כשהסטנדאפיסטית לימור דהאן התארחה בערב של גסטון דרוגר, היא ירדה מהבמה בתחושה שנתנה הופעה גרועה. למחרת, כשהתקשרה להתנצל, הם גילו ששניהם מדוכדכים מאותה הסיבה: כל אחד מהם נמצא עמוק בתוך תקופה קשוחה של טיפולי IVF.
גסטון ואשתו מנסים להביא אח או אחות לבתם הבכורה, ולימור בטיפולים בדרך להורות שלא במסגרת זוגית. כשהבינו שזה כנראה הנושא היחיד שנמנעו מלגעת בו, החליטו שלא רק שהגיע הזמן לדבר על פוריות, אלא גם לבנות מופע סטנד־אפ משותף על הנושא. כי אם לא יצחקו על זה, יבכו.
"בהופעה ההיא התרסקתי", נזכרת לימור. "התחלתי לשאול קהל של בני 19 על משמעות החיים. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם. שאלתי אותם: 'מישהו פה מאושר?'. שתיקה. זה לא הוביל לפאנץ'. כל מה שהתכוונתי לעשות נעלם. פתאום התחלתי שיחה פילוסופית שלא קשורה לכלום. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לגמרי מאזורי ההופעה. כל הקשיים שלי יצאו החוצה. לא הבנתי מה קורה פה".
גסטון: "אני רגיל שבסטנד־אפ כולם שבורים. לפעמים בודקים חומרים וזה לא קורה. סטנד־אפ זו אמנות מאוד רגשית. הנפש שלך חשופה על הבמה. ראיתי שרע לה על הבמה. גם כשלי לא טוב עם עצמי, ההופעה לא הולכת. לא ייחסתי לזה חשיבות".
לימור: "ואז סיפרתי לו שאני בטיפולי פוריות. לא התכוונתי לספר, אבל זה יצא ממני. אמרתי לו שאבדה לי שמחת החיים לנצח. הוא אמר לי: 'אה, גם את?'. הוא סיפר שאשתו עוברת טיפולים והתחיל לבדוק עליי פאנצ'ים. פתאום היה אפשר לדבר על זה ולצחוק. זה היה כל כך נעים ומשחרר. הייתי מתקשרת אליו ואומרת לו, 'תגיד, גם אשתך משוגעת? כי בכיתי עכשיו עשר דקות, סתם, ב־am:pm".
גסטון: "אמרתי לה שבאמת היא בכתה אתמול, אבל כי אמרתי משהו מגעיל. לימור מיד אמרה לי, 'אתה לא יכול להגיד לה משהו מגעיל. אתה לא מבין מה היא עוברת'".
לימור: "אם בחודש הראשון שלי ב־IVF היו אומרים לי, 'בואי תשמעי קטע על זה', לא הייתי מסוגלת. זה היה כל כך כואב ונוראי". גסטון: "העובדה שגם גבר וגם אישה מדברים על טיפולי פוריות שהם עוברים, גורמת לזה שכולם יתחברו"
בחודשים האחרונים כל אחד מהם ישב לכתוב, לקראת המופע המשותף, ואז השמיעו חומרים אחד לשנייה.
גסטון: "איזה יום היינו בדרך להלוויה של חבר. כל אחד מאיתנו היה באוטובוס אחר, דיברנו בטלפון וזרקנו בדיחות פוריות, על לאונן בשירותים של בית החולים. ככה שיחה של 45 דקות. אמרתי ללימור שאני חושב שיש לי כבר שבע דקות של מופע".
לימור: "לא הכרתי את הצד הגברי בסיפור הזה של הפוריות. היה מעניין לשמוע אותו. הוא סיפר לי שאחרי ההשבחה של הזרע, הזוג מקבל מבחנה קטנה, והאישה מתבקשת לשים את זה בחזייה וככה לנסוע לרופא להזרעה. מיד אמרתי לו, 'זה בגלל שלא סומכים עליכם'".
גסטון: "אמרתי לה, 'בדיוק. הכי הגיוני שהיו מבקשים שנשים את זה בתחתונים, מאיפה שזה יצא'".
פוריות וילודה הן פרות קדושות בחברה הישראלית. חששתם לדבר על זה עם הקהל?
