ד"ר ליאורה הנדלמן־בעבור: חוקרת את הנשים באיראן המודרנית
חוקרת בכירה במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב וחברה בפורום דבורה, היסטוריונית של איראן המודרנית ועורכת אסופת המאמרים "איראן אז ועכשיו"
5 צפייה בגלריה
"הנשים האיראניות תמיד יצרו קשרים עם תנועות פמיניסטיות בחוץ, גם בתקופות הכי קשות"
(צילום: צילום: אורון קפלן)
ליאורה, התקשורת מרבה להראות נשים איראניות יוצאות לרחובות. הן באמת מובילות את המחאה שם?
"הנשים האיראניות הפכו במהלך השנים לסמל המאבק בתוך איראן, וגם לחלון הראווה שדרכו העולם מסתכל על המדינה. צריך להבין שהרעלה היא האובייקט האולטימטיבי של המשטר הזה. אם תראי גבר הולך ברחוב בלבוש רגיל, לא בהכרח תזהי עליו את הדיכוי, אבל מסה של נשים בצ'אדורים שחורים, זה בולט. אבי המהפכה, חומייני, הבין את זה כבר ב־1979 וכינה את הרעלה 'הדגל של המהפכה'. עבורו נשים ברעלה היו סמל של התנגדות לשאה ואדיקות דתית, ולכן הוא חייב את כל הנשים באיראן לעטות אותה. כיום, כשהן מסירות אותה או מנפנפות בה על מקל, זו אמירה חזקה בלי מילים. זה סיכון חיים ממשי, וזה מעורר השראה".
תמונות מאיראן של שנות ה־70, טרום המהפכה, מראות נשים עם מיני ושיער פזור. הפער בולט מאוד.
"התמונות האלו מייצגות בעיקר נשים עירוניות ממעמד ביניים וגבוה שיכלו להרשות לעצמן אורח חיים חילוני. לצידן היו נשים ממשפחות אדוקות שפחדו מהשפעה מערבית ולא אפשרו להן לצאת ללמוד. המהפכה יצרה חלל גדול, אבל מה שמדהים הוא שבניגוד למה שחושבים, הנשים האיראניות מעולם לא היו מנותקות מהעולם כמו למשל בקוריאה הצפונית. הן תמיד יצרו קשרים עם תנועות פמיניסטיות בחוץ, גם בתקופות הכי קשות".
יש תחושה שהן מנהלות "חיים כפולים". זה נכון?
"לגמרי. יש את החיים הציבוריים, שבהם הן נדרשות לשמור על התנהלות חסודה, להתעטף ברעלות ולא להתרועע עם גברים שהן לא בקשרי נישואים איתם, ויש את מה שקורה מתחת לרדאר. הופתעתי מאוד לגלות למשל שמתחת לדלפק מכרו באיראן את 'חמישים גוונים של אפור'. בתוך הבית הן חיות איך שהן רוצות. כשהן מתכנסות בבתים או באירועים חברתיים אפשר לראות אותן בלבוש מודרני לחלוטין".
הן הפכו לפנים של המחאות.
"גם באביב הערבי במצרים נשים יצאו להפגין וגם באמירויות יש נשים שנאבקות באמצעות מערכת המשפט. כל קבוצה פועלת באמצעות הכלים שיש לה, ובאיראן הן יוצאות לרחוב. כשראיינתי נשים שהיו פעילות בשנות ה־60 הן אמרו שבין היתר בזכות המאבק העיקש שלהן להעלאת רמת המודעות הציבורית, השאה העניק לנשים זכויות פוליטיות ב־1963".
השלטונות מגיבים בצורה אחרת לנשים שמפגינות?
"אין מדיניות אחידה. בתקופות מסוימות מתנכלים לנשים יותר, עוצרים אותן, מכים אותן. אחרי המחאות של 2022 וגם כעת, שמענו על נשים רבות שנורו, לחלקן ירו בעין כדי שיזהו שהן היו בין המפגינים. אנחנו יודעים על מעצרים של תלמידות בתי ספר, היו שמועות שמעבירים אותן למוסדות שבהן הן עוברות 'חינוך מחדש', כדי ללמד אותן על הסגולות של הלבוש הצנוע. יש עדויות מהטבח האחרון על קושי של משפחות לשחרר את הגופות, במיוחד של נשים ועל כופר שהשלטונות מבקשים. בדו"חות אמנסטי יש תיאורים של היעלמויות, התעללות, בידוד ממושך, הודאות שנגבות תחת עינויים, אלימות מינית".
