ד"ר הודיה אליאל. "היו רגעים שממש בכיתי. למזלי גדלתי במשפחה חמה ותומכת שלא נתנה לי להישבר"

 ד"ר הודיה אוליאל היא הרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין

ד"ר אוליאל מתמחה במחלקת ילדים במרכז הרפואי "שמיר" (אסף הרופא) שבה הייתה מאושפזת כילדה: "אהבתי את הרופאים שלי ורציתי להיות כמוהם ולעזור לאנשים"

פורסם: 27.06.21, 08:20
"מאוד התרגשתי ממעמד חלוקת התארים וזה הפתיע אותי, כי אני כבר עובדת כרופאה מאוקטובר, והטקס בחיפה נדחה בגלל הקורונה", כך מספרת ד"ר הודיה אליאל (30) מאשדוד, שהפכה לרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין. "אני מחכה לרגע הזה המון שנים ועברתי הרבה כדי להגיע אליו, ובכל זאת זה היה מרגש מאוד".
ספרי מה עברת בזמן הלימודים.
"למדתי בטכניון, עברתי לגור לבד בחיפה והייתי רחוקה מהבית ומהמשפחה, צעד לא פשוט בגלל הנכות שלי. הייתי צריכה המון עזרה ולא היה ממי לבקש, זו הייתה התמודדות מטורפת. למשל, קשה לי ללכת בגשם כי אני מחליקה, אז אני תמיד מחפשת עובר אורח שיעזור לי ללכת מהאוטו עד לבניין. פעם ישבתי חמש שעות באוטו ואף אחד לא עבר. לאט־לאט הפכתי את 'זמן הרכב' ליעיל, שמתי בו חומרי לימוד, כך שאם נתקעתי לפחות לא הייתי מתוסכלת".
היו רגעים שחשבת שאולי לא תגיעי לקו הגמר?
"ברור, כל שני וחמישי כמעט הרמתי ידיים, היו רגעים שממש בכיתי. למזלי גדלתי במשפחה חמה ותומכת שלא נתנה לי להישבר. ההורים שלי עשו בשבילי מעל ומעבר, הם באו במיוחד לחיפה לעשות לי קניות ולנקות לי את הבית. אני בחורה מאמינה, והאמונה בקדוש ברוך הוא עזרה לי לשרוד".
"ההורים שלי עשו בשבילי מעל ומעבר, הם באו במיוחד לחיפה לעשות לי קניות ולנקות לי את הבית. אני בחורה מאמינה, והאמונה בקדוש ברוך הוא עזרה לי לשרוד"
מתי החלטת שאת רוצה להיות רופאה?
"נולדתי בשבוע ה־27 להיריון, שקלתי 930 גרם, ובגיל כמה חודשים הייתה לי דלקת קרום המוח. בגיל חצי שנה אובחנתי עם שיתוק מוחין, התחלתי ללכת מאוחר וכתוצאה מכך הגידים שלי התקצרו. עשו לי ניתוחים אורתופדיים במטרה להאריך את הגידים וליישר את העצמות, סבלתי מכאבי תופת, אבל אהבתי את הרופאים שלי ורציתי להיות כמוהם ולעזור לאנשים".
למדת במסגרות מיוחדות?
"לא. יש לי פגיעה מוטורית אבל לא קוגניטיבית. הוריי התעקשו שאלמד במסגרות חינוך רגילות כשזה עוד לא היה מקובל".
איך הילדים קיבלו אותך?
"ביסודי היו לי המון קשיים חברתיים. אחד הניתוחים הכי קשים שעברתי היה בשנה שבה הייתי מוחרמת, ונורא קשה להיות מאושפז כשאף אחד לא בא לבקר. אמא שלי תמיד אמרה לי: 'אולי עכשיו את מרגישה שאנשים מתנשאים מעלייך, אבל יום אחד את עוד תגיעי רחוק".
איך היה בתיכון?
"יותר טוב, כי למדתי לעמוד על שלי. למדתי באולפנה, וזמן קצר אחרי שהתחלתי ללמוד שם, היה לנו מבחן. כמה בנות ביקשו לבוא ללמוד איתי, וכמובן שמחתי כי מאוד רציתי חברות. הן התחילו להקריא לי את החומר, וכששאלתי למה הן מקריאות לי, הן ענו: 'חשבנו שאת סובלת מפיגור שכלי וצריכה עזרה'. יש דעות קדומות על שיתוק מוחין, וזה חמור בעיניי. בסוף קיבלתי במבחן 107 והן הרבה פחות".
"ילדים מקבלים אותי כמו שהוריהם מקבלים אותי, והרוב המוחלט של ההורים אומרים לי 'כל הכבוד'. רק פעם אחת נתקלתי בתגובה לא הולמת"
למה בחרת להתמחות בנוירולוגיית ילדים?
"כי גדלתי במחלקת ילדים, ואני מתמחה באותה מחלקה שבה טופלתי. לא תכננתי את זה, זה יצא ככה, וההורים שלי כל הזמן אומרים לי שזו סגירת מעגל. הרופאים במחלקה קיבלו אותי מדהים. הם מכילים את המוגבלות שלי ונותנים לי להרגיש שאני חלק מהקבוצה".
איך הילדים המטופלים מקבלים אותך?
"ילדים מקבלים אותי כמו שהוריהם מקבלים אותי, והרוב המוחלט של ההורים אומרים לי 'כל הכבוד'. רק פעם אחת נתקלתי בתגובה לא הולמת, בשנה הרביעית ללימודים. כל סטודנט קיבל חולה והיה צריך לתרגל איתו תשאול, ואני קיבלתי מטופל שלא באתי לו טוב. הוא שם רגליים על הכיסא באופן מזלזל ואמר שהוא לא מוכן לדבר איתי, כי זה לא בסדר שנותנים לו רופאה כמוני".
מה החלום הבא?
"לבנות משפחה ולהיות מאושרת. אני מחפשת בסבלנות מישהו שיתאים לי בזכות מה שאני ולא בגלל נתונים חיצוניים. בעזרת השם, גם זה יגיע".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.