כמה שעות לפני שהמתופף מאיר ישראל הלך לעולמו ממחלת הסרטן, בת זוגו, ריקי רוטשילד, שכבה לצידו במיטה וציידה אותו בברכת הדרך. "החזקתי לו את היד ואמרתי לו, 'אני יודעת שאתה מפחד, אבל אין לך על מה'", היא מספרת. "אתה הולך למקום שכולו טוב, תחשוב מי מחכה לך שם - ההורים שלך, אשתך האהובה ריקי, אריק איינשטיין שכל כך אהבת, וסוף־סוף גם תכיר את איתי'".
איתי היה בנה האמצעי של ריקי, שהתאבד ב־2014 בבסיס טירונות של הצנחנים, שם שירת כחובש. את ההיכרות ה"כמעט ניסית", לדבריה, בינה ובין ישראל, היא זוקפת לזכותו של איתי. "אני מאמינה שהוא שלח אליי את מאיר", היא אומרת. "לא ידעתי מיהו למרות שהוא היה מוזיקאי מפורסם. לא היה סיכוי שניפגש אי פעם, כי העולמות שלנו כל כך שונים, הוא במוזיקה ואני בסוסים. מה שחיבר בינינו באופן כל כך מופלא היה השכול ששנינו חווינו".
לאחר הלווייתו של ישראל, שנפטר בתחילת מרץ בגיל 73, פרסמה רוטשילד פוסט פרידה בפייסבוק, שאותו פתחה במילים: "אהוב לבי, נפגשנו מתוך שבר. אתה אחרי שאיבדת את אשתך ואני אחרי שאיבדתי את בני. שני לבבות כואבים שזיהו זה את זה, ומתוך האובדן העמוק צמחה אהבה. אהבה של אנשים שיודעים כמה החיים שבריריים ובוחרים לאהוב בכל זאת. מצאנו זה את זו בתוך הכאב ויצרנו יחד שמחה. נשאנו את הזיכרונות שלנו, ועדיין בנינו זיכרונות חדשים".
אז איך הכרתם?
"בזכות עירית אורן גונדרס, מייסדת עמותת 'אור למשפחות' לסיוע למשפחות שכולות. היא מכירה אותי גם מהשכול הפרטי שלי וגם מהסדנאות ומקבוצות התמיכה שאני עושה בחווה מאז שאיתי התאבד. היא ידעה שמאיר התאלמן שנה וחצי לפני כן אחרי 51 שנות נישואים ושהוא עדיין שבור מזה. באחת ההופעות שלו עם שלמה ארצי שהיא ארגנה, היא אמרה לו, 'אתה חייב לצאת מזה ולמצוא אהבה, החיים קצרים', והוא ענה שהוא עדיין לא מוכן. מי שמכיר את עירית יודע שהיא בולדוזר שאי־אפשר לסרב לו, היא לא מקבלת לא. בסוף הוא נתן לה את הטלפון שלו רק כדי שתעזוב אותו בשקט. למחרת מישהי מהעמותה התקשרה ושאלה אותי אם אני יודעת מי זה מאיר ישראל".
"אני מאמינה שאיתי שלח אליי את מאיר. לא ידעתי מיהו למרות שהוא היה מוזיקאי מפורסם. לא היה סיכוי שניפגש אי פעם, כי העולמות שלנו כל כך שונים, הוא במוזיקה ואני בסוסים"
וידעת?
"לא. אני לא כל כך בקטע של מוזיקה ישראלית, נולדתי בגרמניה וגדלתי בארצות הברית. היא אמרה, 'לכי לגוגל ותבררי'. פתחתי מחשב, ואיך שהקשתי 'מאיר ישראל' וקפצה תמונה שלו, עם השיער הארוך והזקן, הדבר הראשון שחשבתי היה 'וואו, איזה חתיך'. אמרתי לה, 'למה לא? אשמח להכיר אותו'. הן שלחו למאיר תמונה שלי, והוא אמר להן, 'כן, היא מאוד חמודה, אבל הלב שלי עוד לא פנוי'. הפעם אני לא הייתי מוכנה לקבל לא. כתבתי לו, 'מאיר, אני מאוד מבינה אותך, גם אני איבדתי אדם אהוב, אבל אני מוכנה לנסות'".
