ההשראה מגיעה לפעמים ממקומות לא צפויים, ובמקרה של גיתית כבירי, במאית דוקומנטרית, תסריטאית וסופרת, התחביב של בנה יהל הוא זה שהיווה בסיס לסרטה העלילתי הראשון,
"גרגירי חול", סרט אנושי ונוגע ללב המוצג בימים אלה בקולנוע. יהל (23), סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, גם יצר את הסרט לצד אמו כבמאי שותף.
הסרט מביא את סיפורו של דוד (יונתן להב ויסברג), ילד רגיש ויצירתי המתגורר בדימונה עם משפחתו. אמו איריס (שני כהן) חולה בטרשת נפוצה, אביו מיכאל (אורי פפר), שעובד במפעלי ים המלח, מנותק מהמתרחש בבית, ודוד נאלץ לגדל את אחיו הקטן, שלומי (עילאי אלמודאי). המקום היחיד שבו דוד מרשה לעצמו להיות ילד הוא בפורום כתיבה באינטרנט, שבו הוא מפרסם בשם בדוי סיפורים קצרים על חייו, וזוכה לתשואות חבריו.
דוד הולך ומסתבך בשקריו: מצד אחד הוא מפחד לאבד את חבריו החדשים מהאתר ומצד שני פוחד להיחשף על ידי משפחתו. איריס, שהולכת ושוקעת עמוק במחלתה ובבעיותיה, מבינה שמשהו עובר על בנה, ובעזרת דוד הגדול, אהוב נעוריה שחוזר אט־אט לחייה (יוסי מרשק), פורצת למחשב שלו ומגלה את סודו.
הרבה קווי דמיון יש בין חייהם של גיתית ויהל כבירי ובין עלילת סרטם. גיתית כתבה את התסריט בעודה מתאוששת מתאונת דרכים קשה שהותירה אותה מוגבלת; היא נפרדה מבעלה, כמו איריס, ובנה יהל השתתף בפורום של מספרי סיפורים צעירים באינטרנט, כמו דוד. למרות זאת, שניהם מכחישים שמדובר בסרט אוטוביוגרפי.
"איריס היא לא אני, איריס היא הפחדים שלי", אומרת גיתית. "תמיד הייתי בן אדם היפראקטיבי שמלהטט בין מיליון דברים, ובעקבות התאונה פתאום מצאתי את עצמי כלואה בגוף שהוא לא שלי. העצירה הזאת שנכפתה עליי גרמה לי לבחון את כל חיי מחדש".
פתאום יש אמא בבית
התאונה אירעה לפני 16 שנה. באותה עת היו לגיתית שלושה ילדים: יהונתן היה בן 13, יהל היה בן 11 ונריה היה אז בן שש. אחרי התאונה נולדה גם אמה, היום בת 14. "נסעתי ליד הבית במודיעין כשרכב הסעות גדול שלא עצר בתמרור עצור נכנס בי, כל המזדה שלי התקמטה", היא משחזרת. "היה לי שבר בעצם החזה ושבר בחוליה המקבילה לעצם החזה. אחרי שלושה חודשים אובחנתי עם פיברומיאלגיה, דאבת שרירים כרונית שכוללת כאבי שרירים ועצמות, עייפות, הפרעות שינה והפרעות קוגניטיביות. היו לי תשע פריצות דיסק, אבל המשכתי כרגיל, לא נתתי לזה לעצור אותי. לקח לי זמן להודות בפני עצמי שאני לא מסוגלת לתפקד. הפסקתי לעבוד רק שנתיים אחר כך, כי היה לי קשה לקבל את העובדה שאני מוגבלת. לא רציתי שירגישו, אז המשכתי לעבוד, עם קושי גדול מאוד".
בסרט דוד לוקח על עצמו את התפקיד של אמו. גם במציאות זה היה ככה?
יהל: "אני לא כל כך זוכר את התקופה הזאת, אולי הייתי קצת דוד. זו הייתה התקופה שנכנסתי לפורום, אז אני מאמין שכמו דוד גם אני הייתי צריך בריחה כלשהי, חברה חדשה, אנשים חדשים שייכנסו לתוך המציאות שלי ויראו אותי. מצד שני, כל ילד מגיע לשלב הזה, בלי הקשר חיצוני או קרייסס כמו תאונה".
