אסתי שושן. לא היה רמז בצעירותי שיום אחד אקים תנועה פמיניסטית חרדית"

אסתי שושן, שנאבקה על ייצוג חרדיות בכנסת: "אני נושאת את התואר גרושה בסבבה"

כמעט עשור אחרי שהקימה את "נבחרות" ונאבקה על ייצוג חרדיות בכנסת, אסתי שושן כבר לא תולה מודעות בבני־ברק באישון ליל. היא אמנם חרדית, אבל גרה באזור חילוני, ולאחרונה התגרשה בפעם השנייה. "שנים עשיתי מה שציפו ממני, עכשיו אני פוגשת את עצמי", היא אומרת עם צאת סרט תיעודי חדש על חייה

פורסם: 16.11.21, 06:26
לפני כשנה התגרשה אסתי שושן (44) מבעלה ואבי ארבעת ילדיה. זו לא הייתה הפעם הראשונה בחייה שקיבלה גט. שושן, פרסומאית, קולנוענית ואקטיביסטית חרדית ומי שהקימה את עמותת "נבחרות", שנאבקת על ייצוג חרדיות בכנסת, התגרשה בגיל 18 וחצי אחרי נישואים שנמשכו חמישה חודשים בלבד. הפעם השנייה הייתה כשהיא כבר אם לארבעה שנאלצת להתמודד לא רק עם הקושי מבית - גם לקהילה החרדית היה מה להגיד על זה. "תא משפחתי הוא אבן יסוד בקהילה החרדית. התפיסה היא שצריך לשמור עליו, אם את לא מוכה או לא סובלת באופן מאוד קיצוני, וגם אז כדאי לשמור על הקיים. לאחרונה, עוד כמה פעילות ב'נבחרות' התגרשו, ואמרו עלינו, 'הן כולן גרושות שם'. זו ביקורת ארסית. הזוי לחשוב שמעודדים אצלנו גירושים. מי שמתגרשת זה כי היא עברה תהליך של התפתחות אישית וקיבלה את הכוח לעשות את מה שהיא הייתה צריכה לעשות".
אפשר להבין מדוע אנה סומרשף, יוצרת הסרט הדוקומנטרי "אשת חיל" (שישודר ב־21 בנובמבר ב־HOT8), ביקשה לעקוב אחרי דמותה המסקרנת של מי שהקימה ארגון רדיקלי במושגי העולם החרדי. השם שנתנה שושן להתארגנות בהתחלה היה "לא נבחרות - לא בוחרות". דרכו ביקשה להעביר מסר תקיף למפלגות החרדיות, שהגיע הזמן להציב נשים ברשימה, אחרת יימנעו מהם קולות הנשים החרדיות. "לא היה רמז בצעירותי שיום אחד אקים תנועה פמיניסטית חרדית", היא אומרת. "אם היית שואלת את הילדה והנערה שהייתי, תלמידה שקדנית ומחויבת לכללים ולהגדרות של הקהילה, הייתי חושבת שמדובר במדע בדיוני".
מתוך הסרט "אשת חייל"
(באדיבות HOT8)