גסטון: "אני זוכר שחיפשתי סטנדאפיסטים שמדברים על זה וכמעט שלא מצאתי, לא בארץ ולא בחו"ל. פה קטע, שם קטע. לא ידענו אם אנשים ירגישו בנוח שנצחק על זה ואם בכלל יהיה לנו קהל".
לימור: "פחדתי לפגוע. אפילו חששתי שעצם הרעיון לעשות סטנד־אפ בנושא פוריות יעליב אנשים. אני באה ומספרת בדיחות על הנקודות הכי כואבות. אני חושבת שאם בחודש הראשון שלי ב־IVF היו אומרים לי, 'בואי תשמעי קטע על זה', לא הייתי מסוגלת. זה היה כל כך כואב ונוראי. אבל כשאת כמה זמן בתוך העניין, את כן רוצה לחפש דברים מצחיקים שיש בו. אם אף אחד לא נוגע בזה, אז אנחנו ניגע בזה".
גסטון: "צחוק מרפא. גם זה ששני אנשים שחווים מבפנים מדברים על פוריות, וזה לא מישהו שבא מבחוץ וצוחק על זה, עוזר. העובדה שגם גבר וגם אישה מדברים על טיפולי פוריות שהם עוברים, כל אחד מהזווית שלו, גורמת לכך שכולם יתחברו. מגיעים להופעות דתיים וחילונים, אמהות יחידניות וזוגות גאים. בכלל, זה שיש מחוץ לאולמות סטנד־אפ מודעה על סטנד־אפ פוריות לצד מודעה על הופעה של מיקי גבע נגיד, מנרמל את זה. אנחנו מפרסמים בקבוצות פוריות של נשים בפייסבוק, הן תומכות אחת בשנייה. הן גם אלה שמביאות את בני הזוג שלהם למופע. לגברים אין קבוצות תמיכה בפייסבוק. גם כשיש אחת, היא בקושי פעילה". המופעים הקרובים שלהם, אגב, יתקיימו ב־8.6 (בבית ציוני אמריקה בתל־אביב) וב־18.6 (בבית נגלר בקריית חיים).
לצאת לדייטים בלי סיכוי לסקס
לימור (40), רכזת מתנדבים בעמותת מטב (המסייעת לקשישים), עושה סטנד־אפ כבר שמונה שנים. בין השאר היא מתארחת בערבים של שחר חסון.
גסטון (31), נשוי לשביט ואבא לעופרי בת השלוש, הוא סטנדאפיסט כבר שבע שנים, עובד כתסריטאי ב"כאן דיגיטל" ומרצה במכללת ספיר. בימים אלה, אחרי שקיבל תקציב פיתוח, הוא עובד על סדרה.
גסטון: "ידעתי מההתחלה שנצטרך עזרה בלהביא ילדים לעולם, לאשתי יש בעיות פוריות. היא מבוגרת ממני בארבע שנים, והתחלנו לצאת כשהיא הייתה בת 28 ואני בן 24. על ההתחלה היא אמרה לי שאין לה זמן למשחקים והיא צריכה לדעת שאני רציני. רק חזרתי מטיול בדרום אמריקה. אמרתי לה שאני לא יכול להבטיח לה מה יהיה, אבל אם יהיה טוב, אין לי בעיה להתקדם קצת יותר מהר. אחרי שנתיים התחתנו, וכשחזרנו מירח דבש התחלנו לעבוד על ילד. אצלנו זה אומר בדיקות דם ותור לרופא".
מה הוא אמר לכם?
"בשלב הראשון הוא נתן לה הורמונים וביקש שנעשה סקס. זה די נחמד. אחרי כמה שנים ביחד זה סבבה שיש הוראות מהרופא. אחרי כמה חודשים כאלה, כשאין היריון, מתחילים הזרעות. זה תהליך מבאס ולא פשוט. אחרי שלוש־ארבע הזרעות, שביט נכנסה להיריון ועופרי נולדה. בכל מה שקשור להיריון ולידה, כגבר אתה לא מעניין אף אחד. בצדק, נכון. אתן הגיבורות ואלה שסוחבות, אבל גם גברים עוברים דברים, אתה גם מחכה ומצפה וגם מתאכזב כשזה לא הולך, ואין מקום לדבר על זה. אתה אומר, 'אנחנו בטיפולי פוריות', ואומרים, 'מי זה אנחנו? היא'".
