גם מנהל מוזיקלי בפסטיגל. הוא זיהה את הכישרון שלי, אבל עשיתי בחינות כמו כולם. צדי צרפתי, קובי אשרת ומיכה לבינסון ז"ל בחנו אותי ועברתי. התקופה הזאת זכורה לי לטובה, חלק מהילדות העשירה והיפה שהייתה לי".
איזה שיר שרת בפסטיגל?
"בשנה הראשונה שרתי את 'סולו ברוש' של להקת ברוש. לא זכינו, אבל אחרי זה נהיה לי מועדון מעריצות שהלכו אחריי לכל מקום. זה לא היה במושגי הכוכבות של היום, החיים אז היו הרבה יותר צנועים".
10 צפייה בגלריה
(לוי הופיע בשלושה פסטיגלים, החל מ־1985. בצילום: עם עוזי חיטמן (מימין), יגאל בשן ויונתן מילר (צילום: אלבום פרטי)
חשבת להמשיך בקריירה?
"לא, אחרי הפסטיגל התמקדתי בלימודים, החלטתי שזה לא המקצוע שארצה לעסוק בו, אם כי אז לא ידעתי שאהיה בצבא 27 שנים".
אחותך, המגישה והדוגמנית אילנית לוי, התייעצה איתך לגבי הקריירה שלה?
"אילנית היא אחותי הקטנה והאהובה, אבל במשפחתנו כל אחד מקבל את ההחלטות שלו בעצמו. אני מכבד את העובדה שהיא בוחרת להיות באור הזרקורים, אם כי אני באופן אישי מעדיף להיות בצל. אני אוהב את חיי אנונימיים ושקטים".
אבל אתה מתגעגע לבמה?
"בטח, אני מתגעגע לתחושות האלה, אני אוהב לשיר ומשתתף מדי פעם בערבי קריוקי. זה חיידק שלא נמוג עם השנים, הוא נמצא שם ולא יעזוב אף פעם".
"רציתי לברוח מהאודישן"
גל לוגסי, בת 32 מחיפה, חיה עם בן זוגה, מוזיקאית וסאונד־תרפיסטית, מייסדת מרכז "צלילים מרפאים" ומעבירה סדנאות המשלבות ריפוי בצלילים ושמאניזם.
הופיעה: בשני פסטיגלים, בשנים 1998 ו־1999, כשהייתה בת שמונה ותשע.
איך הגעת לפסטיגל?
"אחותי, דניאל ז"ל, רקדה בסטודיו של סיגי ניסן בפתח־תקווה, שם גדלתי. ראיתי שם פלאיירים לאודישנים והיה ברור שאלך. שרתי מגיל שש, זכיתי בתחרויות בבית הספר, זה היה מתבקש".
איך היה לך באודישן?
"אני זוכרת תור ארוך של ילדים, כולם נראו לי מוכשרים ויפים יותר ממני, רציתי לברוח. בכיתי, ואבא שלי הרגיע אותי ואמר, 'אנחנו כבר פה, מה יש להפסיד?'. שרתי את 'מישהו' של מתי כספי ועברתי. בפסטיגל הבא הם כבר קראו לי, לא הייתי צריכה לעבור עוד אודישן. זאת הייתה חוויה מדהימה, נהניתי לחלוק את הבמה עם אמנים מפורסמים ולקבל מחיאות כפיים".
פתאום נהיית מלכת הכיתה?
"כבר הייתי. בכיתה ב' המורה למוזיקה שלחה אותי לתחרות עירונית. שרתי שיר שאבא שלי כתב והיא הלחינה, זכיתי וחזרתי לבית הספר כמו איזו מלכה. היו ילדות שקצת הציקו לי וקראו לי סנובית, אבל הרוב היו בסדר עם זה".
איזה שיר שרת בפסטיגל?
"ב־1998 שרתי עם ליאת אחירון את 'חלומות' וב־1999 שרתי עם חני נחמיאס ורועי וינברג את השיר 'חביתת עין', ששואל מה עדיף לאכול קודם, את הלבן או הצהוב. הכל היה תמים אז, היום לא תשמעי שירים כאלה".