איך הכל התחיל?
"החיידק הציבורי שלי התעורר כשעבדתי כמעצבת גרפית בעיתונות החרדית. ב־2003 הגעתי לעבוד במקומון מעפן שלא היה בו תוכן למלא בין עמודי הפרסום. שם התחלתי לכתוב פובליציסטיקה תחת השם 'א. בשן', הלחם של שם נעוריי, ביטון ושם נישואיי, שושן. הייתי בת 25 ולא חשבתי יותר מדי. אמרתי 'ננסה'. אנשים התחילו להגיב לטורים שלי ולהתעניין בזהות הכותב השנון. כשבשבועון 'משפחה' חיפשו כותבים, שלחתי כמה טורים. תכננתי לכתוב בשמי המלא. התלבטתי אם להיות אסתר או אסתי, אבל העורך אמר לי: 'אם את רוצה שייקחו אותך ברצינות עדיף שלא ידעו שאת אישה. זה נשמע לי הגיוני ופרגמטי והמשכתי לכתוב תחת השם א. שושן'".
בטח מתסכל להיות תחת זהות בדויה.
"ודאי שהיה תסכול. גיליתי שגם השכן שלי לעמוד, שכותב טור דעות, זו אישה. את חושבת שאת כותבת ומשפיעה, אבל בעצם את רוח רפאים. העדפתי לכתוב בעיתון משפיע בלי השם שלי, מאשר לא לכתוב כלל. אני מודה על התקופה הזו, כי כשיש לך טור דעה, את נדרשת קודם כל לנסח דברים לעצמך. יש נושאים שמראש ידעתי לא לכתוב עליהם וטורים שנשארו על רצפת חדר העריכה. תוך כדי, התחילה האבולוציה שלי והבנתי שהכתיבה שנדרשת ממני נועדה לשרת סדר מסוים שהתחלתי לפקפק בו. הבנתי שזו עיתונות מגויסת".
"כשעבדתי במשרדי פרסום חרדיים נחשפתי לפוליטיקה הפנימית. הבנתי שהאמונה התמימה שלי ברבנים היא כלי שמשמש להשיג כוח־הון־שלטון"
איך החלטת להקים את "לא נבחרות - לא בוחרות"?
"עבדתי במשרדי פרסום חרדיים, בהתחלה כארט דירקטורית ואז כמנהלת קריאייטיב, ושם נחשפתי לעוד ממד בפוליטיקה הפנימית. הבנתי שהאמונה התמימה שלנו, שלי, ברבנים, היא כלי שמשמש להשיג כוח־הון־שלטון. השיא הגיע ב'פרשת עמנואל' ב־2008. התגלה שבבית ספר 'בית יעקב' לבנות בעמנואל בנו קיר שמפריד בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות. אני עצמי חוויתי גזענות בבתי הספר האשכנזיים שלמדתי בהם. כמה פעמים שמעתי ממורות 'לא ייאמן שאת ספרדייה', בגלל שאני מוכשרת. בתקופת השידוכים, לא משנה כמה טובה ויראת שמיים הייתי, לא הייתה אופציה לפגוש אשכנזי, אלא אם איבד איבר חיוני. בג"צ הורה להוריד את הקיר. בתגובה, היו הפגנות ענק חרדיות. ההבנה שלא רוצים שילדים כמו הילדים שלי ילמדו עם הילדים שלהם, טלטלה אותי. התחלתי לכתוב על זה תחת כינוי בפורומים החרדיים באינטרנט. זרקו אותי משם. התקשורת החרדית גייסה את טובי הדוברים להצדיק את הגזענות הזו. הבנתי שאני כבר לא יכולה להיות חלק מזה".
2 צפייה בגלריה
אסתי שושן
אסתי שושן
2019: מפגינה עם נשות עמותת "נבחרות" ביום סגירת הרשימות בכנסת
(צילום: אנה סומרשף)

הפעילות הפוליטית: "שלחו אותנו לטיפול פסיכיאטרי"

