השאלה הנפוצה ביותר בשנה-שנתיים האחרונות בקבוצות פייסבוק של טיפים לטיול במדריד היא, "האם מסוכן לנסוע לשם עכשיו? האם מרגישים את האנטישמיות?" ובכן, אחרי ארבעה ימים במדריד אני יכולה להעיד, שאישית אמנם לא נתקלתי בהפגנה נגד ישראל, אבל כן ראיתי דגל של חמאס וכיתוב "פאק ישראל" על תמרור. מאידך, ברוב הזמן דיברתי בספרדית (בינונית ומטה, אך משכנעת...) ולכן נשאלתי רק שלוש-ארבע פעמים מהיכן אני. למרות החשש, עניתי "ישראל" – ונשארתי בחיים. אז האם "מסוכן" שם? תחליטו אתן וכמובן – היו ערניות למתרחש.
פינקתי את עצמי בחופשה לבד: ארבעה ימים בלי בישול, כביסה, מדיח, ניקיון והסעות של המתבגרת שבבית. השנה נפל הפּוּר על מדריד, שבה מעולם לא ביקרתי. אחרי המלצה מחברה שבקיאה בעיר על השכונות המומלצות ללינה (מלסנייה, לה לטינה, סלמנקה, צ'ואקה), הזמנתי דירת שני חדרים דרך אתר Airbnb, שבו חזרתי לתת אמון אחרי תקופת חרם ארוכה (הסוד, חברות, הוא להזמין רק אצל Super Host). הדירה, שעלתה 547 שקל ללילה, הייתה ממוקמת בשכונת לה לטינה (La Latina), שידועה בשפע מסעדות וברים, אך בנקודה שקטה, יפה ונוחה מבחינת תחבורה.
בהתאם למה שקראתי מבעוד מועד בקבוצות הפייסבוק למטיילים במדריד, הזמנתי מראש כרטיסים לאתרים המבוקשים: מוזיאון פראדו, מוזיאון תיסן-בורנמיסה וארמון המלך. בנוסף, הזמנתי סיור בעברית לעיר טולדו, המרוחקת כשעה נסיעה ממדריד.
היום הראשון: שוק ומוזיאון
הנחתי את חפציי בדירה והתחלתי ללכת צפונה. בתוך דקות ספורות חלפתי באזור ארמון המלך, ובהמשך, במעלה רחוב מאיור (Mayor) - הגעתי לשוק האוכל סן מיגל (San Miguel). זהו שוק מאוד תיירותי ולא-זול, אך שופע אפשרויות: דגים, בשר, בירה, יין, עוגות והרבה סנגריה. כצמחונית, השבעתי את רעבוני בשני טאפאס ששילבו לחם, גבינת מנצ'גו טובה וריבת חבושים-מנגו, וכן באמפנדס גבינות חם, המוגש בעמידה בדוכן בשוק.
את הביקור במוזיאון תיסן-בורנמיסה (Thyssen-Bornemisza Museum) פתחתי בספל אספרסו מושלם על הבר של בית הקפה במוזיאון, שמלצריו לובשים חליפות מהודרות. גם חוויה, גם טעימה.
האוסף הקבוע של המוזיאון מסודר לפי תקופות, עשיר באוצרות אמנות חשובים, ולצידו תוכלו למצוא תערוכות מתחלפות.
היום השני: להרגיש בבית
אחרי פוקצ'ה מטוגנת עם פסטו, מוצרלה ועגבניות מיובשות (מושחתת וטעימה, 7 יורו) במקום בשם Alchemy, יצאתי לרחובות העיר, סיור היכרות פרטי עם הדר רגוניס, אחריה עקבתי בפייסבוק במשך שנים.
רגוניס (46), המתגוררת במדריד כבר 20 שנה, נשואה לספרדי ואם לארבעה. בעבר הדריכה סיורים קבוצתיים, אך בשנתיים האחרונות היא מעבירה אך ורק סיורים פרטיים, בין היתר כדי לא לדבר בעברית בקול רם ברחוב.