כמה אומץ יש לך להתגבר על העלבון.
"לשמחתי המשפט הזה תפס אותו והוא התקשר אליי, אמר 'שלום, זה מאיר', ומשם השיחה פשוט לא נגמרה. את מכירה את זה שאת מתחילה לדבר עם מישהו זר וזה פשוט זה? דיברנו ובכינו וצחקנו, ואחרי שלוש שעות הוא אמר: 'טוב, אני חייב לבוא לבקר אותך'. בדרך כלל אני לא מזמינה אליי הביתה אדם שאני לא מכירה, אבל היה לנו משהו כל כך מיוחד בשיחה, שאמרתי 'אז תבוא'. קבענו ביום שישי. אני זוכרת את הרגע שהוא יצא מהאוטו - עדיין הייתי בבגדי רכיבה, כי נורא התרגשתי והרכיבה מרגיעה אותי – ראיתי אותו והתעלפתי. אמרתי, 'וואו, הוא חתיך גם במציאות'.
"המוות של איתי ערער את כל האחיזה שלי בחיים. האשמתי את עצמי, אולי זה בכלל קרה בגללי. הוא הרי היה כל כך מאושר, איך זה יכול להיות?"
"מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, למרות שזה לא כל כך מתאים לגיל שלי. הוא היה לבוש יפה, כמו רוקיסט, והביא לי בקבוק יין רוזה, בדיוק היין שאני אוהבת. הכול היה פשוט מושלם. כל כך התרגשתי, כמו איזו ילדה בת 16. הלכנו לטייל בשדות, טיילנו במשך שעות והכול זרם, בחיים לא הרגשתי דבר כזה. הייתה שם איזו סימביוזה שאני לא יכולה להסביר".
על מה דיברתם?
"הוא סיפר לי על ההופעות ועל שלמה, אבל בעיקר דיברנו על האובדן, על הכאב שכל אחד מאיתנו נושא עמו. היינו שתי נשמות עם לב שבור לרסיסים שנפגשו ומצאו נחמה. לב שבור פגש לב שבור וריפאנו אחד את השני. בחיים לא חשבתי שאתאהב ככה אחרי הגירושים שלי. בעצם כבר הרמתי ידיים. היו לי פה ושם מערכות יחסים, אבל כולן היו עם אנשים מחו"ל שהכרתי מעולם הסוסים, בלונג־דיסטנס. מאיר נכנס לחיים שלי בסערה וזה היה כאילו הוא תמיד היה שם".
הילדים קראו לי נאצית
מאיר ישראל היה מהמתופפים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. מאז סוף שנות ה־70 ועד מותו שיתף פעולה עם הזמרים ועם הלהקות הבולטים בישראל. במקביל ניסה גם קריירת סולו והוציא שלושה אלבומים, שבהם כתב והפיק את כל השירים. הוא גם העביר סדנאות וכיתות אמן והיה ממייסדי איגוד המוזיקאים הישראלי.
ישראל קיבל את מערכת התופים הראשונה שלו בגיל 13. הוא החל את הקריירה בלהקת עוזי והסגנונות, ומשם המשיך לתופף בלהקת תמוז המיתולוגית. בהמשך שיתף פעולה עם כוכבים כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, דויד ברוזה, יוני רכטר, דני ליטני, גידי גוב, יצחק קלפטר וכמובן, שלמה ארצי, שאיתו הופיע במשך יותר מ־40 שנה. הוא היה נשוי במשך 51 שנה לריקי ("קטע שיש לנו את אותו שם", אומרת רוטשילד), שאותה הכיר בגיל 15, עד למותה ב־2021. בני הזוג הביאו לעולם שלוש בנות.