אז החלה להבשיל בשושן ההכרה שהיא לא יכולה לסבול את העובדה שקולן של נשים חרדיות לא נשמע בשולחן מקבלי ההחלטות. עברו עוד כארבע שנים עד שעשתה מעשה. "ב־2012 ישבתי עם כמה חברות ודיברנו על הבחירות שמתקרבות. אמרתי להן שאנחנו צריכות לעשות משהו. הן שאלו אותי: 'מה, תקימי מפלגה?'. אף אחת לא העלתה בדעתה את האופציה ההגיונית שנוצב ברשימה".
מה ענית להן?
"לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות, מה שידעתי זה שאני במחנק. הגעתי הביתה ופתחתי עמוד פייסבוק עם השם: 'לא נבחרות - לא בוחרות'. בכל זאת, קופירייטרית. כתבתי שנשים צריכות להצביע למפלגות שכוללות אותן. אנשים עשו לייק והתעניינו מי עומד מאחורי זה. בהתחלה פחדתי להיחשף. מי שסביבי אמר לי 'תתמודדי לבד עם מה שבישלת'. פנתה אליי יחצנית מתל־אביב שעקבה אחרי הדף ואמרה לי שאני צריכה נראות תקשורתית ושהיא תעזור לי, ואני הסכמתי. התחלתי להתראיין בכלי התקשורת. באחד העימותים בטלוויזיה הכרתי את רחלי איבנבוים. בעקבות האייטם גילינו שאנחנו יותר מסכימות מלא מסכימות והקמנו ביחד את 'מעורבות', קבוצת שיח של חרדיות שנפגשה פעם בחודש לדבר פוליטיקה".
מה היה במפגשים האלה?
"הם היו תחת איפול מוחלט. נפגשנו במרתפים בבני־ברק, רק שלא יעלו עלינו. זו הייתה אחוות נשים אמיתית. דיברנו על אלימות מינית, על מקוואות, על הלחץ להביא הרבה ילדים. הקמתי קבוצה נוספת בפייסבוק שנקראה 'פמיניסטיות מתחת לפאה'. בסוף 2014, לפני הבחירות של 2015, אסתי רידר ואני, שהיינו אז מנכ"ליות משותפות, הוצאנו מכתב לחברי הכנסת החרדים וביקשנו בנימוס להציב נשים במפלגות. המכתב הגיע ל'ידיעות אחרונות' וזה התפוצץ. הייתי בדרך לשבת חתן אצל אחי בצפון ולא הפסקתי לקבל טלפונים. הקהילה הייתה בשוק. נשים החלו לפרוש מההתארגנות כי 'זה פוגע לנו בשלום בית'". אבל שושן לא עצרה באדום. "נבחרות - נשים חרדיות לייצוג שוויון וקול" הפכה לעמותה רשמית בסוף שנת 2015. "כתבנו אסטרטגיה, גייסנו כסף ופתחנו מסלול ללימודי מנהיגות בשיתוף ויצ"ו. הכשרנו עד עכשיו ארבעה מחזורים של נשים, באחרון כבר השתתפו 80 חרדיות, אף אחת עוד לא הצליחה להיכנס לעשייה במפלגות החרדיות".
"כשהקמתי קבוצת שיח נפגשנו במרתפים בבני־ברק, רק שלא יעלו עלינו. דיברנו על אלימות מינית, על מקוואות, זו הייתה אחוות נשים אמיתית"
ב"עובדה" שידרו אז כתבה על פעילות הגרילה שלכן. לא ראיתן בעיניים.
"עשינו דברים משוגעים. תלינו פשקווילים בלילות וחילקנו עלונים ברחובות החרדיים, אפילו בלב הקסבה של בני־ברק. עקבו אחרינו, צילמו אותנו והתעמתו איתנו. יצאו נגדנו בצורה נמוכה. קראו לנו מתייוונות ועוכרות ישראל. היה רב שקרא לנו סכיזופרניות ושלח אותנו לטיפול פסיכיאטרי. היו אחרים שפסקו שהבעלים שלנו צריכים לגרש אותנו ולהוציא אותנו ללא הכתובה, כמו שעושים עם בוגדות".
מה בעלך דאז חשב על הפעילות שלך?
"הוא לא הבין למה אני עושה את זה, פחד ממה שיגידו ומאיך נתמודד. בסופו של דבר הוא הבין שאני הולכת על זה, שזו הגזירה. בימים ובלילות שהייתי מחוץ לבית, הוא היה שם בשבילי ודאג לבית".
איך בתי הספר החרדיים של הילדים קיבלו את הדבר הזה?
"העברתי את הילדים לבית הספר של הזרם החרד"לי (חרדי לאומי). לא רציתי שיסלקו אותם בגללי, ורציתי שילמדו לימודי ליבה. מה שלא צפיתי מראש, זה שגם פה תחכה לי מלחמה. חשבתי שיקבלו אותנו בזרועות פתוחות. במקום זה קיבלנו את התחושה שכחרדים שרוצים חינוך דתי לאומי, כנראה אנחנו מקולקלים. התעקשנו כמו פליטים שנאחזים בשער. כשבאתי לרשום את הבת שלי לאולפנה, אמרו לי 'עבודת השם שלך זו לא עבודת השם שלנו', כלומר, שאנחנו לא אנ"ש, אנשי שלומם. לא קיבלו אותה וכתבתי מכתב לשר החינוך דאז, שי פירון. בסופו של דבר היא למדה שם ארבע שנים ועשתה חיל. אני שמחה שבניגוד אליי, כל האופציות היו פתוחות בפניה".

