לקרוזים עדיין יש תדמית של תיירות לבני הגיל השלישי, כזאת שלא דורשת מאמץ. עשרה ימים על האונייה Prima הוכיחו לי שאמנם מדובר בטיול שמהותו פינוק, אבל שמדובר באירוע עם פוטנציאל לאינטנסיביות – כי קשה עד בלתי אפשרי להספיק את כל מה שהקרוז מזמן, ביבשה וגם בים.
השיט יצא לדרך מרייקיאוויק, בירת איסלנד, והסתיים באנגליה. בדרך עגנו בעוד שני יעדים באיסלנד, שלושה בנורווגיה, באמסטרדם ובסמוך לברוז' בבלגיה. הנה עשרה דברים שמסכמים קצת מעושר החוויות והתענוג.
1. ראיתי קשת באמצע הים הצפוני
(ולא, לא הייתה לי מחלת ים)
השמיים הבהירים בצילום, עם הקשת שנראית כמשיחת מכחול, תועדו בשעה 22:11. זה היה אי-שם בים הצפוני, בדרך מנורווגיה להולנד. במקרה, זה היה ערב יום הולדתי, והרגשתי שקיבלתי מתנה מיוחדת.
אחד הדברים שגיליתי בקרוז הוא כמה הים מעניין, בוודאי כשמתקרבים לחוף ואפשר לראות נופים (ושיט בפיורד נורווגי זו חוויה עצומה), אבל גם כשנמצאים במעמקי הים: ציפורים, אסדות להפקת נפט וגז, ספינות אחרות ועם קצת מזל – דולפינים ולווייתנים. גם הגלים, מזג האוויר, האור והחושך מקבלים משמעויות אחרות. יושבים על הסיפון, באחד הלאונג'ים בעלי החלונות העצומים או במרפסת החדר, וצופים בעולם תוך כדי תנועה, כמו בסרט טבע מרתק.
הים עצמו לא הציק לי, לפעמים הרגשתי קצת את התנועה של הגלים. עבורי זה לא היה מערער, אלא נעים. ככלל, מחלות ים כנראה די נדירות בקרוזים מסוג זה. האוניות ענקיות, יש בהן בולמי זעזועים גדולים, ומן הסתם הן מתוכננות לשוט בתקופות שבהן מזג האוויר יציב.
לפי דיווח של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות, בשנת 2024 מרבית התלונות במרפאות של אוניות הקרוז היו על דרכי הנשימה (הרבה צינון מזגנים, אני מניחה), אחריהן על חבלות כתוצאה מנפילה וגם ענייני עיכול. מחלות ים הגיעו רק אחר כך.
2. חיכיתי למזוודה שלי ארבעה ימים
(איזה מזל שאין קוד לבוש בקרוז)
ישראל עלתה לרגע על מפת הקרוזים הבינלאומית, ולתקופה מסוימת עגנו גם אצלנו, בחיפה ובאשדוד, אוניות של חברות הענק הבינלאומיות. מאז המלחמה, כמובן אין על מה לדבר.
כך, כדי לעלות על ה־Prima של חברת Norwigien Cruise Line (שנקראת בקיצור NCL), טסתי לרייקיאוויק, בירת איסלנד, אבל המזוודה שלי הגיעה רק עד פריז, שם עצרתי לקונקשן. זה היה מלחיץ, כי ידעתי שתוך כמה שעות אעלה על האונייה ואפליג למקומות בעלי שמות מוזרים כמו איספיורדור ואקוריירי. חששתי שאבלה את עשרת הימים הבאים עם אותם שלושה פריטי בייסיק שהספקתי לקנות (רייקיאוויק אינה יעד לשופינג, מתברר), אבל לשמחתי מחלקת שירות הלקוחות של האונייה הייתה בקשר ישיר עם חברת התעופה, ולמרות שזה נמשך ארבעה ימים – לבסוף המזוודה הגיעה.
לא פחות חשובה הייתה העובדה שב־NCL אין קוד לבוש. נתקעת עם ג'ינס אחד ושתי חולצות? חבל, אבל לפחות מבחינת מה שמקובל באונייה אין שום בעיה. בניגוד לנהוג בחברות אחרות, ב־NCL אין צורך בבגדים חגיגיים. מבחינתי, בלי קשר למזוודה, השחרור הזה היה חלק מתחושת החופשה. אגב, היו לא מעט נוסעים ונוסעות שדווקא כן דפקו הופעות ערב מרשימות – והאמת היא שזה הכי נחמד: הכול הולך, הכול לגיטימי.