גיתית: "באופן כמעט פרדוקסלי הילדים שלי היו יותר עצמאיים לפני התאונה. הייתי אמא קרייריסטית, הם כמעט לא ראו אותי, ואחרי התאונה פתאום יש אמא בבית".
גיתית:"בתור ילדה שגדלה בבית לא מתפקד, אחרי התאונה פחדתי שהילדים שלי ירגישו שיש עליהם עול. הפחד לגזול את הילדות מילדיי בגלל חוסר התפקוד שלי היה גדול"
ואבא? בסרט האב, מיכאל, לחלוטין לא מתפקד כאבא וכבעל.
גיתית: "זה ממש לא קרוב למציאות. רוב השנים בעלי לשעבר היה נוכח מאוד. אם כבר, הדמות של מיכאל בסרט היא יותר אני".
מאיזו בחינה?
"התסכול שלו מכך שהוא לא הגשים את עצמו ולא חי את החיים שהוא רצה ותכנן, זה קצת אני. בצבא הייתי עורכת וידיאו אבל תמיד חלמתי ליצור. כשנולדו הילדים החלומות נקטעו לי באמצע, כי התחילו בעיות פרנסה ומצאתי את עצמי מחויבת יותר לפרנסה מאשר ליצירה. ככה הגעתי להיות עורכת כתבות בחדשות, זה נתן לי איזשהו שקט וביטחון כלכלי".
ואחרי התאונה?
"עשיתי חשבון נפש. הפחד הכי גדול שלי היה לשקוע לתוך הקשיים הפיזיים ולהידרדר לדיכאון. במקביל, התגברה בי תחושת ההחמצה. הבנתי שהשנים חלפו והמסלול שהחיים הובילו אותי אליו רחוק מאוד מכל מה שחלמתי עבור עצמי. הרגשתי שבמידה מסוימת התאונה והנכות שבאה בעקבותיה יכולים להיות הזדמנות להפוך את חיי חזרה ולהחזיר אותי אל חלומותיי. כמו מיכאל, שרצה לחיות בתל־אביב והלך אחרי איריס למדבר, גם החיים שלי לצד הגרוש שלי לקחו אותי למסלול שלו, לקריירה שלו ולרצונות שלו. כמו מיכאל, גם החלומות שלי נדחקו הצידה וכתבתי את דמותו ממקום שבו רציתי לבחון מה קורה לבן אדם שכל כך מוותר על עצמו, מה קורה כשהכעס שלו מתחיל לעלות על גדותיו, שהוא מרגיש כלוא בתוך חיים לא לו ולא מסוגל לעזוב כי יש לו ילדים ואישה חולה".
אתה שחקן במקרה?
גיתית (53), תסריטאית, במאית וסופרת ("כביש מספר 1", הוצאת מודן), נולדה בירושלים לציפורה, מורה לשעבר וליעקב, שהיה כלכלן בכיר ומנהל באגף המכס והמע"מ במשרד האוצר. לאחר שירותה הצבאי כמדריכת חי"ר וכצלמת צבאית, השתלבה בתעשיית הטלוויזיה כעורכת סרטים תיעודיים. היא ערכה וביימה כתבות ל"יומן" בערוץ הראשון ובהמשך ל"אולפן שישי", ובמקביל ביימה סרטים בערוץ 8. אחד מהם הוא "ציפורה ויעקב", שמתחקה אחר היחסים בין הוריה, שהיו נשואים 50 שנה ונקלעו למשבר נישואים אחרי שיעקב עבר אירוע מוחי וחזר הביתה בכיסא גלגלים ועם מטפל פיליפיני צמוד.
"בתור ילדה שגדלה בבית לא לגמרי מתפקד והייתה ילדה הורית מאוד, היה לי פחד גדול שהילדים שלי יגיעו למצב הזה אחרי התאונה, כשנהייתי בבת אחת אישה מוגבלת", היא אומרת. "חששתי שהם ירגישו חלילה שיש עליהם עול שילד לא צריך לשאת. הפחד לגזול את הילדות מילדיי בגלל חוסר התפקוד שלי היה גדול, ומתוך זה דמותה של איריס החלה להתגבש בי".
