הדר חושן (27) מפתח תקווה ולבנת לוי (28) מקריית אונו הכירו בטיול בדרום אמריקה והפכו לחברות טובות. במסיבה ברעים הן נרצחו במיגונית, זו לצד זו
החברות הטובות לבנת לוי (28) והדר חושן (27) נפגשו לראשונה בדיוק לפני שנה, בדצמבר 2023, במהלך טיול בדרום אמריקה. חברתן המשותפת, שירה כהן, היא זו שיצרה את החיבור. "לבנת הייתה חברת ילדות שלי, ואת הדר הכרתי דרך עבודה", היא מספרת. "שתיהן היו מאוד דומות באופי: מלאות שמחת חיים, עם הלב הכי רחב שיש. אחרי שהבנתי ששתיהן מטיילות באותו מקום, אמרתי להן שהן חייבות להיפגש".
החיבור עבד כמו קסם. השתיים כל כך נהנו לטייל יחד, עד שמיהרו להמשיך לטיול נוסף, בארצות הברית. בחודש מאי האחרון שבו השתיים לישראל, אך גם פה המשיכו לטייל ולבלות יחד בכל הזדמנות. כך, כשהדר שמעה על המסיבה ברעים, היא הזמינה כמובן את לבנת להצטרף. "לבנת מאוד התלהבה ללכת למסיבה", מספרת שירה, "ושכנעה אותי ועוד שתי חברות שלנו, מעיין מנצור ועדן שמואל, לבוא גם".
החמש נסעו למסיבה, כולן יחד ברכב של לבנת. רק שלוש מהחברות שבו בחיים מהמסיבה. לבנת והדר, שלא נפרדו מאז הכירו, מצאו את עצמן יחד גם במותן.
"אפשר לראות בתמונה המשותפת את החיוך היפה שלהן, שלא ירד מהפנים", אומרת בעצב כהן, "שתיהן היו קרן שמש של חיוכים".
צפו בווידאו
"בזריחה עוד רקדנו"
"אני זוכרת איך עוד רקדנו כולנו בזריחה, וכל כך נהנינו", אומרת שירה. "אלא שזמן קצר לאחר מכן החל מטח הטילים, והבנו שאנחנו חייבות להתפנות משם. עדן ומעיין לא הרגישו טוב. החלטנו שאני אחכה איתן בכניסה, בזמן שלבנת והדר יביאו את הרכב, שהיה קצת מרוחק. לפני כן הדר עוד דאגה להרגיע אותנו, בעיקר את עדן, שמאוד נלחצה. היא אמרה, 'הכול יהיה בסדר. הכול יהיה טוב'".
רק שבינתיים מטח הרקטות גבר, ובמקום החלו להיווצר פקקים. "הבנו", מספרת שירה, "שבמקום לחכות להדר וללבנת, עדיף שנעלה על טרמפ שיוציא אותנו מהמתחם. כתבתי ללבנת שימשיכו לכביש הראשי ושניפגש כולנו במיגונית הראשונה שנראה. הנהג שלקח אותנו בטרמפ הוריד אותנו במיגונית, אבל אז התברר לנו שלבנת והדר עצרו במיגונית אחרת, מרחק דקות ספורות מאיתנו. הצעתי ללבנת שאולי היא והדר יבואו אלינו וניסע יחד לאחותה שגרה בנתיבות, ושאצלה יהיה בטוח יותר. אבל לבנת כתבה שהכי בטוח לדעתה זה להישאר במיגונית".
לקראת השעה שמונה בבוקר, אחרי ששירה וחברותיה קיבלו דיווחים שמחבלים מסתובבים בחוץ ופוגעים במיגוניות, הן החליטו לברוח. השתיים יצאו מהמיגונית, עלו שוב על טרמפ והתקשרו ללבנת והדר, כדי שיעשו כמותן. "אבל שתיהן היו אופטימיות, עד הרגע האחרון", נזכרת שירה. "הן אמרו לי, 'צה"ל בטוח תכף יגיע לחלץ אותנו'".