3. קניתי סטארבקס באונייה
(ולמדתי שכדאי לתכנן את ההוצאות על הסיפון)
נחמד לפגוש בסניף של סטארבקס על הסיפון, תזכורת לחיים עירוניים בלב הבועה הימית, שהיא בעצמה עיר קטנה. עם כמעט 4,000 נוסעים וקרוב ל־1,400 אנשי צוות ב־17 קומות, ה"פרימה" הייתה גדולה יותר מחלק ממקומות היישוב שבהם עגנו.
קרוז הוא לגמרי "הכול כלול", עם המון אפשרויות לפעילויות ומופעים והרבה אוכל מגוון. לצד Surfside, מסעדת הבופה הגדולה, יש עוד ארבע מסעדות ממולצרות, מגוונות ומתוקתקות. על מה נדרש תשלום? על האקסטרות, כרגיל: סטארבקס וקניות בחנויות, משקאות אלכוהוליים, אכילה במסעדות הנושא המיוחדות, טיפולים בספא וכדומה.
תכלס, אפשר לשוט בלי להוציא סכום נוסף, אבל מי שיודעת, למשל, שהיא שואפת לקוקטייל בכל ערב, עדיף לה כנראה לקנות "הרחבה" שתשתלם יותר מאשר לשלם על כל דרינק בנפרד. חבילת ההרחבה העיקרית נקראת More at Sea, והיא כוללת שתייה ומסעדות, וגם חיבור לאינטרנט והנחות לסיורים מודרכים (ראו בהמשך).
4. לא ויתרתי על התשחץ של יום שישי
(איזה מזל שיש אינטרנט גם בלב ים)
מעולם לא שברתי את הראש על 15 מאונך בנוף יפה כל כך. איך היה לי התשחץ מעיתון סוף השבוע? הדפסתי את העמוד (בחינם) בעמדת התמיכה באינטרנט. ואיך היה אינטרנט בלב ים? בזכות הרשת של האונייה.
חבילת האינטרנט שנרכשה בארץ שימשה אותי כשעגנו בנמלים ובטיולים היבשתיים, אבל במהלך שעות השיט, באמצע הים, הרשת היחידה שעובדת היא זו של האונייה. החיבור אליה כרוך בתשלום משמעותי, וכדאי להביא את זה בחשבון בתכנון התקציב, או להחליט שזו ההזדמנות להתנסות בניתוק חלקי מהחדשות בארץ.
טיפ שרץ בקבוצות הפייסבוק של הקרוזים טוען, שביום השני או השלישי לשיט מחירי חבילות האינטרנט יורדים באופן ניכר
5. ניסיתי להתיידד עם זוג מסוריה
(אבל היה פשוט יותר לשוחח עם אמריקאים)
אחת ממסעדות הנושא ב"פרימה", אלה שכרוכות בתשלום נוסף (או בניצול חבילת המסעדות) היא Hasuki. זאת מסעדה־חוויה, שבה יושבים בקבוצה קטנה סביב שף שנותן שואו בישולי ומשלב סטנד־אפ עם הכנת סעודה יפנית לעיני הקהל. בין השאר, הוא שאל מאיפה הגיעו כל אחד ואחת מהסועדים. התחמקתי מלענות, אבל אלה שלצידי סיפרו שהם מסוריה. הם היו מבוגרים ממני, היא נראתה אירופית, ביניהם הם דיברו ערבית. ברור שמיד נדלקתי, כל כך רציתי לשוחח איתם. לצערי הם נמנעו מקשר עין ולא הצלחתי במשימה. האם הם הבינו שאני ישראלית או סתם היו מופנמים? אין לדעת.
האונייה היא מגדל בבל של ממש. בכל נסיעה במעלית ניסיתי לנחש מאיפה האנשים שעולים או יורדים איתי. לתחושתי, הכי הרבה נוסעים באונייה היו מארצות הברית, אבל יכול להיות שזה רק מכיוון שהאמריקאים התגלו כרעשנים במיוחד ונוכחותם הייתה מורגשת.
האונייה הייתה מלאה בזוגות, בחבורות ובמשפחות רב־דוריות. בהתאם לכך, יש המון פעילויות ואטרקציות שמיועדות גם לצעירים – ממסלול קארטינג ומגלשות מים ועד למשחקיות לקבוצות גיל שונות. כמובן, היו גם עוד נוסעים מישראל (ותודה לגברת שישבה מאחוריי בארוחת הבוקר וסיפרה לבעלה את כל מה שגיסתה סיפרה לה על "רוקדים עם כוכבים". שמחתי להתעדכן).
אגב, ב־NCL מתייחסים ברצינות גם לנוסעים ולנוסעות שמגיעים סולו: יש באונייה אזור של חדרים המיועדים לנוסע יחיד וגם לאונג' ייעודי לאורחי המתחם. עם ובלי קשר, יש בתוכנית ההפלגה מפגשים מאורגנים שמיועדים לפנויים־פנויות וגם ללהטב"קים.
