אמונה בילד: כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, ואנחנו המבוגרים האלה עבורו. האם כשהילד מסתכל לנו בעיניים הוא רואה מבט אוהב ומעצים או עייף ועצבני? האם המילים שלנו מעודדות אותו או מתסכלות אותו?
ביטחון עצמי: נבנה משני רבדים. האחד, האמונה שלנו בילד והעידוד שלנו שיעזרו לו להאמין בעצמו; השני, חוויות התנסות והצלחה - האם אנחנו מעדיפים לעשות בשבילו או מאפשרים לו לעשות לבד?
גדילה: בשש שנותיו הראשונות הילד שלנו גדל ופיתח יכולות רבות, בבית ובגן. האם אנחנו סומכים עליו ועל עצמנו שהוא למד מיומנויות חשובות (קוגניטיביות, רגשיות, חברתיות) שיעזרו לו גם בבית הספר?
דוגמה אישית: משמעותה היא להתנהג איך שהיינו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו, בכל המובנים: יחס ללימודים, לחברים, למורים וכו'. האם אנחנו רק אומרים לילד מה לעשות או שאנחנו גם עושים זאת בעצמנו?
הסתגלות: הילד לא הופך ברגע אחד לתלמיד בכל המובנים, במיוחד בשנה שתכלס מתחילה באוקטובר. האם אנחנו נותנים לו זמן להסתגל להתנהלות, לדרישות, לכללים, ללקיחת אחריות, או דורשים שהכל יבוצע על הצד הטוב ביותר ומיד?
וי על הרשימה: ילד לא צריך לעלות לכיתה א' קורא וכותב. הנה כמה שאלות שגננות ממליצות לבדוק: האם הוא מזהה אותיות? יודע לכתוב את שמו? למנות ולעשות תרגילים פשוטים? להוציא אוכל מהתיק? לשבת במפגש? לשחק עם חברים?
זיכרונות: לחלקנו יש זיכרונות לא פשוטים משנותינו כתלמידים, והם מאיימים להציף אותנו עם כניסתו של הילד שלנו לבית הספר. האם אנחנו מצליחים לעשות את ההפרדה בינינו ובין הילד, להתרגש ולשמוח איתו בלי לכאוב את כאבי הילדים שהיינו?
חברים: החשש הכי גדול שלנו, יותר מלימודים, הוא הצלחה חברתית - שיאהבו את הילד שלי, שיהיו לו חברים, שחלילה לא יהיה לבד. האם יש לילד שניים־שלושה חברים בכיתה החדשה? האם נוכל להדק את קשריו החברתיים וליזום מפגשים לפני תחילת הלימודים?
טעויות: מחקרים מראים כי אנחנו צומחים הרבה יותר מטעויות מאשר ממצבים שבהם חווינו הצלחה. האם אנחנו מאפשרים לילדים לטעות או מתקנים עבורם את הטעויות שלהם? האם אנחנו מאפשרים להם ללמוד מהטעויות שלהם או מענישים אותם כשהם טועים?
יחד: הילדים נמצאים בלעדינו שעות רבות: בבית הספר, אצל חברים, בחוגים. חשוב שידעו שגם כשאנחנו לא איתם פיזית, אנחנו לטובתם, שנתמודד יחד עם קשיים. לפני הצעת העזרה והפתרונות - האם אנחנו משדרים להם שתמיד נקשיב להם ונתמוך בהם?
כוח: יש ילדים שחשוב להם להפגין את כוחם, ולנו ולמערכת לא תמיד פשוט להתמודד עם זה. איך לתעל את הכוח למקומות נכונים? נשתמש בשפת הכוח כדי להעצים אותם: "אתה חזק, תעזור לי להרים את סל הקניות", "יש לך כוח להתאפק, אני סומך עליך שאתה מסוגל" וכו'.
ללוות: תפקידנו להיות המלווים של ילדינו בעולם, המאמנים שלהם, ולא לעשות עבורם. האם אנחנו מאמנים אותם או משחקים במגרש שלהם? האם אנחנו מאפשרים להם להתנסות בדרכם (גם אם היא אינה דרכנו) או עושים במקומם ובכך מחלישים אותם?
