רביד בוגר תמיד דיברה בשפת הגוף. השנים הרבות שלה כרקדנית לימדו אותה להראות דרך תנועה את מה שקשה לבטא במילים. אבל אז, ברגע אחד, תאונה קטעה את הקריירה שעליה חלמה כל חייה והשאירה אותה מול שאלה כואבת: מי אני בלי הריקוד? מהשבר צמחה דרך חדשה, כזאת שמחברת בין הגוף לנפש, בין תנועה לטיפול, ובין חוויות ילדות של נדודים וטבע לליווי ילדים ומשפחות שחוו אובדן. היום, כמייסדת שותפה של "4 היסודות" - תוכנית למשפחות שכולות לחיזוק החוסן הנפשי והגופני שהקימה לאחר 7 באוקטובר - בוגר משתמשת בכלים שלמדה על הבמה ובחיים כדי לעזור לילדים שאיבדו הורה למצוא מחדש קרקע יציבה לנוע עליה.
בוגר (56) מכפר סבא היא אמא לשתי בנות במשפחה מורחבת הכוללת את שני ילדיו של בן זוגה מנישואים קודמים. היא פסיכולוגית חינוכית כבר 16 שנה ומייסדת שותפה של "המרכז לחינוך קשוב ואכפתי". אמה היא רופאת ילדים ומומחית למחלות זיהומיות, ואביה ניהל פרויקטים חקלאיים. במסגרת עבודתו קיבל הצעה ללמד חקלאות בדרום אמריקה וחי עם משפחתו בקוסטה ריקה, פנמה ובאפלו שבארצות הברית.
"זו הייתה חוויה מעשירה. פגשתי עולמות ושפות שונות, והייתי צריכה להתרגל לשלוש שפות במקביל: עברית בבית, שההורים הקפידו שנדבר כדי שלא נשכח, אנגלית בבית הספר האמריקאי שבו למדתי, וספרדית עם הסביבה. בתוך כל זה למדתי להסתגל לדברים ופיתחתי גמישות", היא מספרת.
"הצטרפתי לקבוצת מדיטציה, חשבתי שאצליח לשבת בשקט כמה דקות, אבל הכול בראש שלי היה רועש ומסובך. כל הזמן חזרתי לנשימה, ולאט־לאט הרגעתי את החוויה הסוערת מבפנים"
בין הזיכרונות המשמעותיים שיש לבוגר מהשנים בחו"ל בולט במיוחד החיבור העמוק לטבע: "כשהייתי קצת מצוברחת, הייתי יוצאת החוצה. ליד הבית בקוסטה ריקה הייתה חורשה קטנה עם עצים גבוהים. הייתי יוצאת לשם, אוספת את עצמי, נרגעת. בפנמה היינו נוסעים בסופי השבוע לבקתה ליד הים, בבאפלו היו עוצמות של שלג. זה נשאר איתי. בגיל שבע, כשגרנו בקוסטה ריקה, התחלתי לרקוד בלט. הריקוד נעשה בשבילי מקום של חיבור עמוק ונקי בין הגוף למוזיקה".
עולם הריקוד נחשב לתובעני. איך התמודדת?
"הרגשתי שהריקוד היה החיים שלי, אבל זה באמת היה תובעני, עם עליות וירידות במצבי הרוח והרבה ביקורת עצמית. חזרנו לישראל כשהייתי בת 12 והמשכתי לרקוד. ברגעי משבר נסעתי לים והקשבתי למוזיקה, רקדתי עם הגלים וניהלתי דיאלוג עם הים. זה עזר לי להירגע".
היא למדה בבית הספר למחול של בת דור, המשיכה לרקוד כחיילת והתקבלה עם מלגה לבית הספר למחול עכשווי באנגר שבצרפת, Centre Nationale de Danse Contemporaine. "זה היה מרכז המחול הכי יוקרתי בזמנו. בכל שנה התקבלו אליו כ־15 רקדנים מרחבי אירופה, ואני הייתי הישראלית הראשונה. זה מעין מסלול עתודה לפני יציאה לאודישנים ללהקות מחול".
לאחר שנה מרגשת עם מורים ורקדנים מרחבי אירופה, עברה בוגר לפריז כדי להשתלב בלהקות, ובינתיים עבדה בשדה התעופה. "התפקיד שלי היה לוודא שכל המזוודות נכנסות לבטן המטוס. יום אחד נהג שהוביל קייטרינג למטוס, עשה רוורס, פגע בי ונפלתי. לא היו שברים או נזקים חיצוניים, אבל הכאבים המשיכו איתי עוד הרבה זמן והיה לי קשה לרקוד. המשכתי ללמוד, אבל חלום הבמה הלך ודעך. משהו בי קצת נשבר".