6. למדתי ריקוד־עם לצלילי שיר של אבבא
(ועמדתי בתור היחיד באונייה)
בכל ערב מגיע לתיבת הדואר הצמודה לחדר הדף היומי: כל המידע הרלוונטי למחר, כולל שעות העגינה, התחזית והפעילויות המתוכננות. למרות כוונותיי, לא הגעתי מעולם לשיעור מתיחות בחדר הכושר. הסתפקתי בלהתרשם מאלה שרצו או השתמשו בכל שאר המכשירים בחלל הגדול, מול החלונות שפונים אל הנוף. לא הספקתי גם להשתתף בחידוני הטריוויה והמשחקים נושאי הפרסים, וגם לא בקריוקי או בסדנאות האוריגמי וכל השאר. ההיצע פשוט עצום.
מה כן עשיתי? הלכתי בכל ערב לראות הופעה, לפעמים באולם הגדול ולפעמים בבר שנקרא "סיד נורמן'ס". להקת הקאברים שהופיעה שם הייתה מעולה. זה גם היה המקום היחיד באונייה שבו היה, בכל יום, תור ארוך בכניסה.
באולם הגדול היו מופעי ריקוד, סטנד־אפ ומוזיקה מהנים, ולעתים הפכו אותו למועדון ריקודים כיפי. כמעט בכל ערב התקיימה בלאונג' המרכזי של האונייה מסיבת נושא – אייטיז, אבבא וכדומה. לפעמים קדם לה שיעור עם נציגים מצוות הבידור, שלימדו ריקוד לצלילי שיר אהוב שיושמע אחר כך במסיבה. אני חושבת שלא רק מי שהשתתף בשיעורים ובמסיבות נהנה, אלא גם מי שרק עמדו וצפו בהתרחשות מסביב.
7. התאהבתי בנורווגיה
(ולא נתקלתי בשום אנטי־ישראליות)
היציאה לקרוז דורשת הכנת שיעורי בית. העגינה בכל נמל היא לזמן מוגבל, וכדי לנצל אותו היטב כדאי לתכנן. הייתי כל כך שקועה בפרטים, בללמוד איפה אפשר להסתדר לבד ואיפה כדאי להצטרף לסיור מודרך (התשובה שלי: בערים הגדולות לבד, ביעדים שהם נקודות מוצא לטיולים בטבע – צריך עזרה), בלפענח מה אסור להחמיץ ולהתארגן בהתאם, עד שבכלל לא חשבתי על הביג פיקצ'ר.
הזמנתי מראש כרטיסים לפוניקולר של ברגן (מומלץ!) ולרכבת הנוף שיוצאת מפלאם בנורווגיה. תכננתי את היום באמסטרדם כך שיכלול ביקור ב"רייקסמוזיאום", והחלטתי שבברוז' אשוטט בלי תוכנית סדורה. הגעתי ערוכה, כולל רשימת בתי קפה מומלצים בכל מקום, ורק לא הייתי מוכנה נפשית לעד כמה נורווגיה יפה. אם קרוז הוא כמו ארוחת טעימות, ביסים קטנים מיעדים שונים, אז המקום שפיתחתי אליו הכי הרבה תיאבון הוא נורווגיה.
ביעדי הטבע של איסלנד הצטרפתי לסיורים מאורגנים מטעם האונייה. אפשר כמובן לשכור מכונית או להזמין סיור מקומי, אך לסיורים של האונייה יש יתרון: הם כוללים לא רק אוטובוס צמוד והדרכה מקצועית (פגשתי בשלושה מדריכים, כולם היו מעולים), אלא גם שקט נפשי - במקרה של איחור, האונייה תמתין כי הסיור הוא מטעמה. במקרה שהאיחור הוא בגללכם – היא תפליג הלאה בלעדיכם.
14 צפייה בגלריה


אמסטרדם, מוזיאון רייקס. תכננתי מראש את היום בעיר כדי להגיע למוזיאון הזה
(צילום: רוני רבינוביץ)
אפרופו איחורים, אני ממליצה להגיע לאטרקציות פופולריות (כמו הפוניקולר של ברגן) מוקדם ככל האפשר, כי בהמשך היום התורים ארוכים וזה בזבוז מתסכל של זמן יקר. ואחרי כל זה: תמיד אפשר פשוט להישאר באונייה או לרדת רק לסיבוב קצר ולחזור. בכל זמן יש מה לעשות על הסיפון.
חשוב לציין, שלמזלי, בכל המקומות, גם באמסטרדם, וכמובן גם על האונייה, לא ראיתי ולא חוויתי משהו שקשור לאנטי־ישראליות.