את במאית דוקומנטרית מיומנת ומוערכת. מה פתאום סרט עלילתי?
"זה מה שחלמתי לעשות כל החיים ולא הגעתי לזה. לפני הסרט כתבתי ספר, כך שאת המעבר מהתחום הדוקומנטרי לכתיבה עשיתי כבר קודם. הסיפור של החברים של יהל ופורום הכתיבה שלו כל כך ריתק אותי, שרציתי לעשות על זה סרט דוקומנטרי, ואז הבנתי שני דברים: הראשון, שאני לא יכולה פיזית לעשות את זה כי הייתי מרותקת למיטה והשני, שחלק גדול מהילדים בפורום לא היו מוכנים להיחשף מחוץ למרחב הפרטי של הפורום".
יהל: "זו לא הייתה דרמה כשאמא התחתנה עם אישה, אין פה תחושה שיש לפעמים במשפחות מפורקות. להפך, יש לנו את הבית הכי מאוחד שהיה לנו אי פעם"
יהל, איך הגעת לפורום הזה?
"הייתי ילד שאוהב סיפורים ואוהב לכתוב. חבר שלי הכיר לי פורטל בשם HPortal, שהיה אתר למעריצי הארי פוטר, ובתוכו היו כמה פורומים, אחד מהם נקרא סס"ש – ספרים, סיפורת ושירה. התלהבתי מזה שבני נוער כותבים סיפורים ושירים אחד לשני, הייתה לנו שפה משלנו, שיש לה ייצוג נכבד בסרט. בעקבות הסרט יצרתי מחדש קשר עם חברים מהפורום, נפגשנו להעלות זיכרונות, והם באו גם לפרמיירה של הסרט והתרגשו מאוד".
גם אתה הסתרת מהמשפחה את הפעילות שלך בפורום?
"לא הסתרתי, פשוט לא סיפרתי, לא רציתי שהעולמות האלה ייפגשו. רק כשהתארגן מפגש, הייתי צריך לנסוע איכשהו לתל־אביב ונאלצתי לספר".
גיתית: "הפעם הראשונה שיהל חשף אותי לפורום הייתה כשמישהו התוודה בפניו על יציאה מהארון והיה לו קשה להתמודד עם זה לבד. הוא היה ילד תמים בן 11, הילד ההוא היה בן 14 ויהל לא ידע מה לעשות עם זה, אז הוא בא וסיפר לי ומכאן והלאה הייתי מעורבת יותר".
יהל: "הוא היה במצוקה כי הוא גדל במשפחה דתית והציף מולנו את ההסתרה והפחד. בהתחלה הוא נכנס לפורום בשם בדוי, אבל בסוף נתן לנו את השם האמיתי שלו והתחיל להגיע למפגשים".
גיתית: "הבנתי שמדובר בעצם בקבוצת תמיכה של ילדים אינטליגנטים ורגישים. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה הדבר הזה גדול, ושם הבשיל הרעיון לעשות על זה סרט ולחבר אותו לנכות של איריס".
יהל: "בזבזנו המון זמן בחיפושים אחרי שחקן ראשי, ואז, לילה אחד, אחי הקטן נכנס הביתה עם חבר שלו מהכיתה. הסתכלתי עליו ופתאום ראיתי את הדמות שדמיינתי"
לפני כעשר שנים, בעודה מרותקת למיטה, החלה גיתית לכתוב את התסריט, ויהל הצטרף ליצירה. "מגיל 13 הוא כבר היה מעורב, זה פשוט קרה ללא תכנון מוקדם, כשביקשתי ממנו לעזור לי לכתוב את הצ'אטים בין הילדים, כי זאת שפה שאני לא מכירה", היא מספרת.
יהל: "עד שהיא קיבלה תקציב לסרט עברו שש שנים. הייתי כבר בן 19, אחרי לימודי קולנוע בתיכון. יום אחד היא ביקשה ממני לבוא איתה לדימונה ולירוחם, לעשות תחקיר ולחפש שחקנים לסרט, ובאיזשהו שלב שנינו הרגשנו שאנחנו מדברים על הסרט באותו תדר אבל משתי פרספקטיבות שונות. היא הרגישה שאני מביא משהו שהיא לא יכלה להביא".