ילדות:"התבטלות בפני האשכנזים"

שושן נולדה בצפת, בכורה מבין 12 אחים. אביה רב המועצה האזורית מרום הגליל ("הוא הקדיש את חייו לתורה") ואמה בלנית. "למדתי במוסדות חינוך אשכנזיים - ביסודי ב'בית יעקב' ובתיכון בסמינר 'וולף', סמינר הדגל החרדי בבני־ברק. להיות מזרחית בבתי הספר האלה אומר להתקבל בתוך המכסה (ישנה מכסת מזרחיים בבתי ספר אשכנזיים חרדיים, ת"ב) ולהוכיח את עצמי, להצדיק את המקום שאני תופסת, כלומר, להיות ברמה מאוד טובה דתית ולימודית".
"גזענות בעולם החרדי היא על השולחן, לא מוסווית. כשנרשמתי לסמינר, היה לי ברור ששם המשפחה 'ביטון' לא ישרת אותי בתהליך הקבלה. ואכן, שלחו לנו מכתב לקוני שלצערם אין מקום. אבא שלי התעקש, הפעיל אנשים והתקבלתי"
הרגשת גזענות במקומות האלה?
"גזענות בעולם החרדי היא על השולחן, לא מוסווית. כשנרשמתי לסמינר, היה לי ברור ששם המשפחה 'ביטון' לא ישרת אותי בתהליך הקבלה. ואכן, שלחו לנו מכתב לקוני שלצערם אין מקום. אבא שלי התעקש, הפעיל אנשים והתקבלתי".
זו לא טעות להיכנס בכוח למקום שלא רוצה אותך מסיבות לא ענייניות?
"ההורים רצו שאלמד שם בתנאי פנימייה. כבת בכורה עזרתי לאמא לגדל את האחים שלי. בגיל עשר הייתי יוצאת עם חברות שלי החוצה, כולנו עם עגלות שבהן האחים הקטנים שלנו. אמא שלי הבינה שאני צריכה להתרחק מהבית בשביל שקט ובשביל להצליח. כשאין לך עוד תודעה פמיניסטית ואינטרנט ואת גדלה במקום כזה, את לא מכירה דברים אחרים. ברור שיש אלמנט של התבטלות בפני האשכנזים, אבל לא היו הרבה אופציות אחרות. בשביל ההורים שלי זה היה 'נשים אותה בהרווארד, במקום הכי טוב שיש'. אגב, נהניתי בסמינר והתפתחתי שם רוחנית. הייתה שם גאוות יחידה - זה הפיצוח החרדי. אנחנו בטופ, מקפידות יותר, צנועות יותר".

הגירושים הראשונים: "ארזתי תיק וחזרתי להורים"