מסמנים אותן כיעד הרתעתי.
"כן, בהחלט, וזה חונק כל אפשרות לצמיחה ולהתפתחות מסודרת ואורגנית של תנועה למען זכויות נשים. הכול נעשה במחשכים".
כיום, כשח'מינאי כבר לא בתמונה, את מצליחה להבין מה עובר עליהן?
"רוב המידע שמגיע אליי הוא מהרשתות החברתיות והוא חסר ולא עקבי. כרגע יש ניסיון לעכל את מה שקרה והלם שהדמות שנתפסה כאיום הגדול על החיים שלהם איננה. התגובות הן של חוסר אמון, בכי, צעקות, תערובת של פחד וציפייה לעתיד טוב יותר. ייקח להם זמן להבין איך ממשיכים מכאן. מהבחינה הזו, יש להם הרבה מהמשותף איתנו כישראלים, שחווים אירועים אינטנסיביים וחוסר ודאות לגבי העתיד".
איך הגעת לתחום הזה?
"בשנות ה־90, כשאיראן לא עניינה אף אחד והאויב הגדול של ישראל היה עיראק, ראיתי סטודנטית עם ספר על נשים והמהפכה באיראן. קראתי והרגשתי שזה זה. גיליתי עושר תרבותי שסחף אותי פנימה. כיום איראן מעניינת את כולם, אבל בשבילי היא תמיד הייתה עולם ומלואו".
הדוקטורט שלך, שהפך גם לספר, עסק בעיתוני נשים. מה חקרת?
"המחקר קורא לעומק שבועוני נשים פופולריים באיראן בין 1963–1979 ומנתח כיצד טקסטים ותמונות לימדו נשים איך נראית מודרניות: משפחה, עבודה, יופי, צרכנות, מוסר ולאומיות. בשני העשורים שקדמו למהפכה, שבועוני הנשים תרמו לייצר דמות של 'אישה מודרנית' במסגרת פרויקט המודרניזציה של המשטר המלוכני, אבל בדיוק בגלל זה הדמות הזאת נהפכה גם למוקד של ביקורת. חוגי האופוזיציה טענו שהיא 'מערבית', צרכנית ולא אותנטית, ולכן לא יכולה לשמש מודל לאומי. אצל הוגים איראנים מאתה תקופה, פאטמה - בתו של הנביא מוחמד - הוצגה כמודל לאישה מוסלמית פעילה ומהפכנית, בניגוד לדגם המערבי ובשונה מהדימוי הדתי הפסיבי. אז מדובר היה בסוג של פמיניזם אסלאמי. הוגים איראנים מהאופוזיציה לשאה השתמשו בכלים ובביקורת של הגל הפמיניסטי השני כלפי עיתוני הנשים כדי לנגח את מודל האישה המודרנית שהמגזינים הציעו ובמקום זאת לקדם אסלאמיזציה".
"הופתעתי לגלות שמתחת לדלפק מכרו באיראן את 'חמישים גוונים של אפור'. בתוך הבית הן חיות איך שהן רוצות"
מה הדבר הכי מפתיע שגילית במחקר הזה?
"עיתון הנשים הראשון באיראן, 'דאנש' (ידע), יצא כבר ב־1910 ונקשר לאחד המאבקים הראשונים של נשים באיראן: להשיג גישה לידע. המוציאה לאור שלו אפילו לא כתבה את שמה המפורש, אלא רק את התואר 'גברת ד"ר כחל'. כנראה היא הייתה רופאת העיניים הראשונה באיראן. היא דגלה בגישה המפתיעה: 'תכתוב לנשים, תמכור לגברים'. זה היה מאבק ראשוני ועיקש על הזכות לקרוא ולכתוב".
מה הפרויקט הבא על השולחן שלך?
"אני מנתחת עכשיו את שלטי החוצות בטהרן במהלך העימות עם ישראל, סוג של דיפלומטיה ציבורית ויזואלית. ובמקביל, אני תמיד רוצה לחזור לעיתוני הנשים ההם, למקום שבו הכול התחיל".