הזרעות זה כסף קטן. לא בטוח שהרווחת את הזכות להריץ בדיחות על פוריות.
"כשעופרי הייתה בת שנה ושמונה חודשים חזרנו לטיפולים. ההזרעות הפעם לא הצליחו והמשכנו ל־IVF. אמרנו לעופרי, 'את רוצה אח? אחות? עוד מעט יהיה לך'. ואז זה הפך ל'מתישהו אולי יהיה לך' ול'אולי יהיה לך אח בצבע אחר'. כשרוצים ילדים בפער גילים מסוים, והילדים מגיעים מטיפולים, צריך לחשב אחרת את הזמן. אמרתי לשביט: 'אנחנו לא ניקלט על ההתחלה. זה הרי אנחנו. יש מנחוס'. אנחנו כבר שנה וחודשיים בטיפולים. אתה מתחיל לשנוא את החברים שנמצאים בהיריון. שביט מספרת לי על עוד חברים שנקלטו ואני אומר, 'באסה, דווקא אהבתי אותם'. כשחושבים את מי להזמין אלינו, אני מציע את האל־הוריים.
"כשעברנו מהזרעות להפריות, אמרתי: 'לפחות יהיו לי עוד חומרים למופע'. אני גם לא מבין כלום. הזרעות זה פשוט, אבל בהפריות תרופה אחת מעודדת, אחת מעכבת, ואז שוב מעודדת. כמו שאלטר שמכבה ומחזיר ומכבה".
לימור, מה הסיפור שלך?
"עשיתי הקפאת ביציות בגיל 35 אצל פרופסור ידוע. בגיל 39 הלכתי אליו כדי שיגיד לי שאין לי מה לדאוג, שיש לי עוד זמן. הייתה לי פנטזיה שהוא יגיד לי, 'הקפאת, אז את יכולה להמשיך בחיים של רווקה תל־אביבית'. לא היה לי מושג שזה ילך לשם, לטיפולים. אני מספרת במופע שתוך כדי השיחה, כשהוא הבהיר לי שאין זמן וצריך להתחיל עכשיו ב־IVF, הוא כבר מילא טפסים לקופת החולים. עד כדי כך אין זמן. הייתי צריכה להרגיע אותו - בוא נירגע, הכל בסדר. בוא ננשום", היא מחייכת. "מתברר ש־20 הביציות שמקפיאים הן לא תעודת ביטוח. שומרים אותן להמשך.
"ואז החלטתי ללכת למפגשים של הורות משותפת למצוא פרטנר. זה לצאת לדייטים, רק שהפעם עם הומואים. הזוי. זה דייט בלי סיכוי לסקס. מריצים את קורות החיים אחד של השנייה. מפגש ראשון, והגבר שואל אותי, 'מה תעשי אם לילד יהיו הפרעות קשב?'. כאילו, אם אני בקטע של כדורים או של פסיכולוגים".
חתיכת תחקיר. ואיך הולך לך ביקום המקביל של ההפריות?
"את יוצאת מבית המרקחת עם שקיות של תרופות. כמו הסצנה ב'אישה יפה', רק עם מזרקים. נעשיתי מטורללת לגמרי. הרבה בכי, הרבה כעס. נהפכתי לבנאדם מאוד עצוב. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי. גם אם עצבנו אותי, התגובה שלי הייתה לא פרופורציונלית. אמא שלי התחילה להגיד לי בעדינות שאני משוגעת לגמרי. אחרי ארבעה סבבים רצופים אמרתי לרופא שלי שאני מאבדת את זה. שהילד כבר לא חשוב, רק שהשפיות תחזור אליי. אבל הרופא הגיב כמו רופא ואמר שאני 'מגיבה טוב להורמונים'. כלומר, שזה צרות של עשירים. נסעתי לחופשה באיטליה להיזכר בזה שיש לי יכולת לחייך וליהנות".
לימור: "מפגשים של הורות משותפת זה לצאת לדייטים, רק שהפעם עם הומואים. זה דייט בלי סיכוי לסקס. מריצים את קורות החיים אחד של השנייה. דייט ראשון והגבר שואל אותי, 'מה תעשי אם לילד יהיו הפרעות קשב?'"
