ג'ודית מרגי, 39, אם לילדה, תושבת תל אביב, שחקנית:
ילדות: "נולדתי בפריז למשפחה יהודית – אבא ממרוקו, אמא מאלג'יר. גדלתי על הסיפור של דוד שלי, שעלה לקיבוץ והיה הגיבור של האחיות שלו. בשכונה שבה גדלתי לא היו יהודים, למדתי בבתי ספר ציבוריים. לא היו לי סממנים דתיים ולא הייתי הקלישאה של היהודייה מצרפת, אבל הזיכרונות שלי שזורים, לצערי, באנטישמיות.
אנטישמיות: בגיל שמונה ילדה בבית הספר כינתה אותי 'יהודייה מסריחה'. בגיל 14, כמה ימים אחרי הלינץ' ברמאללה, תלמידים עשו מעגל סביבי במסדרון, העבירו ביניהם עיתון, הקריאו משפטים שליליים על ישראל ובעטו בי. מורה שעבר שם לקח אותי למנהלת, הייתי פצועה עם דם, והמנהלת אמרה: 'נסי להיות קצת פחות יהודייה. הם הרוב ואת לבד'.
אני לא יודעת מה פגע בי יותר: המכות או הדברים של המנהלת. בעקבות זה הצטרפתי לתנועת נוער יהודית. עברתי בכל התנועות, מימין לשמאל, מהדתית לחילונית. השתתפתי באירועים, הרצאות, הפגנות. מצאתי את המקום שלי.
עלייה: ב־2006, כשהייתי בת 21, אירע הרצח של אילן חלימי בצרפת. הרגשתי שהצרפתים אפילו לא עצובים. כשהחלטתי לעלות חשבו שאני משוגעת. כבר הייתי אחרי לימודי משחק, ואמרו לי: 'מה יש לך לעשות שם? זה מדבר, אין מולייר'. אבל הייתי בטוחה שישראל תהפוך להיות ידועה בתחום האמנות ולאירופה אין כבר מה להגיד מבחינה אמנותית. לא הרגשתי שאני עוזבת את צרפת, אלא שצרפת ויתרה עליי. עליתי לבד, אמא שלי ואחותי עלו בהמשך.
מטרה ומלגה: ידעתי שלא אוכל להיות פה שחקנית עד שלא אדע את השפה. כשהגעתי לאולפן הראיתי לכולם - למנהלת האולפן, לאיש הטכני, למנקה - תאריכים של אודישנים לבתי ספר למשחק. אמרתי להם: 'תוך חמישה חודשים אני שם'. החלטתי להפסיק לדבר צרפתית. הייתי יושבת מול 'המלט' בצרפתית ובעברית, עוברת מילה מילה ומנסה ללמוד. התקבלתי לבית צבי עם מלגת הצטיינות ואחרי שנה עברתי לסמינר הקיבוצים.
"עשיתי הרבה טעויות בדרך, אבל יש דבר אחד שעשיתי נכון, וזו ההחלטה לעלות לארץ"
מפגש גורלי: בשנה ג', צעיר מבאר שבע שלמד שנתיים מעלינו בא לביים את ההפקה של שנה ג'. קראו לו מאור זגורי. עם ההפקה הזו, 'הרדופים', הופענו בתיאטרוני פרינג'. אחרי הלימודים גרתי בלונדון עם בן זוג שהיה לי, ואחרי כמה חודשים קיבלתי הודעה ממאור שהוא כותב סדרה ושיש לי שם תפקיד. כתבתי לו בהצלחה וחשבתי שבטח ייקח נצח עד שהוא יעשה את זה, אבל אחרי כמה חודשים קיבלתי טלפון שמחכים לי לאודישן. ככה התקבלתי לעונה הראשונה של 'זגורי אימפריה', לתפקיד מישל, וחזרתי לארץ.
קריירה: ידעתי שהמבטא הצרפתי יגביל אותי בארץ אז החלטתי לעשות דברים משל עצמי. כבר לפני עשור הופעתי עם מופע סטנדאפ שכתבתי ונקרא 'אינשעלייה' שבו עסקתי בקשיים של עולים מצרפת. המופע הצליח בארץ ובחו"ל והציג עד הקורונה. בהמשך הצטלמתי לסדרה 'תחריר' וגם לסדרה חדשה של מרקו כרמלי, 'פנתר כפול', שתעלה בקרוב. כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי, עשיתי הרבה טעויות בדרך, אבל יש דבר אחד שעשיתי נכון, וזו ההחלטה לעלות לארץ. זו החלטה שאני גאה בה".
השאלון:
איזה הרגל צרפתי ישראלים צריכים לאמץ?
"ג'נטלמניות. למשל, גבר מבוגר שעוזר לאשתו ללבוש את הז'קט".
למה לא תצליחי להתרגל?
"לפיוזים שקופצים כל כך מהר מאפס למאה".
למה את הכי מתגעגעת בצרפת?
"לגבינות".
מהו המקום האהוב עלייך בישראל?
"תל אביב וספציפית פלורנטין, השכונה שלי. המקום הזה הרים אותי על הרגליים".