משולש הורים־ילדים־מורים: אם ניתן אמון במערכת החינוך, גם הילד שלנו יאמין בה. האם אנחנו נלחמים במערכת או באים בבקשת עזרה ובהתייעצות, האם אנחנו רואים את המטרה המשותפת (טובת הילד שלנו) בכל התנהלות?
4 צפייה בגלריה
האם אנחנו מאפשרים להם ללמוד מהטעויות שלהם או מענישים אותם כשהם טועים?
(צילום: Shutterstock)
ניסיון: "אין חכם כבעל ניסיון", אמרו חז"ל, וצדקו: הילד לא יכול להחכים אם לא ניתן לו להתנסות, והתנסות כוללת גם נפילות. אם יגיע לכיתה בלי שיעורים – יינזף, אם לא ילמד למבחן – כנראה לא יצליח בו. האם אנחנו מונעים מהילד לחוות את התוצאות או מאפשרים לו ללמוד מניסיונו ולצמוח?
סיור מקדים: כולנו חוששים מהחדש והלא ידוע, אז איך להפוך את הזר למוכר? פשוט! רוב בתי הספר פתוחים בחופש. למה שלא נלך עם הילד לבית הספר, נכיר לו את הדרך, ניכנס לכיתה, נסביר לו איך מגיעים לשירותים, למזכירות ולכל שאר המקומות החשובים?
עמידה בזמנים: בגן שעת ההתחלה הייתה בדרך כלל בגדר המלצה. בבית הספר השיעור מתחיל בזמן. אם הילד יאחר, הוא יינזף או לפחות ירגיש לא נעים. אבל זו לא תהיה אשמתו אם אנחנו אלה שאחראים להביא אותו בזמן. האם אנחנו עומדים בזמנים?
פרפקציוניזם: האם אנחנו פרפקציוניסטים? האם להורים שלנו היו ציפיות ודרישות גבוהות מאיתנו? פרפקציוניזם הוא שאיפה מתסכלת שאינה יודעת שובע. האם אנחנו יכולים לקבל את הילד כמו שהוא ולא כמו שהיינו רוצים שיהיה?
ציונים: בבית הספר מקבלים ציונים, וגם אם בכיתה א' רק נותנים מדבקות, כולם יודעים מי טוב יותר ומי פחות. האם אנחנו יכולים לשים את המספרים בצד, לראות את הדרך שהילד עשה ולא את התוצאה? להשוות את הילד רק לעצמו ולא לחבריו או לעצמנו בגילו?
קורונה: רבים מאיתנו נלחצים שבגלל הקורונה הילדים נשארו מאחור ולא "הספיקו את כל החומר" בגן חובה. תירגעו. כל הילדים לא "הספיקו את כל החומר", כולם מגיעים לכיתה א' ברמה דומה. האם אנחנו מלחיצים את הילד שלא לצורך?
רכישות ציוד: איזה כיף לקנות ציוד חדש לבית הספר. האם אנחנו קונים בעצמנו או משתפים את הילד בקנייה? חשוב לאפשר לילד לבחור את הציוד כמה שיותר בעצמו - תיק, קלמר, מדבקות ועוד - כדי שייקשר אליו כחלק מההכנה.
שיעורי בית: איך מכינים שיעורים בבית שלנו - מיד כשחוזרים מבית הספר או אחרי האוכל? על השולחן במטבח או בחדר המשחקים? מומלץ לקבוע כללים ולא לדחות את הכנת השיעורים לערב כשכולם עייפים. ולזכור: השיעורים הם של הילד, לא שלנו. אנחנו שם כדי ללוות ולתמוך, לא כדי לעשות במקומו.
תלבושת אחידה: תלבושת היא אחד הסממנים החיצוניים שמפרידים את תקופת בית הספר מימי הגן. היא יכולה להיות מקור גאווה לילד על השלב החדש בחייו. האם אנחנו מקטרים על התלבושת או מסבירים לו את חשיבותה?
- הכותבת היא מדריכת הורים ממכון אדלר