גסטון: "מה שטוב זה שאם לפני הטיפולים הייתי מציע ללימור לעשות ערב, היו לה אלף שאלות ולא היה לה כוח לפרסם ולשווק. הייתי צריך לדחוף אותה. מרגע שדחפו לה 750 גונל (מינון מופרך של תרופת פריון, ת"ב), הבחורה הפכה למפיקה, 'בוא נסגור אולם ובוא נעשה. מקסימום נתרסק'".
הרבה נשים מתלוננות שהן משמינות בטיפולים.
לימור: "אני צמחונית, כך שמזמן הלכה לי חדוות האכילה. כן, היו פעמים שהלכתי לסופר ובתנועת יד אחת גרפתי חטיפים לעגלה, אבל בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי אכילה רגשית של באסה ודיכאון. אני אומרת לעצמי שזה יהיה לייצר עוד בעיה".
גסטון: "אני אמרתי לשביט: 'די, סובלים מספיק, אז תאכלי ותעלי במשקל'. צריך לשחרר. אם אין סקס, לפחות יש אוכל".
איך החלוקה ביניכם על הבמה? שווה בשווה? בכל זאת, נשים הן אלה שבעיקר נושאות בעול, מה שאומר שיש ללימור הרבה יותר על מה לדבר.
גסטון: "אני עולה ראשון כי היא הכוכבת. בדקות הראשונות אני בונה אמון והבדיחות יותר רכות. ברגע שאני שומע את הצחוק, אני נרגע. נגענו בפצע, הכל בסדר, אפשר לעבוד. זה ריפוי".
לימור: "אני שואלת את הקהל: 'אתם מכירים את הבכי המטורף?'. יש בושה להודות בדבר הזה, שאת מאבדת את עצמך, משתנה מנטלית. אבל בהופעה הן יודעות שהן במקום בטוח. הן עונות לי בחשש כזה 'כן, לא'. אני אומרת להן, 'אם אתן פה, אתן עמוק בשלבים האלה'. "ההופעה היא על הפער שבין איך שחשבת שתביאי ילדים ובין איך שאת באמת מביאה ילדים, מישהו עם כפפות שבודק אותך. גם בזמן אמת, ברגע אחד אני עוברת מ'איזה עצוב זה' ל'בוא'נה, איזה פאנץ' מצחיק'. במקום להיות בכמה כואב לי, התחלתי לחפש מה מצחיק פה. אני יודעת שאני אצחיק קהל עם החרא שאני עוברת. זה שינוי גדול במחשבה. כשמישהי כותבת לי, 'מתי יש עוד הופעה, אני חייבת עידוד', זה ממלא אותי".
3 צפייה בגלריה
על הבמה. "ההופעה היא על הפער שבין איך שחשבת שתביאי ילדים ובין איך שאת באמת מביאה ילדים"
(צילום: אלבום פרטי)
גסטון: "אני יושב בבאסה, כבר לא יודע באיזה סיבוב IVF אני, ואז אני מוציא את המקלדת וכותב תובנה על מבחנה בציצי. זה משחרר. בהחזרות (של הביצית המופרית, ת"ב), שביט מתנהגת כמו בהיריון. לא שותה, לא אוכלת מאכלים נאים. לא תמיד אנחנו מספרים באיזה שלב אנחנו בטיפולים. אנחנו דרום אמריקאים, וכל מפגש משפחתי זה אסאדו. אבא שלי על הגריל, ואני צריך שהבשר של שביט יהיה יותר עשוי, אבל אי־אפשר להחזיר בשר לאש לגבר ארגנטינאי. אז אני מנסה להחזיר את הבשר לאש בלי שאף אחד יראה, ואז אבא שלי אומר בכעס שכולם שומעים (עובר למבטא ארגנטינאי): 'מי החזיר את הסטייק לפה?'. כשאבא שלי כבר מבין שאנחנו בסבב, הוא אומר ליד כולם, 'עשיתי לשביט שרוף־שרוף'. אני כזה: 'תודה'. אבא שלי: 'הכי שרוף שאפשר'. 'תודה'. 'אין יותר שרוף מזה'. אני: 'פשוט תצעק לכולם שאנחנו מנסים'".