רגוניס אספה אותי מפתח הבניין וצעדנו לעבר כיכר סול, ששמה המלא הוא Puerta del sol, כלומר שער השמש, שכן בזמנו היה זה מזרח העיר. לפנינו ניצב בניין נשיאות המחוז, בכניסה אליו נמצאת נקודת "קילומטר האפס", שמהווה נקודת מדידה לכל הכבישים הראשיים בספרד. פסל המלך קרלוס השלישי, רכוב על סוס, התניע את סיפוריה המרתקים של הדר על מלכי ספרד, חלקם חכמים יותר, חלקם פחות (עיינו ערך: נישואי בני דודים). עוד בכיכר: פסל הדוב שאוכל מעץ התות, שיותר דומה לגזע ברוקולי, עשוי ברונזה ומשקלו 20 טון.
כיצד הפך אותו דוב לסמלה של העיר? לפי גרסה אחת, זהו סמל להסכם על הקרקע שנחתם במאה ה-13 בין תושבי העיר לכנסייה; גרסה אחרת מזכירה את הדובים הרבים שחיו כאן בימי הביניים. ואגב, מקובל להתייחס אליו כדוב, אך זוהי דובה, ועץ התות אינו זה המוכר לכן, כי אם Arbutus Berry – ובעברית קטלב משונן.
רגוניס סיפרה כי ב-31 בדצמבר מדי שנה אלפי חוגגים מגיעים לכיכר, אוכלים ענבים כמספר חודשי השנה, שותים קאווה ומתנשקים עם כולם על הלחי עד אור הבוקר. כשמתעורר הרעב, שותים שוקו חם ואוכלים צ'ורוס, סופגניות מוארכות, מטוגנות טריות. זכרו את הטיפ הזה לקראת סוף השנה.
באותה כיכר שוכנת המאפייה פסטלריה לה מאיורקינה ((Pastelería La Mallorquina, שנוסדה ב-1894, על כך מעיד שלט מתכת מהודר שהתקינה העירייה בכניסה, כאות הוקרה לעסקים בני יותר מ-100 שנה. בכניסה למאפייה השתרך תור ארוך, כך שאפשר לשער שמדובר במקום מוצלח ולא רק ותיק.
הלאה, לכיכר מאיור, ולשוק סן מיגל – רק מבחוץ הפעם; לכיכר האופרה - ששמה האמיתי הוא כיכר (המלכה) איסבּל (איזבלה) השנייה; לתצפית על ארמון המלך - המשקיף לפארק ירוק ועצום, שם רבים עושים ג'וגינג לצד הנהר; ולקתדרלה אלמודינה - שם הזדמן לנו לשמוע שירת מקהלה. "מה הכי הדהים אותך מאז שעברת לגור כאן?", שאלתי את הדר. "שאנשים לא צופרים", ענתה מייד. "בשיעורי נהיגה מלמדים כאן, שמותר לצפור רק אם הבחנת בסכנת חיים". מתי אצלנו?
הסיור עם רגוניס אינו זול: 180 אירו, אך שווה (פייסבוק: הדר במדריד - רגוניס סיורים בעברית).
רעבה, גיגלתי "איפה הפיצה הכי טובה בשכונת לה לטינה", ומצאתי את Pizzería Rifugio, שאכן הייתה טובה – אבל לא כזו שתצדיק הגעה במיוחד (15 אירו). אפרופו, במשך חודשים ליקטתי באינסטגרם אוסף מרשים של מקומות אוכל מומלצים במדריד, אך תכלס - לא הגעתי לאף אחד מהם. לדעתי, רוב התיירים פשוט אוכלים במרחק הליכה הגיוני מהנקודה שבה תוקף אותם הרעב, שהרי מי ייסע מרחק 40 דקות לקצה העיר, כשהוא מעולף מרעב?
