"יש רגעים בחיים שבהם הכול נעצר. הלב מתכווץ, הנשימה מתקצרת והעולם מאבד צבע. ברגעים האלה – כשהמילים כבדות מדי, כשהעומס גדול מדי, הנפש מחפשת דרך אחרת לדבר. והדרך הזו, לעתים, מגיעה בצבע". כך נפתח ספרה של עדיטל זו־ארץ, "ירוק ורוד", שראה אור לאחרונה. ב־7 באוקטובר נצבעו חייה של עדיטל בבת אחת בשחור קודר, כשבנה, עילי ברעם (27), נרצח בדרכו חזרה ממסיבת הנובה יחד עם שניים מחבריו, ליאם שרם (25) ויונתן (ג'וני) זיידמן (26). הכאב היה עצום, השבר עמוק, אך מתוך האבל חזרה עדיטל אל הציור. דרך הצבעים הצליחה למצוא רגעים קטנים של נשימה ותקווה, ומתוכם נולד גם הספר שמטרתו להעניק לנשים מרחב של שקט, ולאפשר תהליך עדין של ריפוי.
עדיטל עם עלי ז"ל וגיא שרים יחד
(צילום משפחתי)
עדיטל היא יועצת זוגית והורית, בוגרת NYU ומכון La Vida ובעלת תואר שני במדעי החברה. היא נשואה בשנית לעמיחי ואם לשלושה: סער (34), עילי ז"ל ואביתר (24). עדיטל מתגוררת בתל אביב, דור רביעי לתושבי העיר, אחותו של מגיש הטלוויזיה גיא זו־ארץ. זה 20 שנה היא מלווה נשים, זוגות והורים כיועצת זוגית והורית, נומרולוגית קבלית ומנחת תהליכים אישיים.
הכול בסדר, אני בבית
"ב־7 באוקטובר קמנו לקול אזעקות, ואני מיד בדקתי איפה הילדים שלי ואם כולם בסדר", היא נזכרת. "אביתר גר איתנו, סער הייתה עם בעלה בבית ועילי גר בדירה בתל אביב. שלחתי לו הודעה ושאלתי מה איתו, והוא אמר שהכול בסדר ושהוא בבית. הוא לא סיפר לי שהוא וחברים שלו היו בנובה".
עילי וחבריו יצאו מתל אביב לנובה בחמש בבוקר. רק סימונה, אמו של ג'וני, ידעה על זה. "הם רצו לראות את הזריחה בנובה, ורבע שעה אחרי שהגיעו היה צבע אדום. הם התקפלו ונסעו הביתה. בדרך דיברו בטלפון עם סימונה. הם צחקו ולא ידעו שיש מחבלים באזור", מספרת עדיטל.
"אחרי שעילי כתב לי שהכול בסדר, הלכתי לישון וקמתי פתאום בבהלה. השקר שלו לא עבר אותי. נסעתי עם עמיחי לדירה של עילי והוא לא היה שם. דיברנו עם השכנים והם סיפרו שהוא נסע עם החברים שלו למסיבה. חיפשנו אותם בכל מקום. גם גיא (זו־ארץ) ויעל (בר־זוהר) פרסמו פוסטים ברשתות החברתיות".
מתברר שאחרי נסיעה של חצי שעה, עילי, ליאם וג'וני הגיעו לצומת גבים. מחבלים ירו לרכב שלהם ושלושתם נהרגו במקום. "גילינו מה קרה לעילי דרך הטלגרם בעשר בלילה. החיילים המסכנים היו צריכים להוציא את כל הנרצחים מהמכוניות. אחד החיילים צילם את עילי, ליאם וג'וני. סער ראתה את התמונה בטלגרם ואמרה לי: 'אמא, עילי מת'. לא ראו את הפנים שלהם בתמונה והם היו מכוסים במזרני יוגה של עילי, אבל זיהיתי את מספר הרכב שלו, ראיתי את הקעקועים ואת מנח הרגל המוכר שלו. הרגשתי שנחתה עליי בומבה. כמה ימים אחרי זה, עוד לפני שקיבלנו הודעה רשמית, שמענו בחדשות שעילי נרצח. זו הייתה טראומה בפני עצמה".
"בשנת האבל חברות לקחו אותי לסדנת קרמיקה, זה עשה לי טוב, אבל ההשפעה עברה. כשחזרתי לצבעים, הרגשתי שהם מדברים איתי, שומרים עליי, זוכרים בשבילי מי אני"
איך מתמודדים עם אסון כזה?
"בשנה הראשונה הרגשתי כמו חולת שפעת, שיש לי חום גבוה ושאני פה ולא פה. כעסתי ועדיין יש בי כעס גדול על מה שקרה. על זה שכולם מתנערים מאחריות. אני מרגישה שאין עם מי לדבר ושלאף אחד לא באמת אכפת מאיתנו. חטפתי צונאמי והייתי בתוך בור שחור.
לעזרתה הגיעו הציור והצבעים: "כל חיי אני מציירת. יש לי זיכרונות מגיל ארבע שהייתי מאושרת בכל פעם שסבתא שלי פנינה הביאה לי צבעי מים וטושים מחו"ל. הייתי מוצאת מקלט בצבעים. בעולם הזה הייתי חופשייה". בבגרותה הצבעים עזרו לה להתמודד עם הגירושים: "התחתנתי צעירה, בגיל 20 וקצת. הקמנו משפחה ואחרי 23 שנה ביחד התגרשנו. זה היה קשה מאוד, אבל הצבעים עזרו לי להירפא. לא חיפשתי לצייר יפה, הרגשתי שעושה לי טוב לצייר בצבעים מסוימים".