"מאיר כבר הציע לי נישואים. תכננו להתחתן בקפריסין. שבוע לפני שהוא נפטר הוא אמר לבת שלו להציג אותי בפני אנשים כאשתו"
רוטשילד (64), כיום בעלת חווה לרכיבה טיפולית, זכתה שלוש פעמים באליפות ישראל ברכיבה אמנותית (דראסאז') וגם במדליית זהב במכביה 2013. היא נולדה בגרמניה בשם הנריקה להורים לא יהודים. הוריה התגרשו, ורוב חייה לא הכירה את אביה הביולוגי. כשהייתה בת חמש אמה נישאה לישראלי והתגיירה למענו ביחד עם בתה. המשפחה עזבה את גרמניה וחיה בהמשך במדינות שונות, ובהן ארצות הברית וצ'ילה. במקביל החזיקו בית בנוף ים בהרצליה, ואת חופשות הקיץ בילו בארץ.
"לא היה קל להיות בשנים ההן בישראל, שעדיין הייתה תחת טראומת השואה", היא מספרת. "נראיתי מאוד גרמנייה, עם שיער בלונדיני ארוך, והילדים היו קוראים לי 'נאצית' וכל הזמן שאלו אותי: 'מה סבא וסבתא שלך עשו בשואה?'. באיזשהו שלב עשו עליי חרם והיה לי קשה מאוד. לא ידעתי בכלל מה זה נאצים ומה הם רוצים מחיי. לימים בדקתי את זה, ואמרו לי שסבא שלי נלחם בכלל ברוסיה, אבל הם היו גרמנים וכמו גרמנים טובים הלכו עם הזרם. לפי דעתי הם כן היו נאצים. בואי נגיד שאם סבא שלי היה יודע שיש לו נכדה יהודייה, ועוד ישראלית ששירתה בגולני, אני חושבת שהוא לא היה מעכל את זה".
למרות זיכרונות הילדות הכואבים היא התאהבה בישראל, ובגיל 19 החליטה לעלות לארץ לבד ולהתגייס לצה"ל. היא שירתה כפקידה פלוגתית בגולני תחת המג"ד גבי אשכנזי. "באותה תקופה התחילו שיחות השלום עם מצרים ורצו שאהיה מתורגמנית כי ידעתי ארבע שפות, אבל התעקשתי להיות פייטרית והייתי מאושרת", היא אומרת.
לאחר השחרור למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, עשתה גם תעודת הוראה, ובמשך 30 שנה הייתה מורה לחינוך מיוחד. היא נישאה למוני בכר, שממנו התגרשה לפני 18 שנה, וילדה שלושה ילדים: דניאל (35), עורך דין, נשוי ואב לשניים; איתי ז"ל, שנותר בן 20; ומאיה (26), סייעת בבית אקשטיין לטיפול באנשים עם מוגבלות, שהלכה בעקבות אמה ונהפכה בעצמה לרוכבת מקצועית בתחום הרכיבה האמנותית.
את האהבה לסוסים הביאה רוטשילד מהבית. "סבא רבא שלי היה רוכב אמנותי ידוע מאוד בגרמניה, וסבתא שלי תמיד אמרה שהנשמה שלו התגלגלה אליי", היא מספרת. "עד גיל 12 עברתי ארבע יבשות, ובכל מדינה שעברתי אליה תמיד חיפשתי את הסוסים. זה מה שנתן לי את היציבות ואת הביטחון".
"אמרתי: 'איך החיים יכולים להימשך כשדבר כל כך נורא קרה?'. כלפי חוץ הפגנתי שהכול בסדר, העמדתי פנים, אבל שום דבר לא היה בסדר. החיים קרסו"
עוד מילדות חלמה להקים חוות סוסים משלה, חלום שהתגשם ב־1990, כשהיא ובעלה קנו משק בכפר מונש והקימו בו חווה. "מוני תמך בי מאוד בזה ועזר לי להגשים את החלום שלי, למרות שסבתא שלי הייתה אומרת לו – אל תיתן לה להיכנס לסוסים, אתה לא מבין לאן זה ייקח אותך, היא תמכור כל דבר בשביל סוס טוב. מזל שהוא לא הקשיב לה", היא מספרת. "אחרי שהתגרשנו הוא עזב את החווה, אבל נשארנו חברים טובים. הוא תמך בי גם אחרי שמאיר נפטר, הוא אהב אותו מאוד. הם היו ממש חברים, היינו עושים חגים ביחד. זה לא מובן מאליו שבן הזוג שלך חבר טוב של האקס, אבל זה מאיר, לא היה אפשר שלא לאהוב אותו. הוא היה מואר. אני חושבת שהוא היה הבן אדם הכי טוב שקיים על פני כדור הארץ".
