"את טועה", אמר לי ידידי, בזמן שאיפר את הסיגריה שלו למאפרה מעוצבת. "אני יכול להגיד לך שהילדים שלנו ממש עפים על זה". ישבנו במרפסת הגדולה של דירתו החדשה. הוא בדיוק עבר אליה עם בת זוגו ועם הילדים של כל אחד מהם. זו זוגיות שנולדה שנתיים קודם, אי שם באסֵפת הורים, כששני הבנים שלהם, אז בני שמונה, למדו יחד באותה כיתה. לו הייתה גם בת גדולה יותר, ולה - קטנה יותר. יחד הם נראו כמו חבורת בריידי - הגרסה התל־אביבית של המאה ה־21: פחות בלונד, יותר פרקט.
באותה תקופה גם אני הייתי בזוגיות עם גרוש, אב לשני ילדים שהיו קרובים לגיל של בתי הקטנה. השיחה בינינו התפתחה אחרי שאמרתי לידידי שגם אם הקשר שלי עם בן הזוג ימשיך להתקדם, אני לא רואה את עצמי מאחדת בתים. "זה משהו שלא אעשה לפחות עד שבתי תגיע לגיל 18. אולי 19. או כשתעזוב את הבית. כלומר, אף פעם...", אמרתי בחיוך. "אבל צחוק בצד, גם ככה אני ואבא שלה כפינו עליה ילדות לא רגילה. ילדות שבה היא צריכה לחלק את השבוע בינינו, לישון בשני בתים נפרדים, לנסות לזכור באמצע הלילה באיזה בית היא נמצאת כדי ללכת לשירותים. זה לא מרגיש לי הוגן כלפיה שבכל הימים שבהם היא אמורה להיות איתי, יהיה עליה לחלוק את הזמן גם עם בן הזוג וילדיו".
ידידי ניסה להשחיל מילה, אבל אני כבר הייתי בסשן של TED: "ומעל הכול מרחף החשש הגדול מכולם. הרי הגירושים שלי כבר הוכיחו שהדבר היחיד שבטוח בחיים הוא ששום דבר לא בטוח. את חושבת שמצאת את האחד, שהפעם זה לתמיד, ואז המציאות נכנסת עם נעלי עקב, מקישה פעמיים על הרצפה, ואומרת: 'חחח, מאמי, באמת חשבת שיהיה לך סיפור מהאגדות? תאכלי דלעת ותתקדמי'".
זה היה הרגע שידידי חרץ שאני טועה. שאסור לכישלונות העבר לשתק אותנו, ושהילדים שלו עפים על הסידור החדש. במשך תקופה ארוכה הם באמת נראו כמו משפחת סופר־על. הבנים התגאו לספר בכיתה שהם אחים, הבנות הפכו לאחיות בלב ובסטורי, והתמונות שהעלו לפייסבוק שידרו קמפיין נוצץ לפרק ב'. עד שלאחרונה הם נפרדו. ולא סתם: בצורה הכי מכוערת שיש. הבנים שלהם, שעדיין לומדים באותה שכבה, לא ממש יודעים איך להתנהג. הבת שלו לא מתגעגעת לבת הזוג, אבל כן מתגעגעת לבת שלה. "והילדים עכשיו בכלל לא רוצים לישון אצלי", סיפר לי השבוע, כשישבנו בסלון דירתו החדשה - נטולת המרפסת, נטולת תחושת הניצחון. "הם אמרו שנמאס להם מכל המעברים, שהם מעדיפים לישון רק בבית של אמא". ואז, תוך כדי שהוא איפר את הסיגריה שלו, הפעם לתוך כוס חד־פעמית, הוסיף: "בדיעבד, את צדקת".
לא אכחיש, אני אישה טיפוסית. אני תמיד אוהבת לשמוע שאני צודקת. אבל הפעם ידעתי שזה לא המצב. "לא טעיתי ולא צדקתי", אמרתי. "זה לא מבחן אמריקאי עם תשובה אחת נכונה. לפעמים חיים משותפים בהחלט יכולים להיות מדהימים. יש יתרונות כלכליים ויש יתרונות רגשיים, גם עבור הילדים. לי זה פשוט לא הרגיש נכון".
אז כן, אני יכולה לדבר רק על עצמי. אחרי שכבר הבנתי שהחיים הם לא אגדה אלא יותר סדרת דרמה, אין לי שום רצון ללהק את בתי לסרטי המשך עם פוטנציאל להתרסק. אמנם תמיד יש גם הפתעות בקופות, אבל אני מזמן הפסקתי להמר.
פורסם לראשונה: 21:12, 07.08.25
