בוקר אחד התעוררה אופיר סגרסקי (33), פרסומאית פמיניסטית ואקטיביסטית, והבינה שהשנים המגעילות מאחוריה. היא הייתה בת 30, בזוגיות (שהסתיימה מאז), עם מופע סטנד־אפ וקהל עוקבים שאהב לשמוע את דעותיה על החיים ועל המצב. בעקבות התובנה כתבה את "תתמקדי במשהו אחד" (הוצאת קתרזיס), אסופת סיפורים קצרים על העשור הכי קשוח - גיל ההתבגרות האמיתי לשיטתה - שמתרחש בין גיל 20 ל־30. זה הזמן שבו אנחנו לומדות לא רק מה ההבדל בין מע"מ לביטוח לאומי, אלא גם איך לצאת לדייטים ולהישאר בחיים.
אני דווקא מסתובבת בחוויה שהעשור בין גיל 20 ל־30, היה אחד היפים בחיי. שנים של חופש. אולי כי לא היו טינדר וקורקינטים חשמליים.
"אני מאוכזבת לגלות שיש אנשים כמוך, שעברו את השנים האלה בחן", אומרת סגרסקי וצוחקת. "כשהייתי בת 20 אבא שלי נפטר מדום לב. הוא היה בן 55. נכנסתי לחרדה ולדיכאון. לא ראיתי את הטוב והתמקדתי במה שאין. חיפשתי דמות אב במישור המקצועי והזוגי. ניסיתי להיתלות באנשים מבוגרים יותר, בעיקר גברים, מה שהוליד כמובן הרבה אכזבות".
"תתמקדי במשהו אחד" הוא קובץ סיפורים קצרים עכשווי העוסק בחייהן של צעירות בישראל, בעיקר בתל אביב. סגרסקי בוחנת סוגיות של זהות, זוגיות, שאפתנות, מיניות, דימוי עצמי וחיפוש אחר יציבות בעולם רווי גירויים ואפשרויות. הדמויות בספר מתמודדות עם עודף בחירות - מקצועיות, רומנטיות וקיומיות - ועם הלחץ החברתי "להצליח" או להגדיר את עצמן באופן ברור. שם הספר משקף את הדרישה החוזרת מהגיבורות: לבחור, להחליט, להתמקד - גם כשהמציאות מפוזרת ומבלבלת. הכתיבה שלה מאופיינת בשפה ישירה, מודעת לעצמה ולעתים אירונית, המשקפת דור שחי בין רשתות חברתיות, דייטים, קריירה ושאיפה להגשמה אישית. לצד הטון השנון והחד, נוכחים בסיפורים פגיעות אנושית וחיפוש כן אחר משמעות וקשר. זה ספר שמשרטט דיוקן של דור נשי עכשווי - בין עצמאות לרעב לאהבה, בין ביטחון חיצוני לספק פנימי.
במובן הזה סגרסקי היא קולו של דור קצת אבוד, שחי בין רשתות חברתיות, דייטים, קריירה, אקטיביזם חברתי, שאיפה בלתי מסופקת לאושר ודרישה לבחור דבר אחד ולהתמקד בו. האם סגרסקי הצליחה להתמקד? ובכן, תלוי את מי שואלים. בפתח הריאיון היא מהדסת לעברי על נעלי עקב, עם חיוך רחב, בגדים צבעוניים מדי ותספורת קצרה בסגנון שנות ה־70. היא אומרת שהיא מבינה שהיא בסך הכול בת מזל, היה יכול להיות גרוע יותר.
עד שנות ה־20 הנוראיות הייתה לה ילדות חמימה במכבים־רעות כבתם האמצעית של מנהל פרויקטים בכיר בתחום הבנייה ושל מנהלת סיורים חקלאיים. הוריה התגרשו כשהייתה נערה, והיא נשארה לגור עם אביה בבית המשפחה יחד עם האחים שלה, בן (36) ואיל (30), בוגרי "סם שפיגל" שעוסקים בקולנוע ותיאטרון.
