איריס מושלי (61), מחברת הספר "לזוז על החיים - להתחבר לכוח הפנימי שלך", זוכרת היטב את הרגע שבו אמה עזבה את בית המשפחה בקריית שמונה. היא הייתה אז בת שלוש וחצי, אחיה היו בני שנתיים וחמישה חודשים, ואביה נותר הורה יחיד.
"הוא היה צעיר מאוד, בן 24, ובבת אחת נדרש להתמודד עם מציאות כמעט בלתי אפשרית", היא אומרת. "הפכתי לילדה הורית. תמיד דאגתי לאחים הקטנים שלי, נתתי להם חום ואהבה, וניסיתי לספק להם תחושת יציבות בעולם שהתפרק. אחרי הגירושים, בית המשפט המליץ לשלוח אותנו למוסד - אבל אבא לא ויתר עלינו, ואני מעריכה אותו על כך. זו הייתה בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה".
"זה היה סיפור סינדרלה. הייתי חוזרת מבית הספר לים של עבודות בית. אם הייתי מתלוננת, אמי החורגת הייתה מלשינה לאבא שלי, והוא היה שותה כדי לברוח"
בתחילה היא ואחיה היו בחזקת סבתם, אמו של האב. בהמשך נכנסה לחייהם מטפלת, אם לשישה שהייתה מבוגרת מאביה ב־11 שנה. "הקשר בינה ובין אבי הפך לזוגי, הם התחתנו, ובבת אחת הפכנו למשפחה עם תשעה ילדים. החיים שלי נעשו מורכבים עוד יותר, כי אמי החורגת לא אהבה אותי, בלשון המעטה. זה היה ממש סיפור סינדרלה. הייתי תלמידה טובה, אבל הייתי חוזרת מבית הספר לים של עבודות בית. אם הייתי מתלוננת, היא הייתה מלשינה לאבא שלי - והוא היה שותה כדי לברוח מהסיטואציה".
אמך נעלמה לגמרי או שהיה ביניכן קשר?
"היא ניסתה לראות אותנו שלוש פעמים - הגיעה עם החבר שלה שהפך לימים לבעלה וקראה לנו מלמטה. לא באמת דיברנו, רק ראיתי אותה מרחוק. בניתי בתוכי בית פנימי והגנתי על עצמי. חברות לא ידעו מה עובר עליי, מחוץ לבית הייתי שמחה ואנרגטית. לא עברתי טיפול, וכדי לפרוק כתבתי יומן ושירים. האם החורגת מצאה אותם והם נעלמו".
בכיתה י"ב עזבה את הבית וחזרה לסבתה. "הלוואי שהייתי עושה את זה קודם, אבל לא היו לי אפשרות ואומץ. אצל סבתא היה לי שקט. שם ניקיתי וסידרתי את הבית באהבה ומרצון, ואבא שלי היה מבקר מדי פעם. היינו בקשר אוהב עד יום מותו".
בגיל 18 התגייסה לחיל האוויר ובמקביל למדה לתואר כללי באוניברסיטה הפתוחה. לאחר הצבא נישאה, ובגיל 21 וחצי כבר ילדה. כיום היא אמא לשלושה. "יש לי חמלה כלפי אמי הביולוגית. אני מאמינה שהיא לא פעלה מרוע. בגיל 20 כבר היו לה שלושה ילדים, לעולם לא אדע מה עבר עליה - אולי לא היו לה כלים להתמודד. כשהייתי בת 50 עשיתי לאבא שלי סדר בניירת, ומצאתי מסמך דהוי מבית המשפט שבו אמא שלי חתמה שהיא מוותרת עלינו. זה היה רגע קשה. לפני שלוש שנים קיבלתי טלפון מבית חולים בנהריה - הודיעו לי שאמי חולת סרטן במצב קשה מאוד ומבקשת לראות אותי. שלחתי לשם את אחי שגר קרוב, והוא גילה שהיא כבר מתה. בעלה הביא אותה לבית החולים ועזב אותה שם, אחרי 40 שנה יחד. אנחנו, שלושת האחים הנטושים, מימנו את הקבורה שלה".
עיתון משלה
במשך השנים בנתה מושלי קריירה מרשימה, בעיקר בזכות האינטואיציה שלה. בגיל 28, כשעבדה כתקציבאית במשרד הפרסום "דחף", הוצע לה להיות אשת מכירות בעיתון "בית ונוי". "עזבתי תפקיד בכיר, רבים הרימו גבה, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון. זמן לא רב אחר כך העיתון נסגר, ובהחלטה של רגע החלטתי לקנות אותו. לא היה לי כסף, לא ניסיון, אבל הייתה לי תחושת 'למה' וידעתי שברגע שיש 'למה', מגיע גם ה'איך'".