למה עזבת את הבמה?
"לא עזבתי, אני עדיין שרה בהרכב של מוקי ובהרכב של עידן חביב, אבל הורדתי הילוך כשאחותי התאבדה (אחותה דניאל שמה קץ לחייה בגיל 29, ד"ח) וזה שינה הכל. עד אז שרתי, שיחקתי ב'קטנטנות', השתתפתי בתוכנית 'בראבו', שיחקתי בקלטות ילדים, הייתי בלהקה צבאית, ואחרי שהשתחררתי שרתי בלהקות אירועים. כשאחותי התאבדה הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, כבר לא בא לי על מחיאות הכפיים, ועברתי למקום הטיפולי. בסדנאות שלי אנשים נשכבים על מזרן, שמים כיסוי עיניים ואוזניות ויוצאים איתי למסע מדיטטיבי שבו אני שרה רק להם. בעזרת הקול שלי הם נכנסים פנימה לתוך עצמם".
"לא ראיתי בעיניים"
טופז אבדנג, בת 27 מתל־אביב, חיה עם בן זוגה, שחקנית וזמרת.
הופיעה: בפסטיגלים "גיבורי־על" ו"פנטזיה" בשנים 2005 ו־2006.
איך הגעת לפסטיגל?
"תמיד התעניינתי במוזיקה ורציתי להופיע. בגיל 12 התחלתי לחפש אודישנים לבד, לא הייתי מהילדים שההורים שלהם דוחפים אותם. ואז מצאתי איזה פורום נידח, עברתי עמוד־עמוד, ישבתי על זה כל הלילה ומצאתי לינק לאודישנים. יום אחרי זה כבר הייתי שם".
מה את זוכרת מהאודישן?
"לא היה לי פחד בכלל, עליתי לבמה כמו גדולה, לא ראיתי בעיניים. שרתי את 'בוא אל החגיגה' של אילנה אביטל בשיא הביטחון. כשהודיעו לי שעברתי, אני לא יכולה לתאר במילים את ההתרגשות. למחרת באתי לבית הספר כולי מתלהבת, וכולם שמחו בשבילי, הרגשתי ממש סלב".
אילו שירים שרת בפסטיגל?
"בראשון שרתי את 'גלים, גלים' עם סופי צדקה, ובשני שרתי את 'איש השאלות' עם טל מוסרי. אמיר פיי גוטמן ז"ל ביקש ממני להישאר גם להקלטות של 'חלומות' כי יש לי קול נורא חזק ומיוחד. שומעים אותי בהקלטה של השיר ואף אחד לא יודע שזאת אני".
וביום שאחרי הפסטיגל?
"השתתפתי ב'דה וויס', ואז התגייסתי ללהקת פיקוד דרום. כשהשתחררתי למדתי שלוש שנים בבית צבי. היום אני מופיעה במחזמר 'החב"דניקים' בתיאטרון הקאמרי והצטלמתי לסדרה שתעלה בקרוב בערוץ ניקולודיאון. ברור שיש טייפקאסט, רוב התפקידים שאני מקבלת הם של עובדת זרה או של מישהי שלא מדברת עברית (אבדנג היא בת לאב מגאנה ולאם מישראל, ד"ח), אף על פי שאני לגמרי ישראלית. מצד אחד אני מבינה את זה ומחבקת כל תפקיד, ומצד שני ברור שבא לי לפרוץ את הטייפקאסט הזה".
"אבא אמר שאם אתקבל יקנו לי מחשב קומודור"
מורדי שטרית, בן 48 מקריית־טבעון, נשוי ואב לארבעה, מנגן ושר באירועים בארץ ובחו"ל.
הופיע: בשני פסטיגלים, ב־1986 וב־1987, מגיל 12.
איך הגעת לפסטיגל?
"גדלתי בבית מוזיקלי, אבא שלי היה המתופף של מייק ברנט, ואני ליוויתי אותו ועזרתי עם הציוד. כשהייתי בן תשע אבא שלי אמר לי שאם אני מתקבל לפסטיגל הוא יקנה לי מחשב קומודור, אז הלכתי, התקבלתי וקיבלתי את המחשב. אני חושב שהייתי הילד היחיד בשכונה שהיה לו מחשב".
