סיפורה של זוהר לייטנר חזן, בת 33 מהרצליה, מטפלת באמנות, נשואה ואמא לשניים (יואב בן 5 וחצי, ינאי כמעט בן 3)
"עד לפני כשנתיים אני ומשפחתי חיינו חיי שגרה: עבדנו, טיפלנו בילדים וגרנו בבית רגיל בהרצליה עם ארבעה קירות. אבל אז החלטנו לצאת למסע יוצא דופן: עזבנו הכול, עברנו לגור בסירה, ויצאנו לחקור מדינות ותרבויות שונות ברחבי הים התיכון. בעלי גדי עובד במספנת תל אביב ויש לו רישיון סקיפר שמאפשר להשיט יאכטות. כולם חושבים שהוא זה ששכנע אותי לגור בסירה, אבל האמת היא שהרעיון הגיע דווקא ממני.
ההורים של גדי יוצאים לעתים קרובות להפלגות בסירה שלהם, ותמיד הצטרפנו אליהם לחופשות שיט, עד שנכנסתי להיריון השני, עם ינאי. הבנתי שזו תהיה ההפלגה האחרונה, כי בסירה אין מקום לעוד ילד. זה העציב אותי וגרם לי להבין שאני לא רוצה לחכות לפנסיה כדי ליהנות מהחיים. בהמשך העלו לנו את שכר הדירה, וחשבתי שזה הזמן המתאים לצאת להרפתקה משפחתית. לא רציתי לשלוח את ינאי לגן, אחרי חוויה לא פשוטה עם הגן של יואב, והצעתי לגדי לצאת למסע של שלוש שנים - לגור בסירה, לטייל בין מדינות ולבלות זמן איכות עם הילדים לפני שיואב יעלה לכיתה א’. הוא הסכים, ואמרנו שנוכל לחזור בכל רגע אם נרצה. קנינו סירה, אחסנו את החפצים במחסן – ויצאנו לדרך.
3 צפייה בגלריה
"ידענו לתת ספייס אחד לשנייה". בסירה עם בעלה גדי והילדים יואב וינאי
(צילום: אלבום פרטי)
היו אנשים שאמרו לנו שנתגרש כי נהיה 24 שעות ביממה ביחד, אבל ידענו לתת ספייס אחד לשנייה אם היה צריך. כשהרגשתי שאני זקוקה לפסק זמן, יצאתי לחתור על הסאפ או טיילתי קצת בחוף. הייתה לנו גם פרטיות כי הסירה הייתה גדולה והיה לנו חדר שינה נפרד. החשש העיקרי שלי היה שהילדים ייפלו למים, והפתרון היה להשתמש ברתמה ומסביב לסירה הייתה רשת בטיחות. כלכלית הצלחנו להסתדר – השכרנו דירה בארץ שבעזרתה יכולנו לממן את המסע, וגדי לקח על עצמו לפעמים עבודות מזדמנות בתחום הספנות.
"במונטנגרו נקלענו לסופת ברקים עם רוח חזקה. הגלים היו גבוהים ומסביב היה חושך מוחלט"
לקח לנו זמן להתרגל לסירה, לאחסון של הציוד ולתנועתיות שלה במים, אבל אחרי שבוע כבר לא היו לאף אחד מאיתנו בחילות ומחלת ים. הילדים היו איתנו כל היום, אבל הם ידעו להעסיק את עצמם – שיחקו ביחד, למדו איך לקשור את החבלים בסירה והסתדרו נהדר. כשינאי ישן צהריים זה היה הזמן שלנו לנוח רגע, לשבת על הסיפון עם בירה ביד וליהנות מהבריזה.
כמובן שהיו גם הרבה אתגרים כמו מזג האוויר. לרוב השתדלנו שלא להפליג בזמן סערה ורוח חזקה, אבל כשהיינו במונטנגרו נקלענו בלילה לסופת ברקים עם רוח חזקה מאוד. הגלים היו גבוהים והגיעו לכיוון שלנו. מסביב היה חושך מוחלט. גדי ביקש שאני ארים את העוגן בזמן שהוא היה על ההגה. הצלחנו לצאת מזה ולהגיע לחוף מבטחים.
מקרה מפחיד נוסף קרה לנו כשהגענו לאי סקיאטוס שביוון. עגנו באיזו נקודה, ואז מעלינו ראינו מטוס שמתקרב ממש מעל הסירה שלנו וכמעט התנגש בנו. התברר שזה חלק ממסלול נחיתה של שדה התעופה. הילדים היו בלחץ, אבל לשמחתנו הכול הסתיים בשלום.
בניגוד לחופשה רגילה, שבה השאיפה היא להספיק כמה שיותר בזמן קצר, יכולנו לקחת את הזמן ולטייל בנחת. הפלגנו, וכשהגענו ליעד, עגנו במרינה ויצאנו לטייל. טיילנו במדינות שונות באזור הים התיכון – סלובניה, קרואטיה, מונטנגרו, יוון, איטליה ומלטה, ויש לנו הרבה חוויות וזיכרונות שיישארו איתנו.
אחרי שנתיים החלטנו שזה הזמן לחזור וקיצרנו את המסע בשנה. הרגשנו שהילדים צריכים יותר חברה של בני גילם עם שפה משותפת. בנוסף, ינאי כבר גדל והתחיל להיות יותר מאתגר להסתדר איתם יום שלם. אז מכרנו את הסירה שלנו לשני ישראלים ועברנו לדירה בהרצליה. משונה מאוד שהבית שלנו לא זז.
לקראת סוף המסע דיברנו על מסורות של ימאים שנהגו להשליך לים בקבוק עם מכתב בתוכו. יואב אהב את הרעיון וכתב מכתב שבו סיפר שהוא גר בסירה ושאכל גלידה מומלצת. תרגמנו את המכתב לאנגלית והשלכנו לים. קצת אחרי שחזרנו לישראל, קיבלנו הפתעה: תשובה מזוג איטלקי שמצא את הבקבוק בין הסלעים במהלך ניקיונות בחוף הים, במרחק של כ־200 קילומטרים מהנקודה שבה הבקבוק הושלך. זה היה מאוד מרגש.
אנחנו לא יודעים אם נצא בעתיד לעוד מסע ארוך כזה, אבל אנחנו כן מתכננים להמשיך לצאת להפלגות קצרות בחופשים. המסע חיבר בינינו כמשפחה, והחוויה הזאת לימדה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי. פעם פחדתי ממים, והיום אני רק מחכה לקפוץ ראש לתוך הים".
שורה תחתונה: "אם בוער בכם לעשות משהו, אל תחכו לפנסיה. תקפצו על ההזדמנות ותגשימו את זה עוד היום".
