ארבע שנים עברו מאז שאורלי עובדיה (42) חוותה תקופה קשה של שמירת היריון, אבל הזיכרון עוד חי בה. "מאישה עצמאית ופעילה הפכתי לאישה מרותקת למיטה. זה גרם לי לתחושה של אובדן שליטה על החיים, בדידות וחרדות, ופיתחתי תלות באחרים", היא מספרת. "ממנהלת שיווק בחברה גדולה מצאתי את עצמי במצב סיעודי לא מוגדר ולא הבנתי איך עוברים את התקופה הזו בלי להשתגע".
עובדיה היא תושבת קיבוץ צובה, דוברת פורום מיכל סלה, נשואה ואמא לרותם (14), התאומות טליה ואוריאן (12) ונעם (7). למעשה, היא הייתה פעמיים בשמירת היריון. הראשונה הייתה לפני 12 שנה, כשהגיעה לשבוע ה־20 בהיריון עם תאומות וגילתה שיש לה מחיקה מלאה של צוואר הרחם ופתיחה של 2 ס"מ. כמעט ארבעה חודשים הייתה בבית החולים, ובניגוד לתחזיות הרופאים הצליחה לשמור על ההיריון וילדה את הבנות בשבוע ה־37.
ההיריון הבא שלה, לפני שבע שנים, היה עם עובר אחד, אבל גם בו קרה אותו דבר: מחיקה מלאה של צוואר הרחם בשבוע ה־20 ופתיחה של שני ס"מ. הפעם היא עברה שמירת היריון בבית, בשכיבה מלאה.
לדבריה, הסיטואציה הזו הייתה קשה הרבה יותר עבורה. "בבית החולים היה לי כל מה שצריך: צוות רפואי, אוכל, עזרה. בבית מצאתי את עצמי לבד עם הילדים ולא יכולתי לעשות כלום. בעלי נעשה המטפל הראשי שלי, בזמן שהוא עובד ומטפל בשלושה ילדים".
"אני גרה בקיבוץ והייתה לי תמיכה מהשכנים שהביאו אוכל ועזרו לבעלי. מדריכה רוחנית טיפלה בי ולא סבלתי מדיכאון, אבל מה קורה לנשים שמתמודדות עם הסיטואציה הזו לבד?"
כדי לעזור לנשים באותו מצב הקימה את מיזם "אמא שומרת", שעוזר לנשים בשמירת היריון להתמודד עם הקשיים הרגשיים והפיזיים ועם הביורוקרטיה הסבוכה. המיזם מתמקד בפיתוח מערך ליווי ותמיכה של קופות החולים ובקידום מדיניות ושינוי חקיקה.
"כשהרופא אומר שאת צריכה שמירה בבית, את יוצאת מהחדר שלו וזהו - את לבד", היא מבהירה. "נשים הולכות לאיבוד ברגע הזה, הן בשוק של החיים. אנחנו מבקשות שתהיה במערכת של קופת החולים הגדרה של אישה בשמירת היריון ושתוצמד לה אחות מלווה שתסביר לה את התהליך ותלווה אותה פיזית וביורוקרטית. כשהייתי מגיעה לבדיקות בקופת החולים, בכל פעם הייתי צריכה לספר את הסיפור שלי מחדש, כי האחות לא הכירה את התיק שלי. נכון שהזמנים השתנו מאז שילדתי, עכשיו יש אפליקציה ואפשר לעשות אולטרסאונד בבית, אבל זה לא עוזר לאישה שנמצאת בשמירה וצריכה שמישהי תראה אותה בכל ההיבטים. היא זקוקה למעטפת".
לדברי עובדיה, 10,000 נשים בישראל נמצאות בשמירת היריון מדי שנה (בבית או בבית חולים). "אפשר למנוע מהן בעיות עתידיות אם מטפלים בהן. אני סבלתי מבעיות בשלד בהיריון וגם אחריו, בין היתר בגלל שכיבה ממושכת. אם כחלק מטיפול פוסט־לידה הייתי מקבלת הפניה לפיזיותרפיה, היו נחסכות ממני הרבה בעיות". מחקרים מראים כי לנשים בשמירת היריון יש סיכוי גבוה יותר ללקות בדיכאון אחרי לידה מאשר לשאר היולדות. עובדיה מאמינה שליווי מקדים של עובדת סוציאלית יעזור למנוע דיכאון: "אני גרה בקיבוץ והייתה לי תמיכה מהשכנים שהביאו אוכל ועזרו לבעלי. מדריכה רוחנית טיפלה בי ולא סבלתי מדיכאון, אבל מה קורה לנשים שמתמודדות עם הסיטואציה הזו לבד?".
עובדיה - שמנהלת את קבוצת הפייסבוק "שמירת היריון ביחד", ובה כ־8,600 חברות - שוקדת על שינוי החקיקה עם קרן בריאה, עמותה המקדמת זכויות נשים במערכת הבריאות ועם ד"ר ישראלה בן אשר, חברת מועצה ויו"רית ועדת אמהות בביטוח הלאומי.
לפי הגדרת הביטוח הלאומי מ־1995, "שמירת היריון משולמת לאישה עובדת שנאלצה להיעדר מעבודתה בזמן ההיריון עקב סיכון רפואי לה או לעובר, הנובע מן ההיריון". התיקון היחיד לחוק נקבע ב־2001, אז הוחלט כי גמלת שמירת היריון תשולם לאישה אם סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים אותה או את העובר ולא נמצאה לה עבודה חלופית מתאימה.
