, כל אחת וההתמודדות שלה עם האימוץ

כשחלום האימוץ מתגשם: "מהרגע הראשון הרגשתי שאני אמא שלה, כאילו ילדתי אותה"

עדה רוזן גל, אמא מאמצת, ראיינה אמהות מאמצות ממגזרים שונים לצורך כתיבת הספר "היום שרציתי לצעוק שמחה". המונולוגים שלהן חושפים את תחושת האושר לצד הקשיים הלא צפויים של החיים

פורסם: 29.10.21, 09:05
"צלצול טלפון קטע את מחשבותיי, השעה 11:00, עוד יום עבודה במעבדה של מפעל הדטרגנטים. ניגשתי לשולחן, הרמתי את שפופרת הטלפון. מעברו השני של הקו נשמע קול של אישה: 'נולדה תינוקת והיא שלכם'. זו הילדה שלי, אני אומרת לעצמי, אוחזת את מסעד הכיסא ומתיישבת. חיוך התפשט על פניי, מלווה ברפיון שרירים. הסוף למרוץ, הסוף לאכזבות הרבות והסוף לחלום שלא מצליח להתגשם כל פעם, אני ממלמלת בלחש. לוקחת נשימה עמוקה ומבטיחה לעצמי: היום אצעק שמחה!"
זו ההקדמה לספר "היום שרציתי לצעוק שמחה" (הוצאת ניב), שכתבה עדה רוזן גל (73), אם מאמצת לשני ילדים. בספר היא מביאה את סיפור האימוץ של ילדיה הפרטיים, בנוסף ל־15 מונולוגים של אמהות ממגזרים שונים - כל אחת והגוון הייחודי לה, כל אחת והסיפור שלה, כל אחת וההתמודדות שלה עם האימוץ. כולן אימצו תינוקות כילדים ראשונים, בארץ או בחו"ל. כולן כאחת מספרות איך ביום אחד, כמו נס, מאין מוחלט, הן הפכו לאמהות. חלומן לראות צעצועים על השטיח התגשם.
מתי גילית שלא תוכלי ללדת ילד משלך?
"שמונה־עשר שנים הייתי בטיפולים קשים נפשית ופיזית. בשלב מסוים הגיע הרגע שהשלמתי עם ה'לא מושלם' שבי: העובדה שאיני מצליחה להיכנס להיריון באופן טבעי. רק אז יכולתי להזיז את ההר שחסם את דרכי ולבחור בדרך האימוץ כדי להיות אמא".
3 צפייה בגלריה
הסופרת עדה גל רוזן
הסופרת עדה גל רוזן
עדה גל רוזן. "בשלב מסוים הגיע הרגע שהשלמתי עם ה'לא מושלם' שבי: העובדה שאיני מצליחה להיכנס להיריון באופן טבעי"
(צילום: דניאלה קונטיני)

