לא מעט ידיים טובות מושטות מאז פרוץ המלחמה כדי לסייע לישראלים שלא יכולים לחזור לארץ בגלל ביטול הטיסות – החל באנשים פרטיים שמציעים לישראלים לבוא לעשות כביסה או להתארח בביתם ומייעצים להם איפה אפשר לקנות קפה שחור כמו בארץ, וכלה בארגונים שהעירו את התשתיות שהוקמו בשנות המלחמה האחרונות ומנסים לעזור בדיור, בעזרה ביורוקרטית, בסיוע רפואי ובכל מה שנדרש. החיבור הזה בין הישראלים ליהודים בעולם, כך מתברר, לא רק מסייע לאנשים נקודתית אלא גם יוצר חברויות וגשרים בין עולמות שלא בהכרח היו נפגשים בשגרה.
עכשיו אנחנו הרבה יותר ציוניים
"מאז 7 באוקטובר המשפחה החרדית שלי השתנתה מאוד", מספרת חני רבינוביץ', פסיכואנליטיקאית שגרה במונסי, ניו יורק, "המחיצות נפלו". כשהחלה המתקפה על איראן ביוני, פתחו בני הזוג את ביתם לכמה משפחות ישראליות שטיסותיהן בוטלו, בתיווך ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית IAC. בסבב הנוכחי הם כבר אירחו ליומיים בני זוג שנתקעו בניו יורק והמשיכו מהם לאירופה. כעת הם מחכים למשפחה הבאה.
ב-8 באוקטובר 2023 רבינוביץ' ובעלה, איש השקעות, נפרדו מחמשת ילדיהם ועלו על מטוס לישראל, כדי לסייע לנו כאן. מאז עשו זאת כמה פעמים. "להיות רחוק כשקורה דבר כזה, זה לא קל. אתה רוצה לקחת חלק", אומרת רבינוביץ'. "ה'עם' הופך להיות לא רק מושג או רעיון תנ"כי אלא משהו פנימי מהקרביים. חייתי בישראל עד גיל 20 בערך, אבל בעלי, שלא גדל בארץ, פתאום אחרי 7 באוקטובר החל לפעול מול צה"ל בגיוס ציוד ללוחמים, והיום יש לו חברים מהצבא. נהיינו ציונים יותר. יש לנו דגל ישראל, מה שלא היה פעם, והבת הצעירה שלי, בת 15, לומדת היום בבית ספר חרדי ציוני, שלא כמו האחים שלה. התהליך הזה קורה לא רק אצלנו. תחושת השייכות והרצון לסייע גדלה".
איך הייתה חוויית האירוח במלחמת 12 הימים?
"משהו! אנחנו עד היום בקשר עם משפחות שאירחנו. פתאום אנחנו מכירים אנשים שלא היינו מכירים בדרך אחרת. היו אצלנו גם חילונים, ואמרנו להם, 'אתם יכולים לנסוע בשבת, אתם לא חייבים לאכול כשר'. עשינו ארוחות משותפות, הילדים התחברו. זה היה נהדר. הרגשתי שהעולם שלנו נפתח. היום, למשל, אני שומעת גלגל"צ. זו מין שיבה הביתה".
"מחוברים לישראל בעורקים"
לדברי טל שוסטר מניו ג'רסי, אשת עסקים ויו"רית משותפת של ארגון IAC, בסבב הקודם סייע הארגון לכ-300 משפחות ישראליות. "במלחמת 12 הימים לקח לנו כמה ימים להתארגן, אבל הפעם התחלנו לפעול באופן מיידי", היא אומרת. "יש לנו קהילות ב-22 מדינות בארצות הברית, וזו עוצמה מטורפת, שנובעת גם מהעובדה שכולם רוצים להרגיש ביחד".
גם ניבי פלדמן מבריטניה פעילה לאורך השנים בקהילות היהודיות. מאז 7 באוקטובר היא לקחה חלק במטה החטופים בריטניה והצטרפה לפעילות דומה באנגליה של ארגון ICE, הקהילה הישראלית באירופה. "הארגון מפעיל קבוצות שונות ברשת. לפעמים החיבורים קורים בין המשתתפים באופן עצמאי, ולפעמים אנחנו מחפשים חיבורים", היא מספרת. "בסבב הקודם עזרנו לעשרות רבות של משפחות, וגם ארגנו אירוע לכל המארחים והמתארחים. הקהילה הישראלית בחו"ל מחוברת לישראל בעורקים, גם בשגרה וגם במצבי חירום כמו עכשיו".
ווטסאפ ששלחה פלדמן בחיפוש אחר מתנדבים לאירוח, הגיע גם אל דיוויד וסופי עזרא, שהחליטו לפתוח את ביתם בלונדון לישראלים שנמצאים באזור ולא יכולים לטוס לארץ. בני הזוג (הוא ביוטכנולוג והיא פודקאסטרית בנושא ספרים) נולדו באנגליה אבל מרגישים קשר עמוק לישראל. "יש לי משפחה בארץ, וההורים שלי תמיד אירחו אצלנו חיילים פצועים כשהייתי ילד, כך שזה גם בגנים", אומרת סופי. "הילדים נרגשים מאוד ומחכים שיגיעו אנשים. לא קל בלונדון להיות פרו-ישראלי, אבל אנחנו נעשה מה שצריך ולא מעניין אותנו מה אנשים חושבים.
"יש לנו רצון לעזור אבל אנחנו חשים חסרי אונים, אז אירוח הוא משהו שאנחנו יכולים לעשות. מזל שיש לנו בית מרווח שמאפשר את זה. כולנו משפחה אחת ואנחנו צריכים להיות שם אחד בשביל השני".
