אני: דפנה וינטר, בת 27 מתל אביב, בזוגיות.
לומדת: לתואר שני, מאסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון.
התזה שלי: ״בין פגם להון״ - חוויית הזהות של צעירות ישראליות דור שני לנישואים מעורבים.
אז על מה המחקר שלך?
"התזה שלי עוסקת בנשים ישראליות שנולדו וגדלו כאן, אך חוויית השייכות שלהן לא מובנת מאליה: הן דור שני לנישואים מעורבים, כלומר אבא ישראלי יהודי ואמא לא יהודייה. זה מקרה ייחודי בחברה הישראלית של זהות שנולדה כתוצאה מתהליכי גלובליזציה שהתחילו בשנות ה־90, כשמהגרות עבודה הגיעו לישראל, בין היתר מהמזרח, מתאילנד או מהפיליפינים, ומתנדבות מאירופה הגיעו לקיבוצים. שאלתי מה זה אומר להיוולד כאן, לגור כאן ולהיות ישראלית לכל דבר, כאשר המדינה והחברה מגדירות שייכות לפי יהדות".
מבחינת הרשויות הן מוגדרות כישראליות?
"כן, אנחנו אזרחיות ישראליות לכל דבר".
אנחנו?
"כן, גם אני דור שני לזוג מעורב. אמא שלי, ג'ים, הגיעה מתאילנד לארץ ב־1991, כחלק מהמשלחת הראשונה של עובדים שבאו לעבוד כאן בחקלאות. היא הגיעה לקיבוץ דפנה ושם היא פגשה את אבא שלי, שהיה חבר הקיבוץ. הם התאהבו והתחתנו, ובהמשך היא קיבלה אזרחות ישראלית".
"גיליתי שהרבה נשים ממוצא אסייתי לומדות להפוך את הנראות הייחודית שלהן למשאב, מה שהסוציולוגיה מכנה 'הון ארוטי', שמעניק להן יתרון חברתי"
איך הגעת לשאלת המחקר?
"מתוך הזהות שלי עלו בי שאלות על שייכות ועל מנגנונים חברתיים וממסדיים בחברה שמציבה גבולות למי בפנים ומי בחוץ. תהיתי באילו אסטרטגיות התמודדות נשים שהן דור שני למשפחה מעורבת בוחרות, והייתה גם שאלה סוציולוגית קונקרטית: למה נשים כמוני בוחרות להתגייר ומה הגיור אמור לפתור. זו נראית כמו החלטה פרטית, אבל יש בבחירה הזו משהו שיטתי".
האם יש ממד מגדרי לגיור?
"בנתוני הגיור לאורך כל השנים רואים שרוב המתגיירים, 80%, הן נשים. זה קורה בעיקר כי היהדות של הילדים נקבעת לפי הדת של האישה. בסוף, הרבה מהמניעים שמובילים אישה להתגייר סובבים סביב עניין של זוגיות וילדים. זה המקום הכי רגיש לאישה בחברה הישראלית כיוון שזו חברה פרו־נטליסטית, כלומר, מעודדת ילודה יהודית, וזה מחלחל אלינו, הנשים, מגיל צעיר".
איך אספת את המידע למחקר?
"זה מחקר איכותני שעליו עבדתי עם המנחות שלי, פרופ' יעל השילוני דולב ופרופ' יוליה לרנר, ומבוסס על 20 ראיונות עומק עם נשים בגילאי 37-24. המטרה העיקרית בריאיון כזה היא להבין את המציאות כפי שהיא נחווית מנקודת המבט של המרואיינת, מעולמה הפנימי".
זה נשמע כמו מחקר שנוגע בעצבים חשופים. מה היה הקושי המרכזי בעבודה עליו?
"באופן אירוני, הקושי היה גם נקודת החוזק שלי: המיקום שלי כחוקרת מתוך השדה. העובדה שאני בעצמי דור שני למשפחה מעורבת אפשרה לי גישה לרבדים אינטימיים בסיפורים של המרואיינות, כאלו שחוקר חיצוני כנראה לא היה מגיע אליהם. במקביל, הייתי צריכה לעשות עבודה 'רפלקסיבית', לעצור ולשאול את עצמי כל הזמן מתי אני מכניסה את החוויה האישית שלי ומתי אני צריכה להתרחק כדי לנתח את המציאות באופן זהיר ומקצועי. הזדהיתי עם הקושי והכאב סביב חוויות של דחייה או בושה, אבל הכאב הזה הפך ליתרון".
דיברת על בושה. איפה היא פוגשת את הנשים הללו ביומיום?