גיתית: "אני שמחה שאתה אומר את זה, כי זה מדויק מאוד. כשהגענו לשלב הליהוק כבר היה ברור שאנחנו עושים את זה ביחד, שהעבודה משותפת ובמקביל מפוצלת. היינו שני אנשים בתפקיד שבדרך כלל עושה בן אדם אחד, כך שיכולנו להכפיל את הקצב. בגלל שהאודישנים לקחו יותר מדי זמן, לא נשאר הרבה זמן לחזרות וידענו שאנחנו צריכים להגיע מוכנים לצילומים, כי לא היה לנו תקציב ליותר מדי טייקים. בנקודה הזו החלטנו שיהל יעבוד עם יונתן להב ויסברג, שמגלם את דוד בסרט, ואני עבדתי עם שני כהן, שמגלמת את איריס. זה יצר לדעתי את כל הקסם".
גיתית: "הבחירה שהגיבורה של הסרט תהיה חולה בטרשת נפוצה לא באה סתם, זו מחלה שדומה לפיברומיאלגיה מבחינת ההתמודדות וחיי היומיום"
איך מוצאים שחקן לדמות של דוד - מצד אחד צעיר וחסר ניסיון ומצד שני, נושא את כל הסרט על כתפיו?
יהל: "זה מה שתקע אותנו, בזבזנו המון זמן בחיפושים, כי ידענו שעליו הסרט יקום או ייפול. ראינו ילדים מקסימים ושחקנים מעולים, אבל דוד יש רק אחד. גרתי אז עם אמא במודיעין, ואני זוכר לילה אחד בחופש הגדול שבו אמא לא הייתה בבית. בערך בארבע בבוקר ראיתי טלוויזיה בסלון כשאחי הקטן נריה, שהיה אז בן 16, נכנס הביתה עם חבר שלו מהכיתה. הסתכלתי עליו ופתאום ראיתי את דוד שדמיינתי. אמרתי לו 'אתה שחקן במקרה?', הוא אמר שלא, אז שאלתי אותו אם יש מצב שאני נותן לו להקריא טקסט. הוא פשוט הקריא את זה מבלי לשחק או לחשוב, וזהו. מצאנו".
גיתית: "באמצע הלילה הם שלחו לי וידיאו, במקרה הייתי ערה, לחצתי פליי וראיתי את דוד".
איך מצאתם את עילאי אלמודאי המקסים, שמגלם את האח הקטן, שלומי?
"זה היה הליהוק הכי קל שהיה לנו. רצינו שהילדים יהיו מהדרום, הגענו לבית ספר בדימונה, המנהלת ארגנה לנו יום אודישן, ועוד לפני שהתחלנו, הקטנצ'יק הזה, שהיה רק בן שמונה, רץ אלינו ושאל אם אנחנו עושים צילומים. הסתכלנו אחד על השני ובום – מצאנו את שלומי. רוצה לשמוע איך הגענו לשני כהן?"
איך הגעת לשני?
"עוד כשכתבתי את התסריט ידעתי שיוסי מרשק יהיה דוד הגדול. כשכתבתי את התפקיד ראיתי אותו בעיני רוחי, והוא היחיד שלא עשה אודישן, אבל לגבי שני זה ממש לא היה ברור. היא באה עם רזומה של קומיקאית ב'ארץ נהדרת'. היינו אחרי הרבה חיפושים, אין שחקנית בארץ בשכבת הגיל הזאת שלא עשתה אודישן. כבר הייתי מיואשת. נשאר לנו עוד יום אודישנים אחד ואז הגיע הטלפון משני. היא אמרה: 'תבטלי את האודישנים, אני איריס'. היום זה נשמע אבסורד להגיד את זה כי היא עושה תפקיד נפלא בסרט, אבל אז הבחירה בה לא נראתה הגיונית בכלל".