כשהייתה בת 18 התחתנה בפעם הראשונה. "אבא שלי היה המודל. סדר היום שלו היה סביב הציר הרוחני, תפילה ושיעורים, ועדיין הוא היה חלק בלתי נפרד בגידול שלנו, הכין סנדוויצ'ים לבית הספר ועשה מקלחות. לזה ציפיתי כשהתחתנתי, והרגשתי שבר גדול. נפגשנו ארבע־חמש פעמים, ואז התארסנו. כבר בתקופת האירוסים אמרתי שאני לא רוצה, שאני לא מתחברת, שאני לא אוהבת. ענו לי שהאהבה תגיע אחרי הנישואים. אז עוד עשיתי את כל מה שאומרים לי. כשהתחתנו גיליתי שהוא לא עומד בסטנדרטים הדתיים שלי. חיינו על גרושים. הוא היה תלמיד כולל בצפת ואני הייתי מורה מחליפה. את המשכורת העלובה הייתי רואה רק אחרי כמה חודשים. מהר מאוד הבנתי שזה לא יכול להימשך. אלו היו נישואים קשים. המשפחה שלי ראתה שמשהו לא בסדר, שאני כבויה. אחרי כמה חודשים, אזרתי אומץ. ארזתי תיק וחזרתי להורים".
"החברות סביבי רק התחתנו ואני כבר התגרשתי. הרגשתי שנכשלתי, שאני פגומה. בעולם החילוני, גירושים בלי ילדים ובלי רכוש משותף זה לא עניין. בעולם שלנו, פירוק הנישואים זה קשה ומורכב"
איך הם קיבלו את זה?
"הם הבינו שהמצב לא בר תיקון ועזרו לי לקבל גט. הייתי צריכה לא מעט זמן להתאושש מהסיפור הזה. הרבה שנים קברתי את זה מאחוריי, בצפת. אני אלופת ההדחקות. עם הגירושים הגיעה תחושת הכישלון. לא יכולתי לשאת את הטייטל 'גרושה'. החברות סביבי רק התחתנו ואני כבר התגרשתי. הרגשתי שנכשלתי, שאני פגומה. היום אני נושאת את התואר בסבבה, למרות שיש לי בעיה עם עצם המילה הזו. בעולם החילוני, גירושים בלי ילדים ובלי רכוש משותף זה לא עניין. בעולם שלנו, פירוק נישואים זה דבר קשה ומורכב. מה שעברת לא מעניין, עכשיו את צריכה לתקן את התקלה הזו. הבנתי שהדרך היחידה לתקן היא להתחתן שוב ומהר. הסביבה שידרה לי שאין אופציה אחרת".

הגירושים השניים: "הצלחנו להיפרד בלי עורכי דין"