מה שרת בבחינות?
"את 'חלקת אלוהים' של רבקה זהר. באתי עם הרבה ביטחון כי היה לי ניסיון, כיכבתי בכל חבורות הזמר בבית הספר. אני זוכר שכשבאתי בפעם השנייה לבחינות, צדי צרפתי ראה אותי ואמר, 'הוא בסדר, תעבירו אותו'. בפסטיגל הראשון נתנו לי שני שירי סולו, 'שלום־סלאם' עם אלון אולארצ'יק ואמל מורקוס ו'תנו לי רוקנ'רול' של תיסלם, והיו ילדים שלא קיבלו שום סולו, שעשו רק קולות. כבר אז הבינו שיש לי פוטנציאל גדול".
הפכת למלך הכיתה בגלל זה?
"מה זה מלך? חתימות, מעריצות, כתבו לי מכתבים עם ריח בושם. כולם העריצו אותי בבית הספר".
איך המשכת מכאן?
"פספסתי את מועד הבחינות ללהקה הצבאית והתגייסתי לחיל הים. כשהשתחררתי התחלתי להופיע באירועים, ובאחד מהם פגשתי בכיר לשעבר בחיל הים. הוא סידר לי לעשות מילואים בחיל בתור אמן. אף פעם לא עשיתי שום דבר אחר, 35 שנים אני על הבמה".
הילדים שלך הולכים בדרכך?
"האמת היא שכולם שרים יפה, אבל הם לא בעניין".
"הבמה בוורידים"
אלינור הרוש, בת 44 מחיפה, נשואה ואם לשישה, מנהלת תיק לקוחות מוסדיים בהוט עסקים.
הופיעה: בחמישה פסטיגלים, מגיל שש, החל משנת 1986.
איך הגעת לפסטיגל?
"בהמלצת שכנה, שניהלה את להקת ריקודי העם החיפאית 'אורה גלים'. היא הכירה את דודי מור (המדריך המוזיקלי של ילדי הפסטיגל) ולקחה אותי לבחינות. כל שנה עשיתי אודישן כמו כולם, לא היו לי הנחות. בבחינות תמיד שרתי את 'שירים עד כאן', זה היה השיר הקבוע שלי. האודישן הראשון היה הכי מרגש, צדי צרפתי בחן אותי".
מה את זוכרת מהמופע?
"שנה אחת שרנו בלייב, בלי פלייבק. אבא שלי הסתובב עם תרופות, כולנו היינו צרודים, אבל זאת הייתה החוויה הכי גדולה בחיים שלי, הייתי נותנת הכל כדי לעבור את זה שוב. שרתי את 'חלקת אלוהים' עם רבקה זהר וזכינו במקום הראשון. גם בפסטיגל של 1991 הגעתי למקום הראשון, עם השיר 'מה מי מו' עם גידי גוב. הוא הצחיק אותי, הלוואי שהייתי פוגשת אותו היום. הייתי שואלת אם הוא זוכר אותי. לא נראה לי שזה יקרה".
מה חשבת על זה שהורידו את הילדים מהתוכנית?
"חבל לי, הילדים עשו את הפסטיגל למה שהוא, אבל לצערי תם עידן התמימות. היום גם אין תחרות וזה מוריד מהמתח".
בתור ילדה לא היה לך קשה להופיע כמה פעמים ביום?
"לא. אהבנו את הביחד. בשנים הראשונות כולנו היינו מחיפה והקריות, ואחרי הפסטיגל דודי מור הקים את חבורת 'ילדי התהילה' והופענו איתה. אחרי חמש שנים כבר הייתי גדולה מדי ושם זה נגמר. בשנה שאחרי כן באתי לראות את הפסטיגל ולא הפסקתי לבכות, היה לי קשה שאני לא שם".
ומה עשית ביום שאחרי?
