דניאלה וכסלר

"אם הייתי יודעת לסדר את הבית, אולי לא הייתי מגיעה להיות שופטת"

דניאלה וכסלר חלמה להיות אמנית, אבל ויתרה ועשתה קריירה בביהמ"ש. פטירת אמה דחפה אותה להגשים את החלום, ומאז היא לא מפסיקה לצייר: "מכל שבר, בכל גיל, יכולים לצאת דברים טובים"

פורסם: 11.03.21 , 21:55
סיפורה של דניאלה וכסלר, 76, אלמנה, אם לארבעה וסבתא לחמישה, ציירת, סופרת ומשוררת, שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס. גרה בירושלים
"נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה במחנה פליטים בשווייץ. אמא שלי, שרה רסין, שהייתה בהיריון איתי, הוברחה לשם עם אחותי מפריז שבה חיו הוריי, בעוד אבי עמנואל נלחם בנאצים כחייל במחתרת הצרפתית. תשעה חודשים אחרי שנולדתי נגמרה המלחמה וחזרנו לפריז.
כשהייתי בת שמונה וחצי עלינו לישראל. גרנו בתל־אביב, בבניין שצולם לסדרה 'קרובים קרובים' תחת הכתובת ויטק 9, ולמעשה היה בשדרות רוטשילד, פינת החשמונאים. ההורים שלי היו אנשים מאוד דומיננטיים, אמא שלי הייתה פעילה ציונית והביאה נשק מצרפת לארץ, אבי הוזמן על ידי הממשלה להקים את חברת 'דלק' וזכה בפרסים ובהם פרס יו"ר הכנסת ופרס אוניברסיטת תל־אביב.
כשהשתחררתי מצה"ל אחרי שירות בחיל המודיעין נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. רציתי ללמוד אמנות ב'בצלאל', אבל אבא שלי אמר שלא לומדים משהו שאי־אפשר להתפרנס ממנו. הוא אמר, 'מכיוון שאת מדברת כל כך הרבה, לפחות שמישהו ישלם בשביל זה', ושלח אותי ללמוד משפטים.
חשבתי שאהיה עקרת בית כדי שיהיה לי זמן לצייר, אבל לא הצלחתי להתמודד עם מטלות הבית, ובשביל לשלם על עזרה הייתי צריכה לעבוד. קרוב לוודאי שאם הייתי יודעת לסדר את הבית, לא הייתי מגיעה להיות שופטת.
"רציתי ללמוד אמנות ב'בצלאל', אבל אבא שלי אמר שלא לומדים משהו שאי־אפשר להתפרנס ממנו. חשבתי שאהיה עקרת בית כדי שיהיה לי זמן לצייר, אבל לא הצלחתי להתמודד עם מטלות הבית, ובשביל לשלם על עזרה הייתי צריכה לעבוד"
אחרי הלימודים עבדתי בפרקליטות המדינה ושימשתי תובעת במשטרת ירושלים. שופטים רבים שהופעתי בפניהם שאלו: 'למה את לא מגישה מועמדות להיות שופטת?', ותמיד עניתי: 'מי ייקח אותי עם ארבע ילדים?'. בכל זאת הגשתי מועמדות והתקבלתי. ביוני 1983 מוניתי לשופטת בית משפט השלום בירושלים, ובשנת 1994 עברתי לבית המשפט המחוזי, עד שפרשתי בגיל 55, אחרי 17 שנות שיפוט.
עד 2008 עמדתי בראש ועדת השחרורים בכלא רמלה, ואחר כך עזבתי גם את זה. השיפוט הוא עבודה של יום ולילה. אם נוסיף לזה ארבעה ילדים, בעל פעלתן ובית שכל הזמן מלא אורחים, לא נשאר זמן לציור.
לא היה קל לקבל את ההחלטה לפרוש, לא ישנתי שנה לפני שהחלטתי לפרוש וגם לא שנה אחרי. אבל אחרי שאמא שלי נפטרה בעקבות אירוע מוחי שהותיר אותה משותקת ובדעה צלולה במשך שמונה חודשים, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לחכות יותר, כי אם אגיע למצבה אחשוב על כל התמונות שאני כבר לא יכולה לצייר. הבנתי שאני צריכה לעזוב כשאני עוד יכולה ליצור. מאז השתתפתי בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל, הצגתי לפני חמש שנים שתי תערוכות יחיד: 'ציפורים – דעתן קלה?' ו'שומו שמיים', ובהמשך הוצאתי את הספר 'למה לזרוק?', ובו עבודות מחומרים ממוחזרים.
"לא היה קל לקבל את ההחלטה לפרוש, לא ישנתי שנה לפני שהחלטתי וגם לא שנה אחרי. אבל הבנתי שאני צריכה לעזוב כשאני עוד יכולה ליצור"
בימים אלה יוצא לאור ספרי השני, 'החיים שלי שמתחת לעץ', שציוריו יוצגו מ־18.3 בתערוכת יחיד בגלריה טובה אוסמן בתל־אביב. הציורים מתארים את הרגעים המשמעותיים בחיי, והם צוירו במשקפיים ורודים למרות שיש בהם עצב. אחד מהם מתאר איך לפני שלוש שנים מצאתי את בעלי עוזי מת על הרצפה. הוא היה בן 79 במותו.

2 צפייה בגלריה
עטיפת ספרה ואחד מציוריה של דניאלה וכסלר
עטיפת ספרה ואחד מציוריה של דניאלה וכסלר
עטיפת ספרה ואחד מציוריה של דניאלה וכסלר
(ציור: דניאלה וכסלר)

את עוזי, שקיבל את התואר 'יקיר ירושלים', הכרתי באוניברסיטה. הוא למד כלכלה וערך את עיתון הסטודנטים 'ניצוץ'. התחתנו כשהייתי בת 23 והוא בן 29. עוזי היה הגזבר המיתולוגי של עיריית ירושלים, ועבד צמוד לטדי קולק 25 שנה. הוא היה בולדוזר: הקים את בניין עיריית ירושלים, את הרשות לפיתוח ירושלים, את גן החיות התנ"כי, את איצטדיון טדי, את כביש בגין וגם את מכללת עזריאלי להנדסה בירושלים. בתפקידו האחרון הוא מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין למנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. ביום מותו הוא עוד הספיק ללכת לפתיחת האקווריום בגן החיות התנ"כי, עשו לו הרבה כבוד ובירכו אותו על ההצלחה של גן החיות. הוא חזר משם עייף, אז אמרתי לו, 'תנוח, אני אצא עם לוקי לסיבוב'. יצאתי עם הכלב לשעה, וכשחזרנו מצאנו אותו על הרצפה.
"יצאתי לסיבוב עם הכלב וכשחזרתי מצאתי את עוזי בעלי מת. השבר היה גדול גם מבחינה פרקטית: בבנק לא הכירו אותי, בסופרמרקט לא הכירו אותי, רק את עוזי"
השבר היה גדול, גם מבחינה פרקטית: בבנק לא הכירו אותי, בסופרמרקט לא הכירו אותי, רק את עוזי. הוא היה אחראי גם על חיי החברה שלנו: הוא היה אלוף המסיבות, ארגן טיולים ובילויים לחבורה, וכשהוא נפטר לקח לי זמן ללמוד את הדברים הקטנים של החיים.
הספר התחיל כשחשבתי איך אני מוציאה את עצמי מהעצב. הדרך היחידה שלי להתאבל על עוזי ועל החיים שהיו לי לצדו הייתה לצייר. בסוף יצא מזה ספר.
שורה תחתונה: מכל שבר, בכל גיל, יכולים לצאת דברים טובים.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.