המגדר לא רלוונטי
כמה שנים אחרי התאונה שעברה, גיתית נפרדה מבעלה, והיום היא נשואה לתמר מעוז (46), מאמנת כדורסל, קפטנית נבחרת הנשים בכדורסל לשעבר. בגלל הפיברומיאלגיה ויתרה על עבודתה בעריכת וידיאו והיום היא בעיקר עורכת ספרות, מה שמאפשר לה לעבוד מהבית. "אני לא יכולה לערוך או לצלם, כי אני לא יכולה להתחייב לכלום, אני אף פעם לא יודעת איך אקום בבוקר", היא מספרת. "יש ימים שאני לא מתפקדת, אבל אני בוחרת כל יום מחדש לקום ולהתמודד. יש ימים שהזיכרון לא משהו, המחשבה מעורפלת, העייפות משתלטת ויש לי כאבים כל הזמן. הבחירה שהגיבורה של הסרט תהיה חולה בטרשת נפוצה לא באה סתם, זו מחלה שדומה לפיברומיאלגיה מבחינת ההתמודדות וחיי היומיום".
גם אצלך, כמו אצל איריס בסרט, התאונה הכריעה את חיי הנישואים?
"לא, נפרדתי מבעלי הרבה שנים אחרי התאונה, ובמהלכן אפילו נולדה לנו בת רביעית, אחרי שלושה בנים. מאז ומתמיד הייתי ביסקסואלית, אף פעם לא הסתרתי את זה. בחרתי לחיות עם גבר כי התאהבתי בגבר, אצלי עניין המגדר לא רלוונטי. הילדים שלי גדלו עם הידיעה הזאת, הם תמיד ידעו שאמא ביסקסואלית שחיה עם גבר. כשנפרדנו יצאתי עם גברים ונשים, ובסופו של דבר התאהבתי בתמר".
איך הכרתן?
"באפליקציית היכרויות, לפני שלוש שנים וחצי. התחתנו לפני שנתיים, והכי יפה זה ששני כהן חיתנה אותנו. החתונה הייתה ב'חדר פרטי', מקום מהמם בתל־אביב, באמצע הקורונה. הייתה איזו הקלה בסגר וניצלנו אותה. את יודעת מה הכי מצחיק? הדייט הראשון שלנו מחוץ לבית היה בחתונה של עצמנו".
"מאז ומתמיד הייתי ביסקסואלית, אף פעם לא הסתרתי את זה. הילדים שלי תמיד ידעו שאמא ביסקסואלית שחיה עם גבר"
מי הציעה למי?
"היא. לא רציתי להתחתן בשום אופן, ותמר בערך בדייט השני אמרה לי 'אני רוצה להתחתן איתך', ככה זה אצל לסביות (צוחקת). אמרתי לה 'אין סיכוי, אני לא מתחתנת שוב, אבל בסופו של דבר נורא רציתי לשמח אותה ואמרתי 'למה לא בעצם?' היה ברור לי שזה פרק ב' לכל החיים, אז למה לא לחגוג את זה? אני שמחה על זה, לטקס הזה יש משמעות ויש ערך".
יהל, איך אתה מרגיש עם העובדה שאמא התחתנה עם אישה?
"זו לא הייתה דרמה, בטח לא בגלל שזה עם אישה. אני בעיקר שמח בשבילה ושמח גם בשבילי כי כולנו אוהבים את תמר, היא מהממת. אנחנו מודרן פמילי, אמא ואבא שלי בקשר טוב, אין פה איזו תחושה שיש לפעמים במשפחות מפורקות. להפך, יש לנו את הבית הכי מאוחד ומחובר שהיה לנו אי פעם, לתמר יש שני ילדים, לאבא יש בת זוג וגם לה יש ילדים, אז סדר פסח אצלנו נראה הזוי לחלוטין, אבל זה כיף".
איך מגיבים באוניברסיטה לכך שכבר בשנה ג' אתה חתום על פיצ'ר?
"בשנתיים הראשונות לא סיפרתי לאף אחד, שמרתי את זה לעצמי כי ידעתי שיש לי עוד דרך. רוב המורים והסטודנטים גילו את זה רק כשיצא הפוסטר של הסרט, אז כתבתי פוסט בפייסבוק, והייתה התפעלות גדולה. הסרט הזה בשבילי הוא זכות וחסד, זכות שעשיתי פה משהו ענק וחסד שהייתי בזמן הנכון ובמקום הנכון".