הלומת-פחמימות נסעתי לרובע מָלָסנייה, שם חיפשתי פחמימות נוספות (ידוע, שפחמימות תמיד עושות חשק לעוד פחמימות ולא לחסה). הפור נפל על חנות עוגיות בשם ,Skie Cookie, בה פגשתי מוכרת יהודייה חמודה במיוחד בשם אסתר. עוגיית לימון ושוקולד לבן הייתה משגעת לגמרי ומתוקה להחריד, אבל לא יכולתי להפסיק לאכול ממנה.
באמת שרציתי לנמנם, אך המתין לי מופע פלמנקו בשם Emociones שהזמנתי מראש דרך אתר Get your guide תמורת 146 שקלים, כולל שתייה, והיה מהנה. ביציאה מהאירוע יכולתי להתרשם משדרת גראן ויה העצומה, הידועה כרחוב סואן של קניות. לא הצלחתי להבין, מה מושך ישראלים רבים שמבקרים בעיר ללון דווקא שם, במוקד הרעש).
היום השלישי: קפיצה לטולדו
נסעתי לטולדו בסיור מודרך עם חברת "מדרידוס", חברה ישראלית המציעה שירות בעברית. יצאנו לדרך מגראן ויה, באוטובוס מהודר, בהדרכתו של אלעד, אשדודי בדימוס המתגורר בעיר כבר חמש שנים, והגענו לתצפית בשם Mirador del Valle, הקרויה גם על-שם הצייר אל גרקו, שהתגורר בטולדו. העיר העתיקה התנוססה מולנו במלוא הדרה, פרושה על גבעה גבוהה. נהר הטאחו זרם בנינוחות למרגלותיה, ולצידו עצים בצבעי ירוק-שלכת. נשימתי נעתקה מרוב יופי.
כלכלת העיר, כך הוסבר לנו, נשענת על תיירות, ולכן בתקופת הקורונה חוותה התרסקות כואבת, ורבים מתושביה אף מכרו את בתיהם כדי לשרוד מבחינה כלכלית.
לעיר העתיקה, היא אתר מורשת עולמי, אוטובוסים לא רשאים להיכנס, ונאלצנו לטפס במעלה מדרגות רגילות ונעות. כדאי לדעת, שהעיר העתיקה עתירה בשיפועים והיא אינה מתאימה למרבה הצער, למאותגרים פיזית.
מה ראינו? ברובע המוסלמי - בית שבמרתפו נמצא מקווה טהרה עתיק, שנחשף במקרה במהלך שיפוצים; ברובע היהודי - בית כנסת משנת 1,500 לערך, שתקרתו הזכירה עיצוב של ספינת עץ; וכשניתן לנו זמן חופשי, מצאתי את עצמי במקדש של מתוקים ששמו סנטו תומֶה (Santo Tome), שהיה מעוטר בדמותו של דון קישוֹט עשוי מרציפן. נשנשתי עוגיית שקדים מצופה צנוברים ומדהימה, ועוגייה פריכה במלית ריבת דלעת, מענגת מאוד (4.33 יורו לשתיהן).
סיימתי את היום במעט קניות בגראן ויה של מדריד, ההומה אדם: בחנות הכי גדולה בעולם של רשת זארה, בסניף של יוניקלו המשתרע על-פני ארבע קומות, בחנות ענק של מיניסו ועוד.
היום הרביעי: ארמון המלך וה"פראדו"
היום האחרון החל בסיור בארמון המלך, שגם אותו הזמנתי באמצעות האתר Get your guide: המדריכה אנדריאה דיברה אנגלית מעולה, הארמון התגלה כשמור למופת ולמדנו על החדרים השונים: חדר לעישון, חדר לריקודים וגם חדר שבו נהג אחד המלכים בתחילת המאה ה-20 לצלם סרטים מפוקפקים.
ראינו גם את האולם שבו מארח המלך הנוכחי לארוחות חגיגיות, וגם את הכתר המלכותי, שהוא כבד מדי ולא נמצא בשימוש מעשי.