כלומר, החוק היבש לא מתייחס לעובדה שההיריון עלול לגרום לתפקוד חלקי או לאי־כושר עבודה ולפגיעה באיכות החיים. "יש מקרים שהרופא שולח אישה לשמירת היריון למרות שאין סכנת חיים לה או לעובר", אומרת עובדיה. "למשל, אישה הרה שסובלת מהיפרמזיס (Hemiparesis), מהקאות בלתי פוסקות או מסימפיזיוליזיס, מחלה שמופיעה בהיריון וגורמת לכאבים עזים במפרק האגן וכאבי גב. יש נשים שמתעלפות בהיריון, יש שסובלות ממיגרנות חזקות שמשפיעות על התפקוד היומיומי. במקרים האלה אין סכנת חיים, אבל יש פגיעה משמעותית באיכות החיים וחוסר יכולת של האישה לצאת לעבודה, לעתים עד כדי אובדן מקום העבודה".
לדברי עובדיה, חלק גדול מהתביעות שמגישות נשים הסובלות מהתופעות האלה נדחה על ידי הביטוח לאומי בטענה כי זה לא מצב רפואי שנבע מההיריון, אלא תחלואה קודמת מבעיה אורתופדית או נוירולוגית. לפי ההצעה לתיקון, החוק ייתן מענה למקרים שבהם נגרם אי־כושר עבודה או קושי בתפקוד היומיומי עקב ההיריון. בשלב זה עובדיה מפיצה שאלון בקרב נשים שעוברות או עברו שמירת היריון, כדי למפות את האתגרים ולהבין את גודל התופעה.
"החוק מאוד לא ברור", אומרת עו"ד ענת רוביו־קימלמן, המתמחה בתחום הביטוח הלאומי. "ההגדרות שלו בעייתיות ומעורפלות. המינוח 'סיכון' טעון פרשנות. אם בעבר הפרשנות הייתה מצומצמת לסיכון חיים ממשי לאם או לעובר, במהלך השנים הרחיבו בתי הדין את הפרשנות גם למצבים של סיכון לנכות. למשל, החמרה של בעיה אורתופדית מלפני ההיריון, כמו פריצת דיסק, שעלולה להביא לנכות בגלל עליית משקל הגוף, בעיקר בשליש האחרון. לצערנו, הביטוח הלאומי ומומחים שבית הדין ממנה בתביעות לא תמיד מכירים במצבים כאלה. הצעת התיקון מבקשת, בין היתר, להגדיר כסיכון תחלואה אימהית והחמרה של בעיה שקדמה להיריון".
כשתביעות נדחות על ידי הביטוח הלאומי, האישה יכולה להגיש תביעה לבית הדין לעבודה תוך שנה מיום קבלת מכתב הדחייה. לדברי רוביו־קימלמן, ניהול התביעה מצריך לרוב מינוי מומחה חיצוני מטעם בית הדין, שתפקידו לבחון את בקשת האישה לשמירת היריון. לרוב זה יהיה מומחה לגינקולוגיה ומיילדוּת, אף על פי שלעתים קרובות הסיכון אינו גינקולוגי אלא אורתופדי, נוירולוגי, כירורגי או אחר. "מה לגינקולוג ולהיכרות עם מחלות במערכת השלד?", היא שואלת. "נתקלתי במקרים שבהם מומחים מתחום המיילדות שוללים אבחנה של מומחים לכירורוגיה אורתופדית, שהמליצו לאישה לנוח כדי לא לסכן את עצמה. נכון, במקרה כזה העובר יחיה וההיריון כנראה ישרוד - אבל לא בטוח שהשלד של האישה יעמוד בעומס ההיריון ועל זה היא תשלם כל חייה".
רוביו־קימלמן מבהירה כי כיום אפשר לנסות להגיש בקשה למנות מומחה נוסף בתחום הספציפי שעל בסיסו ניתנה ההמלצה לשמירת היריון, אולם הבקשה לא תמיד מתקבלת.
"החוק גם לא מפרט את האישורים הרפואיים שצריכים להיות מסופחים לתביעה", היא מוסיפה. "הרבה פעמים שוללים תביעות של עובדות במקצועות פיזיים שהוגשו על בסיס אבחנה של סימפיזיוליזיס, משום שאין אישור של רופא תעסוקתי. אבל בחוק אין דרישה כזו, נשים לא מודעות לזה, ההנחיה צריכה להיות מוגדרת בצורה ברורה יותר. אישה בשמירת היריון לא אמורה להסתובב במרפאות אלא לנוח".
בעוד שרופאים בקהילה מסתכלים על הרקע ההריוני של האישה, גם מתוך חשש שמה שקרה בעבר עלול להישנות, הביטוח הלאומי לא תמיד בוחן את ההיסטוריה הרפואית שלה. "אם יש אישה שנכנסה להיריון אחרי לידה שקטה, איזה רופא לא ייתן לה שמירה אם יש לה התכווצויות או דימומים? במקרה כזה הביטוח הלאומי יכול לדחות את התביעה בלי להביא בחשבון את העבר".
רוביו־קימלמן מספרת שבבתי הדין לעבודה בארץ מתנהלות מדי שנה מאות תביעות של שמירת היריון ומספר התביעות עולה משנה לשנה. "פעמים רבות מדובר בתביעות של נשים שמשתכרות שכר מינימום. לפעמים אני מטפלת בתיק שעלות הניהול שלו עולה על הפיצוי שהאישה מקבלת. שווה לי להילחם עליה, גם אם התביעה היא על 3,000 שקל. המטרה היא לשפר את המערכת: אם אישה נדחתה מסיבה לא הגיונית והתביעה שלה התקבלה, התיק יחזור לפקידים או לרופאים של הביטוח הלאומי ונביא לשיפור השירות שהביטוח הלאומי נותן לאמהות בישראל. אני רואה בכך שליחות".
