אני אורזת לנסיעת עבודה לפריז. מצד אחד שלי - מזוודה עולה על גדותיה מרוב אופציות, ומצד שני שלי – נערה בת 13 וחצי שכבר שבוע מסתובבת לי בין הרגליים וממלמלת את המשפטים האלו בריפיט:
"אין מצב שאת חוזרת בלי האורבן שלי. מה יקרה אם לא תטוסי בסוף? ואם תטוסי ותתבטל לך הטיסה חזור? בדקת איפה יש חנות, נכון? את סגורה על הצבעים שאני רוצה? ועל המידה? אל תתקמצני עליי אמא! להזמין את זה לארץ זה הרבה פחות ישתלם לך. ואל תשכחי לקחת את זה איתך בתיק יד, שבטעות לא תלך לאיבוד המזוודה. יוווווו אני לא מאמינה שתיכף יהיה לי עוד אורבן (צווחות ותנועות ידיים בלתי רצוניות)".
אין אמא לילדות בגיל 9 ומעלה שלא יודעת על מה אני מדברת. "האורבן" הזה שמעלה את סף ההתרגשות של בנות ישראל מתייחס למכנסי טרנינג של המותג האמריקאי "אורבן אאוטפיטרס". כן, ככה פשוט. מכנסי טרנינג שמאפיינים אותם 3 דברים עיקריים:
1. הם מאוד מאוד רחבים. כמה רחבים? מכנסיים במידה סמול יעלו גם על הכרס השמנמנה של סבא רבא שלי.
2. הם מאוד מאוד דהויים. כלומר, במצב החדש שלהם על המדף, הם כבר נראים כאילו כיבסת אותם שבעים אלף פעם בטמפרטורה הלא נכונה וכעת הם בשלים לעבור לשקית ליד הדלת שמיועדת להגיע לתרומה.
3. הם מאוד מאוד יקרים. בערך 260 שקל לזוג. אם את מזמינה אותם לארץ, את משלמת קנס של עוד איזה 30 דולר משלוח, ככה בשביל הפנאני.
באמא שלי שאין לי מושג איך זה קרה, אבל המכנסיים הללו הפכו לדבר הכי לוהט בקרב הבנות במדינה. במידה ואותן בנות גם רשומות לחוג ריקוד (או היפהופ, אם להיות ספציפית) – אז בכלל אכלתן אותה. מי שאכלה לאמא שלה את הראש מספיק חזק והיא רכשה לה, אף מתבקשת להשאיל אותן לחברותיה מדי פעם ולחלוק איתן את כל הטוב הזה (טרנינג דהוי, כן?).
בחזרה לפריז: הגעתי לביקור ממש קצר בעיר, עם שעות ספורות של פנאי שכדאי לנצל אותן היטב. בית המלון שלי היה ממוקם ממש סמוך לשער הניצחון, כך שפגשתי אותו כל יום מארבעת הימים שהייתי שם. "נהדר", חשבתי לעצמי, "סימנת וי על יעד תיירותי נחשק, את בנאדם מתורבת והאייפל סתם אוברייטד. אפשר עכשיו להתפנות לשופינג".
בשנייה שאפשר היה להשתחרר מההתחייבויות הרשמיות, לקחתי את הרגליים הכאובות שלי למטרו ועליתי על רכבת דוך ל"אורבן אאוטפיטרס" (אחותכן הגיעה מוכנה עם מספרי קווים והכל). ממש בכניסה לחנות חיכה לי הזהב הטהור הזה – שולחן מלא מכנסיים דהויים וענקיים בלי פורפורציה שהילדה שלי חולמת עליהם בלילות במקום לחלום על דברים זוטרים, כמו העתיד שלה. מסביב לאותו השולחן בדיוק אני שומעת עברית – רק עברית. ורואה אמהות אבודות שמסתכלות בעיניים מאוכזבות על המכנסיים הכעורים הללו ומנסות לנהל שיחת וידאו עם הילדה שבישראל כדי להבין ממנה למה היא צריכה להוציא 67 אירו על השיט הזה?
מאחר ויש לי פז"ם של כמה שנים בטמטמת הזו שנקראת גיל ההתבגרות, מצאתי את עצמי מדריכה את שאר האמהות המבולבלות שם: "כן, אלו המכנסיים המדוברים. לא, אין עוד צבעים, זה מה שיש. כן, זה יוניסקס. את צודקת, הם מזעזעים. לא, אל תקחי לה מדיום אלא אם בא לך שכל המשפחה תכנס לתוכם ביחד. לא, הם עדיין לא עברו כביסה, ככה זה נראה לפני".
מאחר וברגע האמת נתקעתי בלי בטרייה בנייד והצבעים שביקשה מנהיגת צפון קוריאה במילא לא היו בנמצא – לקחתי ארבעה זוגות בצבעים שונים ואמרתי לעצמי שבקופה כבר אחליט מה לדלל.
גאד, איזו טעות זו להשאיר את ההחלטה הזו לקופה. היא אף פעם לא עובדת לי השיטה הזו. תמיד ברגע הלחוץ הזה, כשתור משתרך מאחוריי והקופאית מביטה בי בפנים אדישות – אני כל כך נדחקת לפינה שיוצאת ממני "גישת הכוסאומו". מכירות אותה? "יאללה, כוסאומו. חיים רק פעם אחת". זוהי דרכי חסרת האחריות להתמודד עם חוסר היכולת שלי להחליט החלטות ולקנות גם דברים שאני ממש לא סגורה עליהם.
חזרתי הביתה עם ארבעה זוגות מכנסיים במחיר של אוטו קטן. המלחמה מול איראן, אגב, לא פרצה באותו סופ"ש. אתן יודעות איזו מלחמה כן פרצה באותו סופ"ש? המלחמה ביני לבין בעלי על החינוך הקלוקל שלי. כי למה לא לקנות לה זוג אחד, כדי שהיא תעריך את מה שיש לה? את יודעת מה, תפנקי אותה בשניים. אבל ארבעה??? שיקול דעת אף פעם לא היה הצד החזק שלי, כוסאומו.