חצי שנה אחרי הגירושים, ב־1996, הכירה את מי שהיה לבעלה השני. "הוא היה אז סופר סת"ם ובהמשך הקמנו ביחד עסק מסחר אונליין של תשמישי קדושה. גם הוא היה גרוש ללא ילדים. בהיכרות הזו היו אמנם יותר פגישות, אבל הן עדיין נערכו בתוך מסגרת מסוימת. כשהייתי בת 19 התחתנו, ושנה אחרי כן כבר הייתי אמא. גרנו כמה שנים בטבריה. משם המשכנו לשנתיים בבני־ברק, עד שהרגשתי שאני לא יכולה יותר לגור שם והשתקענו בפתח־תקווה. בגיל 26 כבר הייתי אמא לארבעה. אחרי כל לידה ביקשתי היתר למניעת היריון לחצי שנה. תמיד צריך לבוא עם נימוק, אם זה דיכאון או בעיית ורידים ברגליים. הרוח היא ש'אם את בריאה, אל תתפנקי'. אחרי הלידה האחרונה הבנתי שאני לא יכולה יותר, ואז החלטנו שאנחנו עוצרים כאן ולא מבקשים הפעם רשות מהרב".
כיום בנה הבכור (23) סטודנט למשפטים. בתה (21) היא נשואה טרייה ולומדת פסיכולוגיה. הבן השלישי (19) משרת בסיירת גולני והקטן (17) לומד בישיבה תיכונית. "הקמתי משפחה נהדרת והיו לנו שנים טובות. בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי. לא ידעתי מי אני".
"בגיל 26 הייתי אמא לארבעה. אחרי כל לידה ביקשתי היתר למניעת היריון לחצי שנה. צריך לבוא עם נימוק, כמו דיכאון או ורידים ברגליים. הרוח היא ש'אם את בריאה, אל תתפנקי'"
מתי נפל הפור, שהנישואים נגמרו?
"תמיד ידעתי שזה יקרה מתישהו, אבל חיכיתי לסוף העולם, ואז הגיעה הקורונה. בסגר הראשון היה זמן זוגי, משפחתי ואישי. העשייה הציבורית הייתה מקום לברוח אליו כי המקומות האישיים היו כואבים ולא מטופלים מספיק. כשהתפנה לי זמן עם עצמי יכולתי לעבד את מה שקורה איתי. הסתכלתי פנימה ובדקתי אם אני נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו. אחרי הסגר אמרתי לעצמי שאם זה לא קורה עכשיו, לא תהיה סיבה טובה יותר לעשות את זה. הצלחנו להיפרד בלי עורכי דין, בלי בג"צ ובלי בצלם (מחייכת). נשארנו בקשר. הוא היה בהקרנה של הסרט. אם אנחנו הצלחנו לעשות את זה ולהישאר בני אדם, כולם יכולים לעשות את זה".
איך המשפחה שלך קיבלה את זה הפעם?
"ההורים שלי פחות אהבו את הצעד הזה. האחיות שלי היו מאוד איתי. כשסיפרתי לאחת מהן, אמרתי לה שלא תשפוט ושרק תחזיק לי את היד, כי אני מתחילה את החיים מחדש. מאפס. וזה מה שהיא עשתה".
והילדים?
"הילדים שלנו גדולים ואני חושבת שאולי הם ידעו שזה עלול לקרות. לא היה להם קל, אבל ברגע שהפרידה נעשתה בשלום, בלי מלחמת עולם, זה הפך את העניין למשהו שהם יכולים לחיות איתו".
אחרי גירושיה, שושן עברה מפתח־תקווה לראש־העין לשכונה שאינה דתית ואימצה חתול, זליג. להכניס חיית מחמד הביתה זה אקט בהחלט לא חרדי. היא פיצתה על כך עם השם השטיסלי שנתנה לו. היום, בנוסף להיותה מעצבת גרפית ופרסומאית עצמאית, היא יוצרת ומגישה פודקאסט ("חרדית מדוברת") ולאחרונה הוציאה ספר שירה, "זמרת קרני האור המתנפצות" באמצעות מימון המונים. ברזומה שלה גם שני סרטים קצרים. "עקרה" עסק בלחץ להביא הרבה ילדים והוקרן בפסטיבל קאן. הסרט השני, "אחד מי יודע" הוקרן ב־HOT8. סרט שלישי, הפעם באורך מלא, נמצא בשלבי הפקה.
"בזהות שלי אני חרדית במובן העמוק ביותר. את המס על החרדיוּת שלי אני עדיין משלמת. כשרוצים לבקר אותי, הכי קל להגיד שאני לא חרדית. אם באמת לא הייתי חלק, לא היה עניין להוכיח אם אני חרדית או לא".
איך נראות השנה וחצי האחרונות שלך?
"אחרי ששנים הלכתי לפי הספר ועשיתי את כל מה שציפו ממני, אני עכשיו פוגשת את עצמי. הייתי רוצה להתאהב. יש מצב שזו תהיה הפעם הראשונה. התאהבות לא שמורה רק לחילונים. הרצון קיים במיוחד אצל נשים שעברו גירושים. אהבה היא לא מילה גסה. כשאת יוצאת ממערכת יחסים אחרי נישואים ארוכים, את רוצה לחוות את הדבר הזה שכולם מדברים עליו וכל כך הרבה שירים נכתבו עליו. אני לא חושבת שאמהר להיכנס מתחת לחופה, אבל הלוואי שזו תהיה זוגיות שעבורה יהיה שווה לעשות את זה שוב".
את עדיין רואה את עצמך כחרדית?
"בזהות שלי אני חרדית במובן העמוק ביותר. את המס על החרדיוּת שלי אני עדיין משלמת. כשרוצים לבקר אותי, הכי קל להגיד שאני לא חרדית. אם באמת לא הייתי חלק, לא היה עניין להוכיח אם אני חרדית או לא".
בזכות העתירה לבג"צ של "נבחרות", ב־2018 השופטים הורו למפלגות החרדיות למחוק את הסעיף המפלה בתקנון, שמאפשר רק לגברים להיבחר. אבל בפועל, המפלגות לא שילבו נשים ברשימה. אם יום אחד זה יקרה, נראה אותך בכנסת?
"זה לא בשבילי. יש לי לב חלש. אני רוצה לעסוק באמנות - קולנוע, טלוויזיה, כתיבה, אפילו ציור. אלה דברים שאני טובה בהם באמת. גיליתי שאני פוליטיקאית לא משהו".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.