הייתי שבר כלי
כמה שעות לפני ששלח יד בנפשו, בנה איתי התקשר אליה להזכיר לה שתכף יש לה יום הולדת ושהוא יהיה בקשר במועד לאחל לה מזל טוב. המבשרים הגיעו באמצע אותו הלילה, והיא לא הבינה על מה הם מדברים. שום סימן הוא לא נתן, וגם לא השאיר מכתב.
איתי התגייס לדובדבן, ואחרי שמונה חודשים במסלול נקרעו לו רצועות בברך, כולל קרע במניסקוס. הוא שוחרר למשך שנה שבמהלכה עבר שני ניתוחים, ואז חזר לצבא אף על פי שיכול היה להשתחרר. מאחר שהפרופיל שלו ירד, שובץ מחדש כחובש קרבי בבסיס טירונים של הצנחנים ודובדבן.
"כנראה לא היה לו טוב בבסיס החדש, אבל הוא לא שיתף ולא הראה סימני מצוקה", היא מספרת. "ההתאבדות שלו הייתה הפתעה גמורה. הוא היה ילד שמח, מוקף חברים, חתיך ומוצלח. הוא בחיים לא היה אצל פסיכולוג, לא היה שום סימן שיכול היה להצביע על משהו כזה. אני לא יודעת מה קרה בכמה שעות האלה בין השיחה שלנו לרגע הזה. אני חושבת שהיה לו רגע של חולשה, ייאוש רגעי שהצטרף להזדמנות.
"המוות שלו ערער את כל האחיזה שלי בחיים. זה היה שבר נוראי שלא יכולתי לצאת ממנו. זה תפס אותי בנקודה שהיה לי כל כך טוב בחיים, ואז פתאום נשמטה לי הקרקע. ברור שגם האשמתי את עצמי, אולי לא הייתי אמא מספיק טובה, אולי אני לא בן אדם מספיק טוב, אולי זה בכלל קרה בגללי, כי איך יכול להיות שילד שהיה כל כך יפה ומוקף חברים עושה דבר כזה? הוא הרי היה כל כך מאושר, איך זה יכול להיות?".
בתום ימי השבעה נכנסה רוטשילד לחווה הצמודה לביתה, הביטה בסוסים שלה והחליטה שלא תרכב יותר. "לא דרכתי באורווה ארבעה חודשים, לא הייתי מסוגלת, וסוסים זה הדבר שהכי מנחם אותי", היא אומרת. "אמרתי: 'איך החיים יכולים להימשך כשדבר כל כך נורא קרה?'. כלפי חוץ הפגנתי שהכול בסדר, העמדתי פנים, אבל שום דבר לא היה בסדר. החיים קרסו. הייתי שבר כלי.
"בסופו של דבר חזרתי לחווה בזכות הבת שלי מאיה. יש לה דרך מאוד חכמה להגיע אליי בלי שאני שמה לב. באותה שנה הייתה מכביה, ומאיה הייתה אמורה להתחרות ברכיבה אמנותית. היא ביקשה ממני לבוא לראות איזו בעיה עם הסוס שלה, רק להסתכל דקה ולהגיד מה אני חושבת. מובן שלא הסכמתי בהתחלה, אבל היא מזל שור, עקשנית, לא ויתרה לי עד שבאתי. כשהגעתי היא אמרה, 'אולי תעלי רגע על הסוס ותראי לי'. עליתי וגיליתי שזה עוזר לי. הצלחתי להיזכר מי הייתי לפני האסון. חזרתי לרכוב ואפילו להתחרות. ב־2016, שנתיים אחרי מותו של איתי, זכיתי שוב באליפות ישראל ברכיבה אמנותית".