8. פגשתי את קפטן סטובינג (כמעט)
(ולג'ולי שלנו קראו ריצ'ארד)
השאלה הכי נפוצה שנשאלתי לגבי הקרוז היא אם זה כמו בסדרה "ספינת האהבה". התשובה היא כן, רק בגרסה מאוד מוגדלת ומעודכנת ל־2025. אמנם במקום ג'ולי היה ריצ'ארד, הקרוז דיירקטור שאחראי לפעילויות ולבידור באונייה, אבל היה לנו את קפטן סטיבנסון – שזה ממש כפסע מקפטן סטובינג.
פגשתי אותו במסגרת סיור מאחורי הקלעים של האונייה (יש כזה, בתשלום נוסף. היה מרתק). סטיבנסון היה מקסים, וניכר שהוא אוהב מאוד את העבודה שלו. במיוחד הוא היה גאה בכך שאת הניווט של האונייה מובילות שתי קצינות. הקפטן סיפר שגם כיום מעטות הנשים שמטפסות גבוה בסולם החובלים, בין השאר בגלל ההיעדרויות הארוכות מהבית. אגב, סטיבנסון נורווגי, קצינות הניווט הגיעו מפנמה ואיטליה, וריצ'ארד, הג'ולי שלנו, הוא מהפיליפינים. גם צוות האונייה מגיע מכל העולם.
9. מצאתי את המקום הכי יפה באונייה
(אבל כשיורד גשם, הוא נהיה צפוף)
דק התצפית הסגור (Observation Deck) בקומה ה־17 של ה"פרימה" מתעגל עם חלונות ענק סביב החרטום שלה, מעוצב כמו פינות ישיבה בסלון אלגנטי. יש בו פינת קפה ושתייה עם עוגות וכריכונים וגם בר פעיל. מה צריך יותר מזה?
חלק מהימים בקרוז היו גשומים וקרים (איסלנד, 10 מעלות גם בשיא הקיץ!), וכל מיטות השיזוף, בריכות השחייה והערסלים המרופדים שעל הסיפון היו לא רלוונטיים (רק הג'קוזים החמים היו מלאים כל הזמן). בימים האלה, הדק האהוב עליי היה בתפוסה מלאה ורועשת, כולל משפחות ששיחקו במשחקי קופסה שנשלפו מהספריות בקיר האחורי. בזמנים האלה העדפתי לוותר עליו. תמיד אפשר למצוא פינה שקטה אחרת, בר רגוע או פשוט ללכת לחדר.
10. למדתי להגיד "וושי וושי"
(וראיתי את האונייה כמעט מכל פינה)
היו מי שהעריכו שתעשיית הקרוזים לא תתאושש מהקורונה, אבל התחום נמצא מאז בפריחה ובצמיחה מתמדת. השריד היחיד שראיתי לחשש מהתפשטות מחלות הוא נוכחותם של תורני "וושי וושי" בעלייה לאונייה ובכניסה למסעדות. אנשי צוות עמדו שם עם תרסיסי אלכוג'ל והזמינו את הנכנסים לחטא ידיים, תוך שהם אומרים "וושי וושי" (Washy Washy). הביטוי תפס ונתקלתי בו מאז גם בפוסטים ברחבי הרשת, כמו מילת קוד בין לקוחות NCL.
העלייה בפופולריות של הקרוזים מביאה עמה גם ביקורת. החל מנושאים של זיהום הסביבה וכלה בהשפעה שיש לנוכחות של אלפי תיירים לזמן קצר על יעדי העגינה השונים. במקומות כמו אמסטרדם, ברצלונה וסנטוריני, הרשויות מנסות לנהל בחוכמה את כמות האוניות שעוגנת לחופיהן. בפודקאסט של רשת "בלומברג" שהוקדש לנושא, העלו נקודה מעניינת: מטוסים, אמרו שם, עדיין מביאים הרבה יותר נוסעים לכל היעדים האלה, אבל מאחר שהאוניות בולטות בנוף, הן סופגות את חיצי הביקורת.
האוניות באמת נראות למרחוק, וזה ניכר במיוחד בעיירות הקטנות. באיספיורדור באיסלנד, שם האונייה הייתה חריגה בענקיותה הזרה מול הרחוב וחצי האפורים והשקטים של העיירה, דיברתי על כך עם בחור מקומי. הוא אמר שבקרב זקני האזור יש מי שמעקם את האף, אבל מרבית התושבים מבינים: כשהדור הצעיר כבר לא רוצה לעסוק בדיג, כמו שהוריהם והדורות שקדמו להם עשו, צריך למצוא אפיקי פרנסה חדשים. מבחינתם, התיירות היא ברכה.
כך או כך, כמו בכל הזדמנות שיש לנו לתייר, כדאי לזכור לחזק את העסקים המקומיים, להתנהג כמו אורחות וליהנות ממה שיש לעולם להציע לנו, כל זמן שאפשר.
הכותבת הייתה אורחת חברת השיט NCL




