ומה לדעתך יקרה שם עכשיו?
"היום שאחרי באיראן ייקבע פחות על ידי סיסמאות ויותר על ידי השאלה מי ימלא את הוואקום השלטוני ובאיזה מחיר".
איפה באיראן את חולמת לבקר?
"בעבר הייתי אומרת שיראז או אספהאן. היום, אם הייתי צריכה לבחור מקום אחד, הייתי רוצה לבקר בדרבנד".
ד"ר סיון בלסלב: חוקרת את ההיסטוריה של הילדוּת באיראן
מרצה בכירה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחוקרת אורחת באוניברסיטת סטוונגר בנורווגיה, חוקרת את הילדים באיראן של השנים 1970-1870, תקופה של שינויים דרמטיים שעיצבו את מה שמכונה "הילדוּת המודרנית".
5 צפייה בגלריה
"בשנות ה־40, כשהשאה עלה לשלטון, פחות מ־4 אחוזים מהילדים הלכו לבית הספר, זה השתנה רק בשנות ה־60"
(צילום: אלבום פרטי)
את חוקרת היסטוריה של ילדים. זה לא נושא ששמור לאנשי חינוך?
"ממש לא. שליש מאוכלוסיית העולם הם ילדים, וצריך שיחקרו אותם. השינוי הגדול שאני בוחנת הוא המעבר מילדות שסובבת סביב עבודה, מציאות שבה הילד הוא חלק בלתי נפרד מעולם המבוגרים, לילדות מודרנית שסובבת סביב לימודים והפרדה מהעולם המבוגר. באיראן, כמו בעולם כולו, התהליך הזה קרה במקביל לירידה בתמותת תינוקות וצמצום מספר הילדים במשפחה, מה שיצר תפיסה חדשה לגבי השאלה מה זה בכלל ילד, מה זו ילדות ואיך היא אמורה להיראות".
איך נתפס הילד האיראני בסוף המאה ה־19?
"ברבע האחרון של המאה ה־19 מתחילים להיכנס רעיונות חדשים לגבי ילדות, יש תנועה אינטלקטואלית שמדברת על הצורך לשנות את החינוך ממסורתי דתי, כמו החדר היהודי, לצורה של בית הספר המודרני. זה בא עם תפיסה חדשה לגבי איך צריך להתנהג כלפי הילד ואיך יש להתאים את שיטות וחומרי הלימוד אליו. הייתה הבנה שילדים הם יצורים נוחים לעיצוב, הם התחילו לראות בילד 'שתיל רך' שצריך לתמוך בו כדי שיגדל לעץ חזק. פתאום התחילו לדבר על זה שצריך להפסיק עם ענישה גופנית והפחדה, ולהשתמש יותר בתמיכה והצבת גבולות. המטרה הייתה לגדל דור שישקם את מעמדה של איראן מול המעצמות.
"בשנות ה־40, כשהשאה עלה לשלטון, פחות מ־4 אחוזים מהילדים הלכו לבית הספר, זה השתנה רק בשנות ה־60 כאשר יותר מ־50 אחוז מהילדים הלכו לבית הספר במקביל כאמור לירידה המשמעותית בתמותת התינוקות והצמצום במספר הילדים במשפחה".
מה לגבי הילדים היהודים באיראן? הם היו חלק מהתהליך הזה?
"עבור השלטונות, היהודים היו מיעוט זניח. מה שכן מעניין זה שהחינוך המודרני היהודי באיראן התחיל במידה רבה דרך ארגונים יהודיים כמו 'אליאנס'. ברגע שהוקמה מערכת חינוך ממלכתית, גם הם השתלבו בה".
ראינו צעירים אמיצים מפגינים ברחובות טהרן. האם המעורבות הפוליטית הזו היא דבר חדש?
"ממש לא. כבר במהפכה החוקתית של 1911-1905 אפשר לראות בצילומים, בעיתונים ובספרי זיכרונות שילדים הם חלק מהזירה הפוליטית וחלק מעולם המבוגרים. הם השתתפו בהפגנות, נשאו נאומים ואספו כספים. היו שם ילדים בני עשר ושמונה ואפילו פעוטות בני שלוש שאבותיהם המהפכנים הביאו איתם. באותה תקופה לא הייתה תפיסה שילדים צריכים להיות מופרדים מעולם המבוגרים. המבוגרים של היום גדלו לתוך מסורת ארוכה מאוד של מאבק".