"במשך כמה שנים הרגשתי שהדימוי שלי קם ונופל על איך דמויות גבריות סמכותיות רואות אותי, ואני שמחה לומר שזה כבר לא קורה"
"כנראה לא הייתי באמת ילדת שמנת מפונקת, כי היה קשה בבית", היא מודה. "אבא שלי היה אגרן כפייתי והיו לנו יחסים מורכבים. לא הרגשתי שאני שוחה בשמנת, אבל יש איזשהו ילד שמרגיש ככה? אהבתי את אבא שלי, אבל הוא היה מפחיד ולא צפוי - דור שני לשואה שלא עבר טיפול. היה אפשר להפעיל אצלו טריגרים בלי לצפות מראש שהוא הולך להתפוצץ. פעם הסתובבתי לו בין הרגליים כשהוא בישל, והוא כל כך התעצבן, שהוא זרק מלחייה ושבר אותה. לא היה אמצע, לא היו שלבים של עצבים - זה היה מאפס למאה. היה לו חשוב שלא נהיה מפונקים, אבל בכל זאת ציפינו לדברים שלו לא היו כשהיה ילד. כשביקשנו סוג נוסף של קורנפלקס, הוא חשב שהוא נכשל בחינוך שלנו".
יריית פתיחה
אחרי התיכון עשתה סגרסקי שירות לאומי, שירתה בצבא, ובגיל 20 וקצת כבר הייתה סטודנטית למשחק שהתגוררה עם שני שותפים בתל אביב. "אבא שלי קרא להם המג"ד והסמג"ד", היא צוחקת. לאחר לימודיה שיחקה בכמה פרויקטים, ובהם הסדרות "פרופיל 64", "2.3 בשבוע" ו"בת אל הבתולה" והסרטים "ספר הדקדוק הפנימי" ו"שבוע ויום". היא התפרנסה מכתיבה ב"וואלה", "את", "טיים אאוט" ו־ynet. בגיל 27 הבינה שהיא לא רוצה יותר להתחנן בפני מלהקים, והעלתה מופע סטנד־אפ עצמאי, "סגורסקי". הוא התבסס על סדרת רשת באותו שם שיצרה עם בן הזוג שלה אז, שרון בנימין. היום היא גרה בדרום תל אביב עם החתולה שלה, עובדת במשרד פרסום וחותרת לשוב אל במות הסטנד־אפ.
שנות ה־20 שלך התחילו במותו של אביך. חתיכת יריית פתיחה.
"זה השיעור הכי גדול שהוא היה יכול לתת לי נגד פינוק, כי בבת אחת הייתי מוכרחה ללמוד דברים בסיסיים - איך מנהלים חשבון בנק, למשל. נכנסתי לחרדה ובזבזתי פחות או יותר את כל החסכונות שלי. המוות של אבא היה אירוע מכונן, קטליזטור להרבה דברים בחיים שלי. אבל עם כל הגעגוע, לפעמים אני מרגישה שהייתי צריכה שהוא ילך מהעולם הזה כדי להגיע למקום שאליו הגעתי היום ולכתוב בחופשיות שבה אני כותבת. יש משהו כולא בדמות של אב רועם ומגונן".
"במשך כמה שנים הרגשתי שהדימוי שלי קם ונופל על איך דמויות גבריות סמכותיות רואות אותי, ואני שמחה לומר שזה כבר לא קורה"
איזה תפקיד היה לאמא שלך בשנות ה־20 שלך?
"אמא הייתה חסרת אונים. הייתי באה לישון אצלה בדיכאון, ובן הזוג המקסים שלה היה משכנע אותי להזרים אנרגיות לאבנים ולקבל מהן אנרגיות. זה היה מדכא אותי עוד יותר וחזרתי הביתה בתחושה שאף אחד לא מבין אותי. בסוף לקחו אותי לפסיכיאטר, ומאז אני דוגלת בציפרלקס. במשך כמה שנים הרגשתי שהדימוי שלי קם ונופל על איך דמויות גבריות סמכותיות רואות אותי, ואני שמחה לומר שזה כבר לא קורה".