"ברגעי משבר נסעתי לים והקשבתי למוזיקה, רקדתי עם הגלים וניהלתי דיאלוג עם הים. זה עזר לי להירגע"
בוגר המשיכה לעבוד בשדה התעופה ובמקביל לימדה מחול. "בצרפת הכרתי את נעמי פרלוב, היום המנהלת האמנותית של מרכז סוזן דלל. היא הציעה לי להפיק ערב מחול של הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד בארץ. עשיתי זאת ואחר כך הפקתי שני פרויקטים של וידיאו־דאנס. כשחזרתי לארץ הבנתי שחלום הריקוד הוא חלק ממני, אבל אני צריכה לחשוב על כיוון אחר. התחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן־גוריון ולאחר מכן לתואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. אחרי הלימודים עבדתי כפסיכולוגית חינוכית".
את הידע והניסיון שלה מהמחול שילבה בפסיכולוגיה: "אני מסתכלת על ילדים גם דרך התנועה והחוויה החושית. כשהתחלתי את ההתמחות הרגשתי לפעמים דיסוננס. דיברו על מילים ופרשנות, ואני חשבתי: אבל מה קורה בגוף? איך הוא מבטא את מה שהילד מרגיש? הממד הגופני היה חסר. מכיוון שבאתי מעולם המחול, הרגשתי שאפשר ללמוד הרבה דרך שפת הגוף".
"כל הזמן חזרתי לנשימה"
כשהייתה בת 41 עברה תאונה נוספת ששינתה את מסלול חייה. "נהגתי ומישהי פגעה ברכב שלי מאחור. אני זוכרת בלקאאוט ובלבול מוחלט, אבל לא היה נזק חיצוני. במשך כמה ימים היו לי בחילות וסחרחורות, והרגשתי קושי בוויסות החושי. רופאים אמרו שזו רק חרדה". רק אחרי שנה וחצי של סבל אובחנה עם פיברומיאלגיה, תסמונת כאב כרונית המאופיינת בכאבים מפושטים בגוף, בגלל טראומה מהתאונה. היא החלה להקפיד על אורח חיים בריא ותזונה מאוזנת ונכנסה לעולם המיינדפולנס: "עוד לפני האבחנה החלטתי לתרגל מדיטציה. הצטרפתי לקבוצה. חשבתי שאצליח לשבת בשקט כמה דקות, אבל הכול בראש שלי היה רועש ומסובך, כמו ציור שמסתובב לכל הכיוונים. כל הזמן חזרתי לנשימה, ולאט־לאט הרגעתי את החוויה הסוערת מבפנים, הייתי עם הקושי והכאב והנמכתי את הווליום של הרעשים שבתוכי ומסביבי. לאחר מכן התחלתי ליישם את המיינדפולנס גם אצל ילדים".
בוגר, שמשתתפת ב"חודש המיינדפולנס", שמה דגש על הכוח המרפא של הטבע. "כשמתרגלים בטבע מתחברים לחוויה הקיומית ולתחושה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהסביבה. אם את מתבוננת סביבך, את שמה לב לצבעים, לאוויר, לקולות הציפורים או לרעש העירוני. זה פותח את החושים ויוצר חוויה של נוכחות".
חודש של מיינדפולנס
המרכז לחינוך קשוב ואכפתי ומרכז גוף־נפש מקיימים זו השנה השנייה את המיזם החברתי "חודש המיינדפולנס". במהלך הבקרים של כל חודש פברואר יתקיימו באונליין (בזום) תרגילי מיינדפולנס למתחילים ולמנוסים במטרה לטפח עוגן ויציבות דרך הפניית קשב לגוף ולנשימה. בנוסף, בכל ערב ירצו מומחים. למשל, פרופ' יוסי לוי בלז יספר מהם הצעדים הראשונים במסע מטראומה לריפוי וצמיחה; ד"ר נאוה לויט בן נון תדבר על מערכת העצבים ועל בניית יסודות רגשיים וקוגניטיביים ליצירת יציבות; מתי ליבליך תשוחח עם המשוררת אגי משעול; פרופ' עמיה ליבליך והסופר אשכול נבו ידונו בגמישות וביצירתיות.
התשלום ב"דאנה" - לפי נדיבות הלב. רוב הכנסות המיזם יוקדשו למלגות לימודים לישראלים שנפגעו כלכלית מהמלחמה ולתוכניות לימוד מיינדפולנס לצוותי חינוך בצפון ובדרום.