למרבה הצער, כידוע, צה"ל לא הגיע. זמן קצר אחר כך החברות כבר לא הצליחו לתקשר עם השתיים. שירה: "הייתה לי הרגשה שהנורא מכול קרה. לצערי הרב, התברר שצדקתי. מחבלים זרקו רימון למיגונית שלהן. בזמן שניסינו לתפוס אותן, הן כבר נרצחו".
הצחוק של לבנת
לבנת לוי נולדה בשומרון וגדלה בקריית אונו. היא עבדה בחברת אשראי, אבל מקורביה מספרים שהצטיינה באפייה ושהחלום שלה היה לפתוח קונדיטוריה.
"אנחנו משפחה של עשרה אחים ואחיות, לבנת הייתה השישית", מספרת אחותה הגדולה, עדי אביטן. "לבנת תמיד הייתה הפרח של הבית, המסמר של הערב. מפגש משפחתי לא היה שלם בלעדיה. היא תמיד עזרה לכולם, תמיד ידעה להכיל את האחר, מעולם לא אמרה לאמא שלי את המילה 'לא'. איש לא רב איתה. היא רק רצתה לעשות טוב לכולם. לבנת מעולם לא דיברה לשון הרע על אף אחד, וזה לא משום שהיא רצתה להתייפייף או למצוא חן, זה היה אצלה מגיל צעיר. היא פשוט נולדה טובה.
"החמלה שלה הייתה גם כלפי בעלי חיים. פעם חברה ביקשה ממנה לשמור על הכלבה שלה, היא אמרה לה, 'תעשי לה רק סיבוב קצר לצרכים'. אבל לבנת, בכל פעם, הייתה מטיילת עם הכלבה במשך שעה לפחות. היא אמרה לי, 'חשוב לי שהיא תיהנה ותנשום אוויר'. זו הייתה לבנת. כיבדה כל ברייה באשר היא".
כילדה, הכינוי של לבנת בקרב משפחתה היה "שרת החוץ", משום שתמיד שמחה לעזור להוריה בכל משימה שנדרשה מחוץ לבית – בין אם זה קניות ובין אם זה לקחת את האחים הקטנים לרופא. "היה לה צחוק מתגלגל ומדבק", נזכרת עדי. "בבית הספר היא קיבלה פטור מצחוק. המנהלת זימנה את אמא שלי לשיחה, אמרה לה שלבנת תלמידה נהדרת, אבל אם משהו מצחיק אותה היא לא מסוגלת להפסיק לצחוק. סוכם שאם היא נכנסת להתקף, היא מורשית לצאת מהכיתה עד שתירגע".
כמו שאהבה לראות רק את הטוב בבני האדם, אהבה לבנת לראות גם את כל הטוב שיש לעולם להציע. "היא אהבה מאוד לטייל, לרקוד וכמה שיותר לשמוח", מוסיפה עדי. "הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה, הייתה שלושה ימים לפני שנרצחה. זה היה בחול המועד סוכות. הזמנתי את כל המשפחה אליי לסוכה, עשינו על האש, היה כיף ושמח. אף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו שזו בעצם מסיבת פרידה ממנה. תמיד שמעתי את המשפט, 'אלוהים לוקח אליו את הכי טובים'. רק אחרי שלבנת הלכה, הבנתי עד כמה זה נכון".
האופטימיות של הדר
הדר חושן נולדה בראשון לציון וגדלה בפתח תקווה. במשפחה היא בת שנייה מתוך חמישה. אחרי התיכון, במסגרת שירות לאומי, שהתה בלוס אנג'לס כמדריכה בבית ספר יהודי. בהמשך שבה לארץ, עשתה תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול, והמשיכה לקורס סייבר. בחודשים האחרונים לחייה עבדה כראש צוות של פרויקט בחברת קלאוד־אדג'.