בספר יש דמות בשם יעל. כמה היא קרובה אלייך?
"יעלי הוא שמי המקורי, והסיפורים על יעל הכי קרובים למציאות. כשהייתי בת 25 בחור לא זמין רגשית שבר לי את הלב ונפלתי לתהום. הוא היה במאי שעבדתי איתו בהפקה הראשונה שלי אחרי הלימודים. חיפשתי משהו להיאחז בו, והוא היה שם - אבל הוא פגע בי מאוד. שאלתי את עצמי איך אני הופכת לסחבה אחרי כל מערכת יחסים. התחלתי ללכת על הכביש הראשי עם מחשבות אובדניות. שלחו אותי לאסטרולוג קבלי צדיק מבני ברק, והוא סיפק לי רשימה של שמות שייתנו לי ברכה ומנוחה. אופיר היה אחד מהם. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'מהיום אני אופיר'. היא קצת היפית, אז היא לקחה את זה בקלות".
השם אופיר שינה את האנרגיה שלך?
"כן. משהו השתנה, משהו התבהר בפנים. אנשים שמכירים אותי יודעים שיש לי פריחה בגוף מכל הייצוגים של רוחניות, אבל זה עזר לי. לקח לי שנים לקבל את הרוחניות של אמא שלי ובן זוגה, כילדה הייתי מתחרפנת מזה. אבא שלי היה מאוד ריאלי - האמין במה שהוא רואה. גדלתי להיות בן אדם אחר ממנו, ויש בי קול שרוצה להאמין ברוחניות. כשהתחלתי לחייך לבני אדם, הם חייכו אליי בחזרה והתחלתי להתבסס מקצועית".
למה הפסקת לשחק?
"בעיקר בגלל היוצר ששבר את לבי. אבל מעבר לכאב, רציתי להפסיק לחזר על הפתחים ולקבל אישור מאנשים - ואלה הם חיי השחקנית. במידה רבה הרגשתי שאני לא יכולה להתבגר ולהפוך מילדה קטנה עם דדי־אישיוז לשחקנית רצינית, כל עוד אני ממשיכה ללכת לאודישנים ולנסות לרַצות אנשים קשים וביקורתיים. התחלתי לעשות סטנד־אפ".
שנואה בתעשייה
אחרי שנה הכירה דרך אפליקציה את שרון בנימין, יוצר רשת מצליח. היא קבעה איתו דייט באחת ההופעות שלה והם היו יחד חמש שנים, וכאמור, העלו את סדרת הרשת "סגורסקי". "אנשים מתגעגעים לסדרה ההיא, כי הייתי מצחיקה וגם מעצבנת וחריפה. היום אני עייפה, יש לי כאבים בגב התחתון. אין לי תשוקה להוציא סרטון נחוש ומלא עזוז כל שבועיים".
למה נפרדתם?
"לפעמים עם הזמן פערים מעמיקים ולא נשארת מספיק אהבה כדי לגשר עליהם. זה תהליך גסיסה איטי, מכוער ועצוב. אני הייתי הבן אדם שאמר: כבר אין פה אהבה, הבה נסיים, אבל זה נגמר לפני שזה קיבל מילים".