"רוב המרואיינות ממוצא אסייתי לא מדברות את השפה של אמא, תאילנדית או פיליפינית. בילדות הייתה התנגדות עזה ללמוד את השפה כי היא נתפסה כסימן לפגם בזהות, כחלק מהתיוג של האמא כעובדת זרה שנמצאת בשולי החברה. זה משהו שפחות רואים אצל דור שני לאמהות אירופאיות, שהאחרוּת שלהן שקופה יותר".
מה גילית על האופן שבו החברה הישראלית מסמנת את הנשים הללו?
"שהסימון בנושא הזהות לא מגיע מהמדינה ומהמוסדות שלה, אלא בעיקר מהחברה, וזה נוגע במקומות הכי רגישים של זוגיות ורומנטיקה. בסוף כולנו רוצות להיות נאהבות, ושם, במקום הכי חשוב, מסמנים אותך כלא יהודייה.
"אצל נשים ממוצא אסייתי, זה מורכב אפילו יותר בגלל הנראות. בילדות המראה נחווה כקושי משום שהוא מלווה בסטיגמות, סטריאוטיפים מיניים והערות פוגעניות. אבל בבגרות, גיליתי שהרבה נשים לומדות להפוך את הנראות הייחודית הזו למשאב. מה שהסוציולוגיה מכנה 'הון ארוטי'. הן הופכות את השונות לאטרקטיביות, לסגנון ולקסם אישי שמעניק להן יתרון חברתי".
"אצל רוב המרואיינות ממוצא אסייתי הייתה התנגדות ללמוד את השפה של אמא, תאילנדית או פיליפינית, כי היא נתפסה כסימן לפגם בזהות, כחלק מהתיוג של האמא כעובדת זרה בשולי החברה"
איך זה משפיע על הקשר עם האמא?
"הן מסמנות את האמא כמקור הבעיה, זו שהעבירה להן את אי־היהדות ואת המראה השונה. המחקר שלי מחדש את המושג 'העברה בין־דורית של פגם'. מצאתי שהמבנה הלאומי והדתי של המדינה מחלחל ממש לתוך היחסים האינטימיים בין אמא ובת".
אז איך הן מתמודדות עם ה"פגם" הזה?
"יש מגוון אסטרטגיות. יש נשים שדווקא בגלל השונות שלהן הן סופר־ישראליות. הן ידגישו את השירות הצבאי כקצינות או את הייחוס המשפחתי. אני, למשל, תמיד מציינת שסבא וסבתא שלי היו חלוצים שהקימו את קיבוץ דפנה. אסטרטגיה אחרת היא כמובן הגיור, ויש כאלו שמתעלות את השונות לעולמות כמו דוגמנות. אצל חלק מהנשים, עם השנים ומתוך תהליכי השלמה וקבלה, מתעורר גם רצון להתקרב מחדש לעולם שממנו באה האם, למשל ללמוד את השפה שלה. אצל חלקן זה מתבטא גם ברגישות חברתית או במודעות לנושאים של עבודה, הגירה וזכויות. במבט לאחור, יש נשים שמתארות תהליך שבו מה שנתפס בעבר כחריגות או קושי מקבל משמעות של ייחוד ושל יכולת להחזיק יותר מעולם תרבותי אחד".
מה השלב הבא במחקר שלך?
"הייתי רוצה להבין איך הבחירות של ההורים - איפה לגדל את הילדה ובאילו מסגרות - משפיעות על האופן שבו היא תחווה את השונות שלה בעתיד. החלום שלי הוא לחבר בין סוציולוגיה לעבודה סוציאלית: להראות שקשיים שנתפסים כפסיכולוגיים הם בעצם תוצאה גם של מבנים חברתיים. ברגע שנבין את זה, נוכל לשנות את הדרך שבה אנחנו עוזרים לנשים הללו לצמוח".
הערת שוליים
מה יש לך להגיד למי שמתלבטת אם ללמוד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה?
"לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה נותנים לך עוד רובד לראות את המציאות החברתית סביבך".
מה הדבר הכי חשוב לחוקרת לדעתך?
"שילוב בין אומץ לתשוקה: אומץ לשאול שאלות לא נוחות על גבולות וכוח. ותשוקה אמיתית להבין תופעה עד הסוף, גם כשהיא אישית, מורכבת ומערערת".
מה תעשי עם מלגה של מיליון דולר?
"בעידן של AI, ידע אנושי ביקורתי הוא חשוב כדי לייצר חברה רגישה ואנושית יותר. עם מיליון דולר אתמוך יותר בגופי ידע שתורמים לכך".