"כילדה, הדר הייתה מתוקה כמו בובה", נזכרת אמה, גליה. "חמה ואוהבת, עם חיוך שלא ירד מהפנים. היא גם הייתה קצת עקשנית, וכשגדלה, התכונה הזו הפכה אצלה לאסרטיביות. היא הייתה מציבה לעצמה מטרות ומגשימה אותן אחת־אחת. היה לה גם את הלב הכי רחב שיש ואנרגיות שלא מהעולם הזה. לכל מקום שהגיעה, הייתה מרימה את כולם עם הצחוק ושמחת החיים שלה. בנוסף, היא הייתה אופטימית נצחית. אני זוכרת שלפעמים הייתי שואלת אותה, 'איך את עוזבת את העבודה, לפני שמצאת עבודה אחרת?', והיא תמיד אמרה, 'אל תדאגי אמא. הכול טוב".
לפני שמונה שנים וחצי נפטר אביה של הדר ממחלת הסרטן. אמה מספרת שגם כאן האופטימיות של הדר בלטה. "אחרי מותו של בעלי היא אמרה לרב, 'הבית שלנו ימשיך להיות שמח'. היא גם אמרה לי וליתר בני המשפחה שחייבים ליהנות מכל רגע, כי אף אחד לא יודע מה יהיה איתו בעתיד.
"בפרופיל שלה באינסטגרם היה רשום המשפט, 'תחיה את חייך במלואם ותנצור כל רגע מהם, כאילו זה הרגע האחרון שלך'. זה היה המוטו שלה בחיים".
כמו כל אמא טיפוסית, מספרת גליה שדאגה לבתה בזמן שזו טיילה בחו"ל, ונשמה לרווחה אחרי ששבה לישראל. "היא חזרה לגור איתי כשהיא שבה לארץ, אבל לא ידעתי שהיא הלכה למסיבה באותה שבת. אני שומרת מצוות, ובשישי נסעתי לעשות את השבת אצל אמי, שגרה בראשון לציון. בשבת בבוקר, כמו כולם, התעוררתי לאזעקות. אמא שלי היא סיעודית, והמטפלת שלה הדליקה טלוויזיה. הבנתי מה קורה בעוטף, אבל לרגע לא חשבתי שיש לי סיבה אישית לדאגה. אף אחד מבני המשפחה לא אמור היה להיות שם.
"במוצאי שבת פתחתי את הטלפון שלי. שוחחתי עם בתי הבכורה ועם אחד מבניי, שאמר לי שהוא הוקפץ לצבא, אבל הדר לא הייתה זמינה. התקשרתי לבן השני שגר גם איתנו בבית, ובשיא התמימות והרוגע אמרתי, 'הדר לא זמינה, אתה יודע איפה היא?'. הוא אמר לי, 'בודקים'. שאלתי, 'מה הכוונה?'. הוא ענה, 'הצבא פה. מחפשים'. רק אז נפל לי האסימון. אמרתי לו, 'אתה רוצה להגיד לי שהדר הייתה במסיבה הזו?' הוא אמר לי, 'כן'. התברר שהוא כבר ידע בצהריים ומיהר לאזור התופת עם אקדח, בניסיון לחלץ אותה. בדרך יצא לו להציל כמה צעירים שהתחבאו מהמחבלים, אבל את הדר הוא לא מצא".
למרות שהדר ולבנת נרצחו במקום, חלפו כמעט שבועיים עד שהגופות שלהן זוהו, אבל אמה של הדר אומרת שהיא כבר ידעה. "ברגע שהבן אמר לי שהיא הייתה במסיבה ומחפשים אותה, משהו אצלי בגוף התנפץ. קיוויתי מאוד שהיא פצועה ומסתתרת, שהיא אפילו חטופה, העיקר שתהיה בחיים, אבל בתוך תוכי הרגשתי שהיא כבר לא איתנו. הנשמה שלי ידעה".