"שילמתי מחיר כבד אחרי שחשפתי את ההודעות שקיבלתי מהשחקן ארז דריגס. אני רוצה להשאיר את האירוע מאחוריי"
בדרך התמודדה סגרסקי עם פרשייה שהיא מתקשה להרחיב עליה: היא חשפה הודעות סמס מטרידות לכאורה שקיבלה מהשחקן והיוצר ארז דריגס (הסדרה "חזרות"). "שילמתי מחיר כבד על האירוע הזה. אני רוצה להשאיר אותו מאחוריי. אני לא רוצה להמשיך ולרדוף את דריגס. אחרי הסיפור הזה הרגשתי שנואה בתעשייה. החלטתי להתמקד בתחומים אחרים. היה לי קל יותר לכתוב לעצמי מופע ולא לבקש רשות מאף אחד מאשר להיכנס לחדר של מלהקת ולתהות באיזה צד היא. התחלתי ביצירה עצמאית, שהיא גם בודדה מאוד לפעמים. עם השנים אני משתפרת ביחסי אנוש, אבל זה היה האתגר הכי גדול שלי לאורך שנות ה־20. לא תמיד היה לי ברור איפה שווה לי לשרוף גשר ואיפה לא. אני פחות יודעת לסתום את הפה. קשה לי להתנהג לבן אדם מגעיל כאילו הוא נחמד או למטומטם כאילו הוא חכם. יש סטנדאפיסטים שאוהבים אותי, אבל לא יעבדו איתי, יש אולמות שבהם לא יארחו אותי. אני חושבת שאני אחלה שחקנית, אבל הרבה מלהקים לא רוצים לראות את הפרצוף שלי. אני לא רוצה להיות אופיר שרבה עם כולם ברשת, כמו פעם, אלא אופיר הסופרת ויוצרת הרשת שיש לה דברים חיוביים להביא לעולם".
"עם לב שבור שלחו אותי לאסטרולוג מבני ברק, והוא סיפק לי רשימה של שמות שייתנו לי ברכה ומנוחה. אופיר היה אחד מהם"
בדיעבד את מתחרטת שחשפת את הסיפור עם דריגס?
"לא. אני גאה באופיר האקטיביסטית שהייתה. לפעמים אני אפילו מרגישה שאני מאכזבת אותה. יותר חשוב לי לחיות בשלווה נפשית מאשר לתקן את העולם. בחור שיצאתי איתו אמר לי שאני כבר עשיתי את ה'מילואים' האקטיביסטיים שלי. נתתי המון אנרגיות ולא רק בתחום של הטרדות מיניות ופמיניזם. הפגנתי נגד המהפכה המשפטית ובעד שחרור החטופים. בשלב מסוים איבדתי את זה. הגעתי להתמוטטות עצבים מרוב הזדהות עם מאבקים ותסכול מול העולם. היום אני פחות זורקת את עצמי לאש. זה בסדר, יש מלא צעירות עם המון אנרגיה שעוד לא נכוו מספיק. אני מעבירה להן את השרביט בשמחה".
מה גרם לך לכתוב ספר שהוא מדריך לבנות 20 פלוס?
"לקראת גיל 30 קיבלתי פרספקטיבה מפחידה על כל החיים ואמרתי – וואו, בואי נעשה סיכום. היה חרא, אילו רק היה לי מדריך שיספר לי קצת מה אני הולכת לעבור".
איזו עצה תיתני לבת 20?
"תדעי שמתישהו תגיעי למצב מטומטם שבו את כמעט משתינה במיטה כי את לא מצליחה לסחוב את עצמך לשירותים. את תבכי מול הבוס כי לא תהיה לך תשובה לשאלה שלו. את רוב הדברים תלמדי גם בלי לגמור 12 שנות לימוד. ויש ציפרלקס!".
למה כתבת אוסף של סיפורים קצרים ולא רומן?
"קשה לי לבחור. אני תמיד רוצה גם וגם, וזה קשור להפרעת קשב. אני בהחלט מתקשה להתמקד במשהו אחד, בניגוד לשם הספר. הרגשתי שאוסף סיפורים יתמוך טוב יותר בתמונה המגוונת שרציתי להביא על התבגרות מאוחרת.
"כשהסתכלתי אחורה על העשור הזה היה לי המון מה לספר, ולא רציתי להשאיר כלום בחוץ. כאישה עם הפרעת קשב יש לי מקום בלב לפורמט הזה, שקופץ מנושא לנושא באותו נושא, כמו המוח שלי".