"שיחקתי בתיאטרון חיפה, הייתי בלהקת הנוער 'נוער לאומי', עבדתי באולפן הקלטות. בנוסף, הלכתי לאודישנים ל'כוכב נולד' הראשון אבל נפלתי לפני הנבחרת וזה קצת בלבל אותי. לא ידעתי איך מתנהלים בעולם הזה והרמתי ידיים. עצוב לי שזה הסתיים ככה, הייתי חיית במה. אמנם העיסוק הנוכחי שלי רחוק שנות אור מעולם הבמה, אבל הבמה בתוך הלב שלי, בוורידים. באיזשהו מקום נתקעתי בגיל שבע ואני לא משתחררת. אני חיה את הפסטיגל עד היום".
את עוד הולכת לראות את הפסטיגל?
"ברור, אצלי כולם הולכים לפסטיגל, מהגדול עד הקטנצ'יק. מעכשיו אני עם פרפרים, זה חיידק".
לפני חמש שנים הקמת את קבוצת הפייסבוק "גם אני הייתי ילד פסטיגל".
"רציתי להרגיש שוב את התחושה הזאת של הפסטיגל, חשבתי שכולם מרגישים ככה ושנקים קהילה, אבל זה לא התרומם".
לאן נעלמו הילדות והילדים?
בשנת 2009 נפל דבר בתולדות הפסטיגל, והילדים, שהיו מרכז האירוע בתחילת דרכו, הורדו מהבמה. זה לא קרה ביום אחד אלא בהדרגה: בהתחלה הם הופיעו עם שיר סולו במקביל לזמר המבוגר, בהמשך שרו כולם ביחד מחרוזת משירי הפסטיגל, ולבסוף בוטלה השתתפותם, זאת בעקבות ביקורת ציבורית נגד העסקתם, שהתחילה שנתיים קודם לכן.
ב־2007 הפגינו חניכי הנוער העובד והלומד נגד הפסטיגל במחאה על תנאי ההעסקה של הילדים. בעקבות ההפגנות נכנס לתמונה משרד המסחר והתעשייה, ומפיקי הפסטיגל החליטו לוותר לגמרי על השתתפותם של הילדים.
"להערכתי מפיקי הפסטיגל לא התקשו לקבל את ההחלטה הזאת, כי בשלב הזה הם התחילו להבין שהכוח של ילדי הפלא הוא פחות ממה שהיה בעבר", מסביר יובל ניב, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וחוקר מוזיקה. "בתחילת שנות ה־80 הילדים היו הגימיק המרכזי. זמרים היו שרים שירים חדשים שנכתבו במיוחד לפסטיגל, הילדים היו נכנסים לנעליהם ושרים את אותם שירים, וכולם היו מתמוגגים 'הם שרים יותר יפה מהזמרים'. היה משהו מרגש ומחמם לב בילד בן שש או שבע ששר כמו גדול. החל מאמצע שנות ה־80 הילדים כבר לא קיבלו שיר שלם לצד הזמר המבוגר, אלא שרו ביחד מחרוזת מכל השירים, כל אחד קיבל כמה שורות סולו, והיה ברור שהתפקיד שלהם כבר לא מרכזי כמו שהיה בעבר".
למה זה קרה?
"בניגוד לפסטיבל שירי הילדים של פעם (שנות ה־70 וה־80), מפיקי הפסטיגל הלכו על אצטדיוני ענק, ואופי האולמות הכתיב את סגנון המופע. זה נהיה יותר שואו עם הרבה פירוטכניקה, והגימיק מיצה את עצמו. בתוך המופע הגרנדיוזי, עם כל הרקדנים והאפקטים, הילד הקטן שבא ושר איזה שיר פשוט הלך לאיבוד. הוויתור על הילדים הוא חלק מהשינוי הכללי שעבר הפסטיגל. אחרי שוויתרו על הילדים ויתרו גם על התחרות, ובשנים האחרונות כמעט ויתרו גם על שירים מקוריים, וכוכבי הפסטיגל פשוט באים ושרים את הלהיטים שלהם, עם קטעי קישור. הפסטיגל היום הוא בעיקר אפקטים, תאורה, ריקודים ופעלולים שבתוכם ילדים קטנים, מוכשרים ככל שיהיו, פשוט היו הולכים לאיבוד".