המעורבות הזו מסבירה במשהו את המצב בעשורים האחרונים?
"בהחלט. במחאות האחרונות של 'אישה, חיים, חירות', ראינו תלמידות בתי ספר בחזית. באיראן יש מסורת של מעורבות חברתית פוליטית ומאבק נגד הדיכוי של השלטון, שלא קיימת במקומות אחרים. איראן היא לא סוריה של אסד, עיראק של סדאם חוסיין או מצרים של מובארכ. זו חברה שהוציאה מתוכה שתי מהפכות משמעותיות במאה שנה: המהפכה החוקתית, אירוע מכונן של איראן המודרנית, שהעלה דרישה מהעם להגביל את כוחו של השאה, להקים פרלמנט ולכונן חוקה, והמהפכה שהולידה את הרפובליקה האסלאמית. גם אם המשטר מנסה להשתיק, התסיסה תמיד קיימת מתחת לפני השטח".
5 צפייה בגלריה
"הם התחילו לראות בילד 'שתיל רך' שצריך לתמוך בו"
(צילום:צילום: GettyImages IL/John Moore)
כשמדברים על ילדים באיראן, אי אפשר שלא להיזכר בסיפורים ממלחמת איראן־עיראק על ילדים שנשלחו לנטרל מוקשים כשמפתח לצווארם, שיהיה להם כשיגיעו לגן העדן.
"אני רוצה להיות זהירה בנושא המפתחות לגן עדן, כי זו אמירה מאוד רווחת, דבר שכביכול כולם יודעים ושמעו עליו, ואיראנים בעצמם מזכירים אותו. אבל כשאני ניסיתי לחפש מידע יותר מוצק, לא מצאתי. זאת ככל הנראה אגדה אורבנית. לא שרדה שום תמונה של מפתח כזה או ילד עם מפתח כזה. מה שכן, מתנדבים בחזית קיבלו ספרון תפילות בשם 'מפתחות לגן עדן'".
על מה את עובדת בימים אלו?
"אני כותבת ספר שיסקור את היסטוריית הילדוּת באיראן. כרגע אני מתמקדת בקשר שבין ילדות ללאומיות. הרבה תנועות לאומיות משתמשות במטאפורות משפחתיות: המנהיג הוא האבא והמולדת היא האמא. אני בודקת איך המבוגרים דמיינו את 'ילדי המולדת'".
מה זה אומר, "ילדי המולדת"?
"יש תפיסה שהילדים הם העתיד של המולדת ולכן למדינה יש חובות כלפיהם, ולילדים יש חובות כלפי המולדת. במקרה הצורך הם צריכים להתגייס ולהקריב את חייהם למענה. התפיסה רואה את הילדים ככלי שצריך לגדול ולהיות לאזרחים מועילים ובמידה מסוימת - וזה לא ייחודי לאיראן - היא לא רואה אותם כבעלי ערך בהווה. מעבר לזה, יש שימוש בחובה של אבות לחנך את הילדים שלהם כדי לייצר את הקהילה המדומיינת. כולנו אבות של כל ילדי המולדת, ולכן יש חובה לדאוג לחינוכם".
מה לדעתך יקרה עכשיו באיראן בעקבות המלחמה?
"אין לי מושג, המצב נזיל. היסטוריונים חוזים את העבר ולא את העתיד. איראן היא לא מדינה שמורידה את המנהיג והכול מתפרק, זה לא סוג כזה של דיקטטורה. זה כאמור לא עיראק של סדאם חוסיין. יש הרבה אנשים שמרוויחים משיטת המשטר, יש הרבה אנשים שנאמנים לאידיאולוגיה של הרפובליקה האסלאמית, האופוזיציה לא חמושה ולא מאוחדת. אני מקווה בשבילם ובשבילנו שהם יצליחו להיפטר מהמשטר הנוכחי ולייצר לעצמם שיטת משטר שמבטיחה יותר חופש וזכויות".
איפה באיראן את חולמת לבקר?
"הייתי רוצה לבקר בפרובינציות שליד הים הכספי, אולי לנסוע ברכבת הטרנס־איראנית, לראות את עתיקות פרספוליס".