ארגנטינאים זה אשכנזים בלי ירושה
גסטון נולד בבואנוס־איירס, ארגנטינה. יש לו אח אחד. "עלינו ב־1995, כשהייתי בן ארבע. הגענו למרכז קליטה באשדוד. יש סצנה קשה שאני זוכר כילד. יום אחרי שהגענו, אמא שלי כבר שמה אותי בגן של מרכז הקליטה ואני החזקתי את הרגליים שלה ולא רציתי להישאר בגן. היא אמרה לי שאין ברירה, שהיא צריכה ללכת לאולפן".
במה ההורים עבדו בארץ?
"אמא שלי עובדת סוציאלית, ואבא שלי עבד שנים במפעל והיום עובד בסופרמרקט".
בגיל 16 הפך ללקוי ראייה. "בוקר אחד קמתי עם ראייה מטושטשת בעין אחת. בבדיקות לא מצאו מה יש לי. משכתי ככה איזה חצי שנה, ואז התחלתי לסבול מטשטוש בעין השנייה. אחרי בדיקות גנטיות גילו שיש לי לברס אמורוזיס, מחלה של הרשתית שגורמת לניוון של עצב הראייה. אני רואה בלי פוקוס, כמו אדם עם מספר משמעותי במשקפיים. רק שאין משקפיים שיעזרו לי".
מה האופי של המחלה? היא סטטית או שהיא מתקדמת?
"זה סטטי כבר 15 שנה. זו מוטציה שעוברת מאמא לבן, ככה שידעתי שאני לא אעביר את זה לילדים שלי. אפרופו ילדים, מזל שהבת שלי ג'ינג'ית, ככה אני מזהה אותה כשאני מגיע לאסוף אותה מהגן", הוא צוחק.
בגיל 19 התחיל ללמוד קולנוע במכללת ספיר. אחרי טיול בדרום אמריקה שכר דירה בתל־אביב עם חבר, "ואז נזכרתי שאין לי כסף לשלם שכר דירה. ההורים לא יכלו לעזור לי. ארגנטינאים זה אשכנזים עם חוש קצב, אוכל טוב ובלי ירושה. התחלתי לעבוד ב'דיאלוג בחשיכה' (במוזיאון הילדים בחולון, ת"ב).
את אשתו, שביט (35), הכיר שם והם גרים בראשון־לציון. "שביט חפפה אותי בתפקיד. היא ראתה רגיל עד גיל 17, ואז התעוורה לחלוטין. לשביט יש מחלת עיניים שנקראת RP. התלבטנו בהתחלה אם לצאת, עד אז שנינו יצאנו עם אנשים רואים. זה לא שהחלטנו על קשר כי נבין יותר אחד את השנייה. עבדנו ביחד, והיה קליק שהלך והתגבר. החלטתי שלא אפסול רק כי היא לא רואה. הלכתי עם הלב.
"לשביט יש כלב נחייה והיא מסתדרת מעולה. היא זו שמרכיבה בבית רהיטים של איקאה. היא מזריקה את תרופות הפריון לבד למרות שזה לכוון את המינון במזרק ואז להזריק. היא חדה מאוד. באחד מסבבי ההזרעה לא היה תור קרוב לרופא. התבאסנו שצריך לחכות. ואז היא הודיעה לי שלקחה גונל מחברה, היא תזריק מינון 60, ואם לא יעבוד היא תעלה ל־75".
רגע, אז איך היא יודעת אם זה עובד?
"היא הלכה לבדיקות בקופת חולים. אמרתי לה: 'אבל למי אני נותן זרע?'. היא אמרה לי, 'פשוט נשכב'. שכחתי שזו בכלל אופציה".
גסטון: "אני רואה בלי פוקוס, ואין משקפיים שיעזרו לי. אשתי עיוורת ומסתדרת מעולה. היא מרכיבה רהיטים של איקאה ומזריקה לעצמה תרופות, כולל לכוון את המינון. לא מדאיג אותי אם יצא לנו ילד עם לקות ראייה, יש דברים יותר גרועים מעיוורון"
היה חשש להעביר לילדים את המוטציות הגנטיות?