במאפייה הצמודה לנקודת המפגש,Pasteleria La Dolce Vita , הצטיידתי במאפה בצק עלים ממולא בריבת דלעת, שהיה מטריף ממש (רשמו לעצמכן את השם, שווה להגיע אם אתן בסביבה), והמשכתי לסיור סגווי עם חברת Wonder Tours: להפתעתי, הייתי היחידה שנרשמה וכך הרווחתי סיור פרטי במחיר קבוצתי.
עם מדריך שגם שמו אנדריאה רכבתי במרכז העיר, בין מכוניות (לא הכי כיף), אך כשהגענו ליעד - פארק רטירו העצום (Parque del Buen Retiro), התחלתי ליהנות. רבים עשו שם ג'וגינג או פיקניקים, שטו בסירות פדאלים באגם המלאכותי (6 אירו לסיבוב) ונהנו מיופיו של הפארק, ואנדריאה הסביר על מה שרואים, כולל על הברבורים השחורים הנדירים שבאגם. התברר שלא מכבר מתה הברבורה, הברבור שקע בדיכאון וספרד כולה התגייסה למצוא בעבורו פרטנרית חדשה.
גם במוזיאון פראדו ביקרתי במסגרת של סיור מודרך. המדריך, דאוויס אבנר (Davis Abner), נולד בקובה, אך מתגורר במדריד מילדותו. הוא בעל תואר בתולדות האמנות ודובר אנגלית מעולה. ראינו יצירות מרהיבות של ון דר ויידן, ולסקז, רובנס והירונימוס בוש – שמול הציורים שלו, המלאים בפרטים, אפשר לבלות שעות.
בארבעה ימים מלאים וגדושים, שבהם צעדתי מדי יום 15-10 אלף צעדים, הספקתי המון, אבל אפילו לא התחלתי להעמיק למה שיש בעיר העצומה הזאת. עוד אשוב.
טיפים לדרך:
לפני נסיעה למדריד כדאי לבקר באתר של ענבל כבירי, ישראלית שאמנם מתגוררת בברצלונה, אך מרבה לבקר במדריד ומציעה שירות ייעוץ לקראת נסיעה לשם: inbalcabiri.com
הצטרפו לקבוצות "מדריד למטיילים" בפייסבוק או "מדריד טיפים למטיילים". שימו לב, לא כל ההמלצות בקבוצות חפות מאינטרסים מסחריים.
מזמינות דירה באתר Airbnb? ודאו שהיא מיועדת לתיירות. בניסיון להיאבק בהעלאת מחירי השכירות, דירות רבות בעיר מושכרות לצורכי עבודה או מחיה בלבד.
לצורך שימוש בתחבורה הציבורית המצוינת, יש לקנות כרטיס דיגיטלי במכונות, הנמצאות בכל תחנת מטרו, ולעשות זאת לפני שאתן עולות לאוטובוס. על הכרטיס הבסיסי הטענתי 10 נסיעות, שהספיקו עבורי לארבעה ימים.
שימו לב, הנהגים מוודאים שכל הנוסעים תיקפו את הכרטיסים בעת העלייה. באחת הפעמים אפילו חטפתי הערה מנהגת, כיוון שהתמהמהתי במציאת הכרטיס בתיק.
מחפשות מתנות קטנות? כנסו לסופר גדול וחפשו את ממתקי הטוּרוֹן הספרדי, שהוא סוג של נוגט אגוזים או שקדים, ובמיוחד את הסוג הקרוי טורון דה חיחוֹנה (Turrón de Jijona). קיים פער עצום בין מחירו בסופר (4.49-2.89 אירו לחבילה) לבין המחיר הנדרש בחנויות התיירותיות.
אפרופו מינימרקטים, בזכות העובדה ששכרתי דירה וקניתי מעט מאוד מצרכים ובזול (0.77 אירו לקופסת עגבניות שרי, למשל), חסכתי עלויות של לפחות חמש ארוחות בוקר וערב בחוץ.