היא הגיעה להסדר תשלומים והחלה לשמש כמנכ"לית העיתון. "למדתי הכול לבד - הפקה, גרפיקה, מכירות, גבייה, עבודה מול בנקים. לא היה לי צוות. היו ימים שלא נכנס כסף הביתה. היו רגעים של עייפות, תסכול וחוסר אוויר. אבל המגזין גדל, התרחב והפך לפלטפורמה משמעותית. אדריכלים ומעצבים ביקשו להופיע בו, חברות פרסמו, נבנתה סביבו קהילה מקצועית, והתחלתי לארגן גם כנסים. לא היה גבול לשאיפות ולדמיון שלי".
בשיא הקריירה הגוף עצר אותה. "סבלתי מ'כתף קפואה' (Frozen Shoulder), סיוט שנמשך שלוש שנים - שנה וחצי בכל כתף. הכאבים היו עזים כל כך, שנאלצתי לקחת מורפיום כדי לעבור את היום. אני, שהפעלתי מערכות שלמות, גיליתי פתאום שאני מתקשה לבצע דברים פשוטים. שם התגלתה אמת לא נעימה: יצר ההישרדות שהציל אותי כילדה, פגע בי כאישה. הבנתי שבמשך שנים לא תמיד חייתי. לפעמים רק החזקתי מעמד, הוכחתי, המשכתי הלאה. שם התחילה התזוזה הפנימית האמיתית שלי. הבנתי שלא מספיק רק לשרוד, אני רוצה לחיות. כשהגוף עוצר, הוא לא מבקש רק מנוחה, אלא אמת. הגוף שלי צעק את מה שהנשמה שלי לחשה שנים: 'עד מתי תחזיקי את כל העולם אבל לא את עצמך?'. נדרש שינוי בתודעה".
"הגוף שלי צעק את מה שהנשמה שלי לחשה שנים: 'עד מתי תחזיקי את כל העולם, אבל לא את עצמך?'. נדרש שינוי בתודעה"
הטלטלה הניעה אותה לחפש אחר שינוי תזונתי. "בהמלצת נטורופתית הפסקתי לצרוך גלוטן, סוכר, קפה ומוצרי חלב. ראיתי שזה עוזר לי, והחלטתי ללמוד רפואה פונקציונלית. מאז אני עוסקת באיכות חיים בריאים ובתזונה. במשך השנים הבנתי שאנחנו מנהלים את החיים שלנו לפי זמן, אבל בפועל הרבה ממה שמניע אותנו קשור לאנרגיה. כשאנחנו יודעים לנהל את עצמנו מתוך התודעה הזאת, אנחנו נשחקים פחות. מה שקרה לי עם הכתפיים היה תוצאה של שחיקה וחוסר הקשבה לעצמי. שמתי לי למטרה שזה לא יקרה לאחרים".
מה לא נוח לי
לפני שבע שנים התגרשה ועברה לתל אביב, שם היא חיה עד היום עם בן זוגה בארבע השנים האחרונות. "הוא טייס, ופגשתי אותו דרך אפליקציית היכרויות. מהר מאוד גילינו שאנחנו גרים בניין ליד בניין. אצלי הכול מיסטי".
בתקופת הקורונה החלה לכתוב את הבלוג "לזוז על החיים". "הרעיון הוא להיות בחיבור פנימי ולזוז עוד מילימטר ועוד אחד. אנשים רוצים להגיע ישר לפסגה, ואני אומרת שכדי להשיג יעדים בחיים צריך לעשות דברים צעד־צעד. בהמשך הרצתי מול יזמים את הסיפור שלי והסברתי מהם החסמים שמפריעים להם להתקדם".
מהם?
"חוסר אמונה בעצמם, פחד מתחרות או חוסר רצון לצאת מאזור הנוחות. אני חושבת שאדם צריך לקום בבוקר, לשאול את עצמו: מה לא נוח לי לעשות? ואת זה לעשות. לא לשאול מה נוח לי. אחרת הוא תמיד יישאר באותו מקום".
הבלוג הוליד לאחרונה את הספר "לזוז על החיים: להתחבר לכוח הפנימי שלך" (הוצאת ניב). "זה לא ספר שמציע מהפכות", היא אומרת. "זה ספר שמציע תנועה. בכוונה אני לא משתמשת במושג 'לעוף על החיים'. מה שאנחנו באמת צריכים זו תנועה קטנה, מדויקת, עקבית. לעצור במקום לברוח, לשאול במקום לפעול על אוטומט".
הספר מציג סיטואציות מחייה לצד תובנות וכלים מעשיים. "אני מזמינה אנשים להסיר חסמים מהמחשבה שלהם, לשחרר תפיסות מגבילות ולנוע קדימה. הספר מחבר בין כלים תודעתיים עמוקים ובין פרקטיקות יישומיות מעולמות המנהיגות, העיצוב, הבריאות והרגש, התחומים שליוו אותי בכל תחנות חיי. הכוונה היא לעזור לאנשים להפסיק להיבהל ממשברים ומאתגרים ולמצוא דרך לצמוח מתוכם".