"זה הדבר האחרון שמפחיד אותי. אני חי אחלה חיים, ואשתי מדהימה. יש אנשים רואים שלא הייתי נותן להם לשמור על עיפרון והם מביאים ילדים לעולם. אני רוצה שהילדים יראו ויהיו בריאים, אבל זה לא מדאיג אותי אם יֵצא לנו ילד עם לקות ראייה. אני חושב שבחברה שלנו יש דברים הרבה יותר גרועים מעיוורון, כמו בורות וחוסר קבלת האחר. אגב, הילדה מתחילה להבין שאמא לא רואה. עליי היא עוד לא ממש עלתה".
כשאין למי להתלונן מתלוננים פחות
לימור מתגוררת בתל־אביב. היא גדלה בחיפה ויש לה שני אחים. אביה מהנדס מכונות, ואמה מורה לאנגלית. "סיימתי שני תארים שאני לא עושה איתם כלום", היא אומרת, "תואר בפסיכולוגיה ותואר בייעוץ ארגוני. כרכזת מתנדבים בעמותה אני עובדת עם ניצולי שואה".
את יוצאת לדייטים בתקופה הזו של הטיפולים?
"בכלל לא. אני שומעת שיש נשים שעושות דייט ובאמצע הולכות להזריק. לי אין יכולת גם לעשות טיפולים, גם לשמור על שפיות תוך כדי וגם לצאת עם גברים. בקושי את עצמי אני מכילה עכשיו. חוץ מזה, איך זה ילך? אצא עם מישהו, ואז אחרי חודשיים הוא פתאום יראה בטן? אלה שני דברים סותרים. עדיין יש את התקווה הזו שזה יסתדר והילד יבוא מזוגיות, אבל המציאות מראה אחרת".
גסטון: "המציאות זה חרא גדול".
לימור: "איך מביאים ילדים אם חושבים שהמציאות היא חרא?"
גסטון: "אתה מביא אותם לעולם קשוח ומקווה לתת להם טוב".
לימור: "אני שומעת שיש נשים שעושות דייט ובאמצע הולכות להזריק. לי אין יכולת גם לעשות טיפולים וגם לצאת עם גברים. בקושי את עצמי אני מכילה עכשיו"
לימור, איך היה עולם הדייטים לפני?
"סיוט של החיים. גיהינום. קטסטרופה. אבל אין לי טענה לגברים שיצאתי איתם. בעבודה שלי אני מחברת בין ניצולי שואה למתנדבים, ולפעמים ניצול שואה מפטר מתנדב, ואז אני מסבירה למתנדב שזה לא הוא, שפשוט אין חיבור. אז כזה. אני חושבת שעשיתי כל מה שאני יכולה, וזה לא נועד לקרות".
איך ההורים מקבלים את התוכנית שלך להביא ילד לבד?
"הם רצו שתהיה לי זוגיות ושאעשה ילד במסגרת הזו, אבל כשזה לא קרה, הם דחפו אותי לעשות ילד בכל זאת. אני מופתעת מכמה שהם מבינים, גם את הסיטואציה וגם את סוגי המשפחות שנוצרו עם הזמן. אמא שלי מתעקשת לבוא איתי לשאיבות, למרות שאני לא תמיד רוצה. אני חושבת שכשאין למי להתלונן, להגיד 'כואב לי ורע לי', זה מסנן את כמות התלונות והדרמה".
מה יקרה כשיהיה היריון לאחד הצדדים? או לשניכם? המסך יֵרד?
לימור: "זו שאלת השאלות. אם שביט תהיה בהיריון, זה לא יפריע למופע. אבל אם אני אהיה עם בטן, אני לא ארצה לעשות משהו שיצרום או יפגע בקהל. מה שבטוח, לא אפתיע פתאום עם בטן. נודיע שאני בהיריון ונראה מה יהיו התגובות".
גסטון: "לימור שאלה אותי אם יעניין אותי לדבר על פוריות גם אחרי שיגיע הילד השני. זה תמיד יעניין אותי. זה חלק ממני וילווה אותי גם כשהילדים יהיו בני 15. זו צלקת שתישאר. יש גם אנשים בקהל שכבר יש להם ילדים והם באים, כי זו תקופה שהם לא ישכחו".