השפה של הצבעים
עדיטל החלה לחקור את תורת הצבע, ופיתחה את שיטת "ירוק־ורוד" שאיתה עזרה למטופלות שלה לצאת ממשברים. "לנפש יש שפה, והשפה הזו היא צבע. דרך צבע וציור נפתח מרחב לביטוי ללא מילים. הצבעים משפיעים על מערכת העצבים, הנשימה, הדופק והרגש. הם תדרים, אנרגיה ושפה", היא מסבירה. "הצבע נכנס ישירות לתת־מודע ולמערכת שמפעילה את מי שאנחנו. ורוד יכול להרגיע. אדום יכול לעורר. תכלת יכול לשחרר עומס. ירוק יכול להחזיר נשימה עמוקה. ירוק וורוד הם צבעי הלב. הירוק מרפא והוורוד גורם לך לאהוב. אני מלמדת נשים איך להתמודד עם הכאב באמצעות אהבה עצמית ושימוש בצבעים. בשנת האבל חברות לקחו אותי לסדנת קרמיקה פעם בשבוע. זה עשה לי טוב, אבל ההשפעה עברה. כשחזרתי לצבעים, הרגשתי שהם מדברים איתי, שומרים עליי, זוכרים בשבילי מי אני".
"עדיין יש בי כעס גדול על זה שכולם מתנערים מאחריות. אני מרגישה שאין עם מי לדבר ושלאף אחד לא באמת אכפת מאיתנו"
כך נולד הספר "ירוק ורוד: מדריך לריפוי וביטוי עצמי בצבעים", שיצא בעברית, אנגלית ואיטלקית. "כתבתי את הספר כדי שגם אחרות יוכלו ללמוד את השיטה ולעבור תהליך. בספר יש תרגילים לעבודה עם צבע – בצביעה, בציור אינטואיטיבי וספונטני וגם במנדלות. התרגילים נשענים על עולמות ה־NLP, חשיבה חיובית, פסיכותרפיה באמנות וקינסיולוגיה (מדע התנועה) המאפשרת לאזן בין שני חלקי המוח, לשחרר חסימות רגשיות ופיזיות, ולתת לגוף להוביל את תהליך הריפוי. העבודה היא לפי 'שיטת קייזן' - צעד קטן ביום, עד שזה הופך להרגל לחיים".
צריך כישרון ציור כדי להשתמש בשיטה הזאת?
"לא. הריפוי בעולם הצבע מתרחש דווקא כשאת מסכימה להיות לא מדויקת, להעז לגעת בעצמך ולבטא את הכאב שלך. בכל דרך שבה את פוגשת צבע ונוגעת בו, קורה ריפוי. בכל תרגיל בספר כתוב מה הוא מעורר, לאן הוא מוביל ואיך הוא פותח שער לביטוי, למפגש עדין עם הכאב ועם הזיכרונות שלפעמים אנחנו מעדיפות לא לגעת בהם. הספר מיועד גם לגברים, אבל בחרתי לכתוב אותו בלשון נקבה ולשים את הנשים במרכז, כי נשים נושאות הרבה על עצמן. אנחנו נוטות לשכוח את עצמנו. גם אני שכחתי את עצמי עד גיל 38, ורק אז התחלתי באמת ללמוד לאהוב את עצמי ולכבד את מי שאני".
החזון של עדיטל הוא להפיץ את שיטת ירוק ורוד באמצעות 'שגרירויות צבע': "קהילות של נשים שמרפאות דרך צבע ומעבירות את הריפוי הלאה. השגרירויות הראשונות כבר מוקמות כעת ברומא ובברצלונה".
כמו החלילן מהמלין
לצד "ירוק ורוד", עדיטל הוציאה באוקטובר את הספר "עילי והנרי בממלכת המוצצים", המנציח את עילי. "אחרי שעילי מת, רציתי להנציח אותו בדרך שתשמח אנשים, כמו שרוב הזמן הוא היה שמח. הספר הוא מעין פנטזיה על ילד שמשתחרר מהמוצץ שלו. הוא מעביר את המסר למצוא את הכוח הפנימי ולהאמין בעצמך. בספר מככבות דמויות מהמשפחה שלנו: עילי, הנרי שהיה הכלב שלו ואבא שלי, זיגי. אני מקבלת על הספר תגובות נפלאות. הורים אומרים שהילדים שלהם מתחברים אליו. זה מחמם את הלב וגורם לי להרגיש שעילי ממשיך לחיות דרך הספר".
איזה מין ילד היה עילי?
"שמח, מיוחד, חכם ומקסים. לרוב הוא היה מלא חַיּוּת והתלהבות, צוחק בקול, שמח, נכנס לחדר וממלא אותו באנרגיה. היו לו עשרות מעגלי חברים. הוא היה כמו החלילן מהמלין – כולם הלכו אחריו. בשבעה הגיעו אלינו 2,000 מנחמים. הוא היה ספורטאי מדהים, כיכב ב'נינג'ה ישראל' והיה מהחלוצים שהביאו את אמבטיות הקרח לארץ. גיא, אחי, עשה סרט על הטבח ובמהלך הצילומים נכנסתי לאמבטיית קרח כזאת. ברגע הראשון הרגשתי שנעתקת לי הנשימה, אבל אז כשיצאתי הרגשתי אדרנלין מטורף ותחושת ניצחון".