בסקר שערכה בקרב נשות קריירה גילתה כי מחציתן קמות בבוקר עייפות, ורובן מתעלמות מאיתותים שהגוף שולח להן. "מבחינתי, זה קשור לעומס, לשחיקה ולרמות מתח גבוהות. כל אחת צריכה להבין איפה ואיך יש לה יותר אנרגיה, ומתוך כך להתנהל".
מתי התחלת להקשיב לעצמך?
"לאורך כל השנים, בכל שלב. לפני שקניתי את 'בית ונוי', יועץ הזהיר אותי שאני עלולה לפשוט את הרגל, אבל לא הקשבתי לו. הבנתי שלפעמים אנשים מדברים מתוך האמונות המגבילות שלהם, הפחדים, ומשליכים את זה על אחרים. כשאת מאמינה בעצמך, זה יוצר אנרגיה שדוחפת. אמונה ונחישות מובילות אותי. החיים לא עטפו אותי, אבל תמיד חיפשתי משמעות. משהו עמוק בתוכי ידע שיש בי יותר ממה שאני מסוגלת לראות. כוח פנימי חזק ושקט ביקש ממני דבר אחד: תמשיכי לזוז ואל תוותרי".
קבעו פגישה עם הנשמה
כללים לניהול אנרגיה תודעתי ורוחני על פי איריס מושלי:
- התחילו כל בוקר בהצהרת כוונות. במקום לשאול "מה עליי לעשות היום?", שאלו "במי אני בוחרת להיות בתוך העשייה שלי?". זה הדלק שמניע את המכונה המנטלית.
- שחיקה לא נובעת מכמות העבודה, אלא מהתנגשות פנימית. כשאנחנו פועלים מתוך תחושת "חובה", האנרגיה דולפת. כשאנחנו מונעים על ידי זהות, האנרגיה נטענת.
- שנו את השפה הפנימית. במקום לומר "אני חייבת לסיים את הדו"ח", אמרו: "אני מקדמת את החזון שלי דרך הדו"ח הזה". סנכרון בין פעולה לערך מבטל חיכוך פנימי ויוצר מומנטום.
- תרגלו הודיה. הכרת תודה אינה רק "מחשבה טובה", היא כלי לכיול מחדש של המוח. היא מסיטה את הקשב ממה שחסר למה שיש, ויוצרת שקט תעשייתי בנפש.
- בצעו ביקורת איכות חיובית בסוף כל יום. רישום של שלוש הצלחות או רגעי חסד מחזק את החוסן הפנימי ומונע מהמתח המצטבר להיהפך לעייפות כרונית.
- קחו הפסקה אסטרטגית לניתוק חושי יזום. התודעה זקוקה לוואקום כדי להתחדש. ללא רגעי ריק, אין מקום ליצירתיות או להשראה. אמצו "טקסי ניתוק": שלוש דקות של שקט מוחלט, ללא מסכים, ללא גירויים. המעבר ממצב "עשייה" (Doing) למצב "הוויה" (Being) מאפס את המערכת העצבית.
- הקשיבו לתבונת הגוף, הוא המעבדה הפונקציונלית של הנפש. הוא מאותת לנו הרבה לפני שהתודעה מבינה. ניהול אנרגיה נכון דורש תקשורת רציפה עם האותות הביולוגיים.
- אל תילחמו בעייפות, תנו לה מקום. למדו לזהות את מקצב הגוף שלכם ולנהל את המשימות המורכבות בשעות השיא האנרגטיות שלכן ולא על פי תכתיב חיצוני.
- עבדו ב"פולסים". 90 דקות של מיקוד עמוק ואחריהן 10 דקות של התאוששות מוחלטת. התנודה בין מאמץ להרפיה היא הסוד לשימור אנרגיה לאורך זמן.
- אנרגיה רוחנית היא משאב מתכלה שמתחדש דרך אימפקט. כשאנחנו רואים את הערך שאנחנו מביאים לאחר, המצברים שלנו נטענים מאליהם. הקדישו זמן שבועי לחניכה, לתרומה או לעזרה ללא תגמול חומרי. היציאה מה"אני" אל ה"אנחנו" מעניקה משמעות שנהפכת למקור כוח בלתי נדלה.
- פגישת עדכון עם הנשמה. ללא התבוננות עצמית, אנחנו פועלים על אוטומט. רפלקציה שבועית היא הדרך לוודא שהתנועה שלנו בחיים היא אכן לכיוון שאליו אנו שואפים. פעם בשבוע עצרו לשאלות עומק: איפה פעלתי מתוך אוטומט? האם הייתי נאמנה לערכיי? תיקון מסלול ללא שיפוט הוא המפתח לניהול חיים מודע ומלא השראה. זכרו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמכן: כמה מתוך הבחירות שלכן הן באמת שלכן, ובכמה מהן זרמתן עם מה שהעולם בחר עבורכן?