הפתעה בקיבוץ

רוזן גל נולדה שלושה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, גדלה בקיבוץ דליה והיא זוכרת לטובה את הלינה המשותפת בבית הילדים הקיבוצי, שאפשרה לה ולחבריה "הרבה חופש, טבע והרבה יחד" כהגדרתה. אחרי השירות הצבאי למדה כימיה (בהמשך השלימה גם לימודי מִנהל החינוך ומִנהל עסקים) ועבדה במעבדה של מפעל הדטרגנטים, "זוהר דליה". לימים הפכה לאקונומית (מנהלת ההסעדה) בקיבוץ ולאחר מכן הייתה המנהלת הכלכלית של המוסד החינוכי הרי אפרים.
בעלה והיא לא שיתפו את סובביהם בהחלטה לאמץ. "הרגשתי שיקשה עליי לעבור את זה עם אלף עיניים עליי. אבל כשהבאנו את בתנו הביתה, שלוש שנים אחרי הפנייה לשירות למען הילד, קיבלנו חיבוק גדול".
כשנרשמת לאימוץ, את מי חלמת לקבל?
"לא חלמתי, אבל העדפתי תינוקת. הכנתי שם לבן ושם לבת, ששמרתי במגירת הנשמה".
וכשהגיע הצלצול המבשר, מה עשית?
"התיישבתי, נשמתי, רצתי להודיע לבעלי, אחר כך להוריי ששמחו מאוד ואחריהם למטפלת התינוקות הקיבוצית. למחרת נסענו לקבל את הבת שלנו. את המפגש הראשון לא שוכחים לעולם. הניחו על זרועותיי תינוקת בת כמה ימים וראיתי את הדבר הכי מתוק שיכול להיות. הרגע הזה הביא איתו אושר ומצד שני אחריות עצומה ואת הידיעה שרק אנחנו יכולים לחבק אותה ברגע זה ולהעניק לה את כל מה שתינוקת זקוקה לו לחיים. יותר מכל זו הייתה הרגשה של נס: מאין מוחלט הפכתי לאמא".
"את המפגש הראשון לא שוכחים לעולם. הניחו על זרועותיי תינוקת בת כמה ימים וראיתי את הדבר הכי מתוק שיכול להיות. יותר מכל זו הייתה הרגשה של נס: מאין מוחלט הפכתי לאמא"
היה לך חיבור מיידי איתה?
"מהרגע הראשון הרגשתי שאני אמא שלה, כאילו ילדתי אותה".
חצי שנה של חוסר ידיעה
שש שנים אחרי האימוץ של הבכורה (היום בת 44) אימצו עדה ובעלה את בנם (37). "כשהחלפתי לו חיתול בפעם הראשונה הוא עשה לי פיפי היישר לפנים ואני הייתי מאושרת", היא צוחקת.
באיזה גיל סיפרת לילדים שהם מאומצים?
"מהרגע שהתחילו להבין. כשמספרים לילד סיפור אימוץ, המוטו הוא הבחירה. 'בחרתי בך'. זה סיפור שנעים לשמוע בגיל שנתיים. אני לא זוכרת שהייתה להם בעיה עם עובדת היותם מאומצים. כשאין שוני במראה או בצבע בין ההורים המאמצים לילדם המאומץ, ההתמודדות איתם דומה לזו שבגידול ילדים אחרים. הדבר היחיד שהיה שונה ביני ובין אמא לילד ביולוגי הוא חצי שנה של חוסר ידיעה. לפי החוק הישראלי חצי שנה אחרי האימוץ מותר להורים הביולוגיים ולהורים המאמצים להתחרט. זו חצי שנה לא פשוטה, גם לי וגם לאמהות אחרות. חיכיתי שהזמן הזה יעבור כדי שהאימוץ יהפוך לחוקי, על כל המשתמע מכך".
כשבעלה התמנה למנהל מחלקת החינוך בכוכב־יאיר, עזבה המשפחה את הקיבוץ, ועדה החלה לעבוד כמנהלת תחום נשימה והרדמה בחברת ציוד רפואי, שממנה פרשה אחרי 25 שנה. היום היא אמנית שיוצרת תכשיטי זכוכית במבער ובעבר כתבה שני ספרים.
3 צפייה בגלריה
ספרה של עדה גל רוזן
ספרה של עדה גל רוזן
כריכת הספר "היום שרציתי לצעוק שמחה"
(צילום: דניאלה קונטיני)