חמישה ילדים נשארו בארץ
במקרה של שי ויפעת בלומנפלד ממושב אחיסמך שליד לוד, מנהל פרויקטים מכניים ושרטטת, שנסעו לחגוג את יום הנישואים בבודפשט ונתקעו שם, העזרה הגיעה דווקא מישראלי. "האיומים על פתיחת המתקפה נמשכו הרבה, וכבר חשבנו שזה 'זאב זאב'. יש לנו חמישה ילדים, הצעירה בהם בת 9, כך שתכננו חופשה קצרה, מחמישי עד שני", מספר שי. "בשבת כבר הבנו מה קורה, וזה היה מלחיץ מאוד כי צריך לחזור לילדים. ידענו שיש לנו מלון עד יום שני, אבל מה עושים אחרי זה? התחלנו לחפש ברשתות ונתקלנו בפרסום של אוהד הראל".
הראל, איש נדל"ן מראשון לציון שמתמחה בהשקעות נדל"ן בבודפשט ומנהל שם נכסים עבור משקיעים ישראלים, הציע לבני הזוג, כמו לאנשים נוספים שבוטלו להם הטיסות, דירות ללא תשלום עד למציאת פתרון להשבתם. "עם פתיחת המלחמה הצעתי עזרה ברשת, ובימים האחרונים הגיעו אליי עשרות פניות", מספר הראל שעד 7 באוקטובר חי על קו ישראל-בודפשט. באותה שבת נרצחה בנובה גיסתו, שרונה שמוניס הראל, ומאז הוא צמצם את הפעילות בחו"ל ונמצא הרבה בארץ כדי להיות קרוב לאחיו ולעזור לו בגידול שני ילדיו. "במלחמת 12 הימים תרמתי כ-30 דירות לישראלים שלא יכלו לחזור לארץ", הוא אומר. "אנשים מבקשים עזרה גם בארגון תרופות או עניינים שקשורים בשפה, כי הם מרגישים 'קצת אבודים בתוך הבלגן', כפי שכתבה לי אחת המתארחות, וחשוב לי לעזור כמה שאפשר. אני מאמין שככל שיותר אנשים ייחשפו לנתינה בשם נתינה, זה ידביק את העם שלי ונחזור לערכים שעליהם גדלתי".
מבשלים ביחד
גלית אבוטבול מרמת גן ודינה פרידמן מטינק, ניו ג'רסי, נהיו חברות של ממש אחרי מלחמת 12 הימים, כשגלית ומשפחתה התארחו אצל דינה. גלית, שעובדת בחברה שמספקת שירותים משפטיים לעורכי דין, ובעלה שלומי, נהג מונית, תכננו לצאת לטיול משפחתי בארצות הברית כבר לפני כמה שנים, אבל בגלל הקורונה, המלחמה והמילואים הרעיון נדחה עד עכשיו.
"הספקנו לטייל בניו יורק כמה ימים", מספרת אבוטבול, "ואז נודע לנו שהתחילה מלחמה והטיסות בוטלו. כמובן שמיד התחברנו לחדשות והתלבטנו מה לעשות. לא היה פשוט להיות רחוקים בלי לדעת מה קורה בארץ, וגם כלכלית זה הכביד. דרך הקהילה היהודית נוצר הקשר עם פרדימן והגענו אליהם לשבועיים, עד שהצלחנו לחזור".
שבועיים זה הרבה זמן, איך הרגשתם שם?
"זו הייתה חוויה. המשפחה הזאת פתחה לנו את הבית שלה. בילינו הרבה יחד, בישלנו. זה פשוט חימם לנו את הלב. נוצר חיבור ממש טוב ואנחנו כל הזמן בקשר".
"היה לנו מזל לפגוש את משפחת אבוטבול הנפלאה במהלך המלחמה האחרונה עם איראן", מאשרת דינה. "מישהו העביר בצ'אט השכונתי שארגון IAC מחפש מתנדבים לארח משפחות ישראליות, ומיד ענינו אני ובעלי אבי שנשמח לארח ולעזור. אנחנו מרגישים שהבית שלנו הוא מתנה מהשם, ושני חדרי אירוח במרתף שלנו נועדו להיפתח לאורחים והם תמיד זמינים למי שצריך.
למחרת פגשנו את משפחת אבוטבול, שעמדה בחנייה שלנו עם מזוודות וחיוך. קיבלנו אותם בביתנו, השכנים שלנו פתחו עבורם את דירת הלופט הנוספת שלהם, וחברה אחרת השאילה להם מכונית. לגלית ושלומי יש בארץ ארנבת, ובתם מעיין דיברה על געגועיה לארנבת שלה. שאלתי באינסטגרם אם למישהו יש ארנבת שאפשר להביא לביקור, וכבר באותו לילה מישהו הביא את הארנבת שלו כדי שהן יתכרבלו יחד".
איך העברתם את הימים יחד?
"במשך שבועיים הכרנו אחד את השני, בילינו יחד וגם יצאנו לטייל – אנחנו עם חמשת הילדים שלנו והם עם השלושה שלהם. במטבח הייתה חוויה של ממש. גלית לימדה אותי המון על הבישול הספרדי שלה ונהנינו לבשל יחד. עד היום אני מכינה הרבה מהמנות שהיא לימדה אותי להכין וחושבת עליה כשאני מכינה אותן.
"החוויה הזאת לימדה אותי שאנחנו באמת משפחה אחת גדולה, ובני משפחה מופיעים אחד בשביל השני בכל מקום ובכל זמן. כשנסענו לביקור בישראל בקיץ האחרון התאחדנו בירושלים, וזה היה כל כך מדהים. תמיד נהיה מחוברים".