מתוך החוויה המרפאת שעברה החלה רוטשילד ללמוד פסיכותרפיה וטיפול באמצעות סוסים בשיטת "איגאלה", והקימה בחווה שלה את "גן איתק'ה", גינה לזכר בנה, שבה היא מקיימת סדנאות ומפגשים של קבוצות התמיכה שהיא מעבירה.
"היה לי חשוב להפוך את הטרגדיה שלי למשהו שדרכו אני עוזרת לאנשים, זה מה שעזר לי בריפוי שלי", היא מספרת. "אני עובדת עם עמותת דובדבן, עם הורים שכולים וגם עם מילואימניקים ובנות זוגם. אני מתחילה בזה שאני מספרת להם על איתי, וזה מאוד מקרב בינינו ומפיל חומות ומגננות, כי אני בעצם אומרת להם 'כמוני־כמוכם, כולנו באותה סירה'".
איך הסוסים עוזרים בתהליך הריפוי?
"שיטת איגאלה לא כוללת רכיבה, אבל אנחנו יוצאים לחווה שבה הסוסים משוחררים וקורים שם דברים מופלאים. בגלל שהסוסים בטבע הם חיה נטרפת, יש להם חושים מחודדים מאוד, והם יודעים לזהות רגשות כמו אבל ועצבות. סוסים קולטים בן אדם לא מאוזן, עצבני או מנותק, כי זה מאיים על העדר שלהם. אם סוס ניגש לאחד המשתתפים ויוצר איתו קשר, זה פותח אצל אותו אדם המון מחסומים, והוא מוצא את הדרך להוציא את הרגשות שלו, שלא תמיד הוא מודע להם".
אצלי זה הכול או כלום
שלושה חודשים אחרי שהכירה את ישראל, הוא עבר לגור בביתה בכפר מונש. "יום אחד הוא בא ואמר, 'אני רוצה שנגור ביחד'. זו הייתה ממש ההתחלה, אז אמרתי לו 'רגע, תנשום', והוא ענה: 'אצלי זה הכול או כלום'. מרגע שהוא נכנס הוא היה הבית".
מה אהבתם לעשות ביחד?
"פתחנו לנו חברה דמיונית בשם 'הרפתקאות מאיר וריקי', ועשינו חיים. הוא ממוצא יווני, והוא כזה יווני בנשמה שלו, שהיה ממש כיף לטייל איתו ביוון. הוא הכיר לי את יוון דרך האהבה שלו למדינה הזאת, והתאהבתי בה כמוהו. בשנתיים האלה נסענו לפחות 15 פעמים ליוון.
"הכול אהבנו לעשות ביחד, הייתה לנו אהבה מאוד אמיתית ומיוחדת. חבל שזכיתי בו רק לשנתיים וחצי. שאלו אותי: אם היית יודעת מראש שיש לך אותו רק לשנתיים וחצי, ואחרי זה תצטרכי לעבור עוד פעם מוות של אהוב קרוב, היית מסכימה? עניתי שכן. הכול הייתי מוכנה לעבור רק בשביל להכיר אותו ולדעת שהוא היה בחיים שלי".
"ראיתי אותו והתעלפתי. מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כל כך התרגשתי, כמו ילדה בת 16. בחיים לא הרגשתי דבר כזה"
מה משך אותך בו?
"קודם כול, ראית איך הוא נראה. ושנית, הוא תמיד נתן לי להרגיש שאני יכולה להישען עליו. לא משנה מה יקרה, ידעתי שהוא תמיד יתפוס אותי. לא היה לי את זה אף פעם, אולי כי לא הייתי צריכה את זה. אחרי שאת עוברת שבר כזה בחיים את יותר זקוקה למשענת, ומאיר היה שם".
איך גיליתם את המחלה?