מתי החלטת לכתוב?
"לפני כשנתיים חברה שעובדת ביחידת הפריה חוץ־גופית בבית חולים ביקשה ממני לספר לאנשי הצוות על האימוץ. הייתי במבוכה כי אף פעם לא דיברתי על האימוץ, אף על פי שכולם ידעו. כשסגרתי את הטלפון התחלתי לבדוק בספרות חומרים בנושא, במיוחד על נשים שאימצו תינוק כילד ראשון. מצאתי ספרות מקצועית וסיפורים אישיים של ילדים מאומצים, אבל לא מצאתי חומרים בנושא שבו התעניינתי. החלטתי לחפש ולנסות לראיין נשים כאלה, נעזרתי בשתי עובדות סוציאליות, וחלק מהנשים שראיינתי קישרו ביני ובין אחרות".
כל הנשים שפנית אליהן הסכימו להתראיין?
"נשים רבות סירבו. בסופו של דבר ראיינתי 30 ומתוכן נבחרו לספר 15 נשים - 13 מהן אימצו ילדים 'רגילים' ושתיים אימצו תינוקות עם בעיות בריאותיות, מה שמכונה 'אימוץ מאתגר'. אני קוראת לזה 'אימוץ נשגב'".
על אילו קשיים אמהות דיברו?
"אמא שאימצה ילדה במזרח הרחוק סיפרה שבגיל ההתבגרות היא שאלה אותה: 'כשאימצת אותי ידעת שיהיו אנשים שיחשבו שאני מטפלת זרה?'. זה קושי שהיא לא צפתה. נושא השונות של הילד עלה לא מעט בשיחות על אימוץ מחו"ל וגם הקושי הגדול שכרוך בגיור התינוקות - משהו שלא היה לאמהות שאימצו בארץ. הנושא הזה היה טראומטי להורים המאמצים".
"אמא שאימצה ילדה במזרח הרחוק סיפרה שבגיל ההתבגרות היא שאלה אותה: 'כשאימצת אותי ידעת שיהיו אנשים שיחשבו שאני מטפלת זרה?'. זה קושי שהיא לא צפתה"
היו אמהות שדיברו על אכזבה מהילד?
"אם חד־הורית שאימצה את בתה בחו"ל סיפרה שילדתה לא התפתחה כמו שאר הילדים והתברר שהיא זקוקה לטיפול בגלל התנהגות היפראקטיבית, קשיי תקשורת, קשיים בלימודים ועוד. 'אני מוצאת את עצמי מתאכזבת בתוך תוכי. אני זו שבחרתי בה, ומה קיבלתי? האם כך רציתי?', אמרה לי בשיחתנו. 'לכל אורך הדרך קיימת אכזבה, ועם זאת יש הרבה מאוד אהבה'. אף מרואיינת לא הביעה חרטה על האימוץ".
כשבתך ילדה את ילדה החמישי, היא ביקשה ממך להיות נוכחת בלידה. מה זה עשה לך?
"שמחתי. עדיין לא הייתי באף לידה, בטח לא בשלי. הייתי מאושרת להיות עם בתי וגם דאגתי. התקשיתי לראותה סובלת. לשמחתי הלידה הייתה מהירה. התפעלתי מבתי והערצתי אותה".
מה אמרו המרואיינות על פתיחת תיקים?
"בנושא הזה קיימת סטיגמה מטעה. משום מה חושבים שהורים מאמצים אינם שמחים שילדיהם מחליטים לפתוח את תיק האימוץ. בכל המשפחות שהמונולוגים שלהן מתפרסמים בספר עודדו את הילדים לעשות זאת. בגיל 18, הגיל שבו אפשר לפתוח את התיק, לאף הורה כבר אין פרפורי בטן לגבי ההורות והקשר עם הילד. הורים רוצים את טובת ילדם, וחלק מזה יכול להיות פתיחת התיק, למרות שברור כי צעד כזה גורר סערת רגשות וגם מידע שאולי לא ציפו לו. לפעמים פתיחת התיק נתקלת בקיר, כי האם הביולוגית מסרבת לפגוש את הילד. לפי הנתונים שלי כ־50 אחוז מהנשים לא מוכנות לחשוף את סודן, למסור מידע או להיפגש עם הילד. אגב, גם 50 אחוז מהילדים אינם מעוניינים לפתוח את התיק. כך היה גם במשפחה שלי, אבל האישה שילדה לא רצתה לחשוף את סודה".
שמחת בסתר לבך?
"לא. אני רוצה באושר של ילדיי, והאושר הוא הגשמת רצונותיהם. אגב, אחת המרואיינות סיפרה שבתה פגשה את האישה שילדה אותה ואחר כך את האב הביולוגי שלה, ונוצרו שם יחסים משפחתיים נהדרים - מה שעורר בה רגשות מעורבים. בספר היא מצוטטת: 'בתהליך ההיכרות של בתי עם מולידיה היו גם רגעים לא פשוטים, ובכללם רגש קנאה. למרות הפתיחות שלי יש לי גם רגעים שבהם מתגנבת תחושת הצער שעליי לחלוק את הבת עם אנשים נוספים שלא גידלו אותה. הם קיבלו מתנה שקודם לכן הייתה רק שלי, שלנו, ללא עוררין. לצד זאת, אני רואה בקשר עם המשפחות רווח עצום לבת. אני רואה אושר רב בחייה ואיתה גם אני מאושרת".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.