"היו לו כאבים בלתי נסבלים בכתף. הוא היה אמור לעבור ניתוח להחלפת כתף, והרופא אמר לו שהוא צריך לעשות לפני זה בדיקת MRI. בבדיקה ראו גידול ענק בריאות. כשגילו אותו המחלה כבר הייתה בשלב 4 עם גרורות בכל הגוף. הוא לא שם לב, לא סבל מכאבים, נשם רגיל ואפילו לא השתעל".
איך הוא קיבל את זה?
"הלם. זה היה מאפס למאה בדקה. ודווקא היום הזה התחיל שמח: היה לי יום הולדת באותו יום, ופתאום גזר דין מוות אאוט אוף נו וור. מאיר עבר סבב אחד של כימותרפיה והיה לו קשה מאוד. כל פעם נתנו תקווה ואז לקחו אותה, זה היה נורא מטלטל. המצב שלו הידרדר מהר מאוד, ותוך שלושה חודשים הוא נפטר.
"איך שהוא נפטר, עוד בטרם הוצאנו אותו מהבית, הגיעה לפה לאה שבת עם הגיטרה, ישבה ליד המיטה שלו וניגנה לו. זה היה כל כך מרגש, עד סוף חיי אני אודה לה. בכלל, היו לו חברים טובים מהעולם הזה. עוזי פוקס וחיים רומנו היו חברים מאוד קרובים, שלמה ארצי היה פה עם אשתו וכתב הספד יפה מאוד בעיתון. הם עבדו ביחד 41 שנים".
היו לכם תוכניות לעתיד? חשבתם אולי להתחתן?
"כן, מאיר כבר הציע לי נישואים, אבל עוד לא הספקנו לספר לאף אחד. תכננו להתחתן בקפריסין ואז לעשות פה מסיבה גדולה, אבל לצערי זה לא יצא. שבוע לפני שהוא נפטר הוא אמר לבת שלו להציג אותי בפני אנשים כאשתו. אמרתי לעצמי, אני לא מתפלאה, זה מאיר. כאילו, על זה אתה חושב עכשיו?".
במודעת האבל את מוצגת כאהובתו.
"כן, הבנות שלו ניסחו את המודעה ולא ידעו איך להגדיר אותי. החמיא לי מאוד שככה הן בחרו להציג אותי".
איך היה הקשר שלך איתן?
"אני מאוד אוהבת את הבנות של מאיר, הן באו אלינו לארוחות שישי והרגשנו משפחה אחת גדולה. גם הילדים שלי מאוד אהבו את מאיר. דניאל אמר לי פעם, 'אמא, את יודעת שמאיר הוא בן אדם טהור', ומאיה כל כך בכתה כשהוא נפטר. היא כל כך נקשרה אליו".
כמה קשה לך עכשיו?
"קשה לי מאוד. אני כרגע מתמודדת עם האובדן הזה, שפתאום אני לבד בבית וישנה לבד. הוא חסר לי מאוד. אבל זה גם תיקון בשבילי, כי מהבן שלי לא הצלחתי להיפרד וממאיר כן נפרדתי. אני תמיד מנסה לראות את הטוב, כי קל מאוד להיכנס לדיכאון. ויקטור פרנקל, אחד הפסיכיאטרים הגדולים בהיסטוריה, אמר משהו שאני הולכת לאורו: 'אין לנו שליטה על שום דבר בחיים, יש לנו שליטה רק על איך שאנחנו מגיבים למה שקורה לנו'. פרנקל בעצמו עבר את השואה וכל המשפחה שלו נמחקה, אז אם הוא אמר דבר כזה, מי אני שאגיד שקשה לי? זה תמיד מרים אותי. אני בודהיסטית בהווייתי, אני מאמינה שכל דבר זה שיעור שבא ללמד אותנו משהו והופך אותנו לאנשים טובים יותר".
אז מה השיעור?
"שפתחתי את הלב. מאיר בא לחיים שלי ללמד אותי איך לאהוב ולהיות נאהבת, ואיך לרפא את הלב למרות שהוא מרוסק".
למה את הכי מתגעגעת?
"אליו. לקיום שלו. להכול, כי הוא היה הכול".
